לאה איני סופרת
*הכל רמאות/ לאה איני
על "מאסטרו" מאת נאבוקוב, על הפואטיקה הנאבוקובית,
ועל "ספרות משחקת"
לפני כשנה קיבלתי שי מחמם-לב מתלמידים שלי: את ספר סיפוריו המוקדמים, ואולי הראשונים, של ולדימיר נאבוקוב, "תריסר רוסי", בתרגומה המעולה של נילי מירסקי. והגם שנהוגה הקלישאה "מכל מלמדיי השכלתי", במקרה הזה אכן חידשו לי תלמידיי.
לעבודתו של ענק-הספרות הזה התוודעתי תחילה דווקא באמצעות הרומנים הגרוטסקיים המורכבים שלו, שבאחד מהם שיתפתי את תלמידיי. גם ספרו המופתי על גוגול, שבו חשף נאבוקוב לא מעט מרוחו המטאפיזית שלו, בנה אותי, הן ככותבת, והן כמי שמנחה כותבים חדשים 1. לכן, אף שלא הקלתי ראש בקובץ הסיפורים, שדינם ככל הדירות הפונקציונאליות לזוגות צעירים, להיות תמיד קטועים וצנועים יותר ממבנה הרומן השלם והשגיב, ציפיתי לעונג, אך לעונג מוגבל.
מובן שטעיתי. ליתר דיוק, הוטעיתי. ובעצם, למה לא אודה: הולכתי שולל. סיפוריו של נאבוקוב – ובפרט "מאסטרו", שבעיניי הוא הפיסגתי שבהם – היכו בי כמו שנערה יפהבמיוחד מכה בלבו של בחור סיציליאני, שוקק ונכון: כברק! והגם שזהו דימוי פשטני, שמקורו לא בספרות טובה (אחרי הכל, אינני משוכנעת שנאבוקוב הקשיש היה משחת את מאור-עיניו על "פושלוסט" 2 דוגמת "הסנדק"), אין לי טבעי ויצרי ממנו. כי הסיפור "מאסטרו", מאת המאסטרו, תיעתע בי כמו שלא שיחק בי מעולם שום ספר אחר – לרבות
"הזמנה לגרדום", החידתי והנכלולי שבכל ספריו של נאבוקוב עצמו.
במהלך שנות כתיבתי למדתי, במלוא הענווה, שספרות-אמת בוראת ומחדשת (להבדיל מן המתארת-מתעדת), וספרות-אמת מודרנית ופורצת-דרך, היא זו הראויה לכינוי ספרות משחקת. כלומר: זו שמתרקמת בין הצללים, שם הסופר המשחק משתעשע ובוחש ביודעין בשלל החומרים והאמצעים הספרותיים העומדים לרשותו; יוצר תכנים, ערכים ומהויות כמיטב שיפוטו וצרכיו; נובר, מפקפק ומנטרל אמיתות, כולל אלו "שלו"; מקפיד לשתף את
הקורא במעשה-הרמייה האמנותי, או לחושפו בפניו. אך בד בבד עם זה, מצליח להשכיח ממנו שהוא קורא בדותא, ו…בניגוד גמור לסופר, מתעתע בקורא עד כדי כך שהלז נפתה להאמין בבדותא! כך שהאמונה, או מוטב אי-האמונה, היא מושג-מפתח בספרות המשחקת.
בספרות הקלאסית, הריאליסטית, ואף בזו ההיפר-ריאליסטית, היה הסופר הטוב בורא עולם שדמויותיו מוסריות ולא מוסריות כאחת, והיוצר היה משוכנע בכל ליבו כי בכוח הלקח והתיקון שמציעה יצירתו, יכולה היא לתת דוגמה אחרת, לשנות ו"לחנך". הסופר הקלאסי, שעל-הרוב היה חף מפסיכולוגיה, האמין באמת-ובתמים שחזיונו הספרותי, והעלילה הדמיונית שרקם, יכולים גם יכולים להתעופף מבין דפי הספר ולהתקיים בעולם הממשי, או לפחות להיות אפשריים. כך, למשל, האמינו ג"ורג" אליוט ודיקנס, והאמין אמיל זולא, שאת שהאמין ולא האמין זעק באומץ-לב. אלה, ועוד רבים אחרים, סמכו את ידיהם על הבדיה, בטחו בסגולותיה המוסריות שתחלחלנה בכל רובדי החברה, ותשכלנה ותשבחנה את המין האנושי, ובעיקר את מייצגו, המימסד. בעידון האדם היחיד וחיזוק אנינותו ראו פועל-נלווה בלבד. כנושאי בשורה, הלכו בגדולות.
ההפך קרה בספרות המודרנית, ובעיקר בזו המשחקת. שם יצא הסופר מן ההנחה שהטקסט יהיה לעולם מה שהינו – בדותא, משמע לא-מוסרי, וממילא ודאי לא יוכל להתאפשר ו"לצאת", במובן כלשהו, מן הכוח אל הפועל. יתרה מכך: הסופר המודרני המשחק אינו חדל מלפקפק ביצירתו, במשמעויותיה, בדמויותיה, ולהעמיד את הכול – לרבות אותו עצמו, ואת קוראו "העמל" – במבחנים בלתי-פוסקים. גם כשהסופר המשחק מדמה עצמו למספר יודע-כול, ספקנות ואירוניה מלוות את קולו. אחד מחלוצי הספרות המשחקת – הגם שעדיין סלל במכבש ליניארי אך בלתי-מודע – היה גוגול. נאבוקוב, שאכן נבנה ממנו, העביר על-פי דרכו את רצף תנועתו הפוחזת של הגאון המוזר, ואת חירותו "נטולת ההיגיון" לברוא מיצרי-רוחו בלבד, ללשון ולעולם מודרניים יותר. הפואטיקה של נאבוקוב היא אפוא התשליל המוחלט של הספרות הקלאסית, אך בתוספת שפע חידושים והמצאות מקוריים משלו.
לגבי נאבוקוב פיקפוק פנימי ואי-אמונה הם אבני-יסוד לעבודתו, והספרות היא כלי אינסופי באפשרויות להחלפה מתמדת של מצב במצב ומהות במהות, באמצעות תעתוע הנברא מתעתוע. בדרך זו כל תפנית מאחזת-עין כזאת מביאה בעקבותיה מיקסם או נוכלות חדשים, המטעים ומהפכים הן את היצירה והן את הקורא. על-ידי כך שומר נאבוקוב על היצירה המתקבלת שלא תינתק מן התוהו וחוסר-המשמעות השוררים מחוצה לה, בעולם-הממש. באמצעות ניעורו התכוף את כל חיקויי הסדר, הרצף, הזמן והידיעה, שבלעדיהם אין מסגרת ספרותית, לעד יחזיר את היצירה לנקודת-האפס – זו נקודת-הבריאה – ובתוך כך ישוב ויתרה בקורא: אל תסמוך! הכול רמאות! אלא מה? האסתטיקה הכובשת, ככל שדון חומד-לצון, מתעתעת בקורא שיאמין. יאמין ויכחיש. אף שלגבי נאבוקוב יש רק קבוע אחד: היפה. אף שגם ביפה, באסתטיקה, יש לחשוד ולהזהיר: לא להאמין! ואם כך, מה נשאר מלבד שקר מחופה בשקר המחופה בשקר? אמנם כן: מאום.
והנה כל הנאמר, מן האמונה ועד שבירתה, מתקיים באופן מזהיר בסיפור "מאסטרו", שמצאתי בו סיפור גרעיני להדגמת טיבה של ספרות משחקת, הלכה למעשה. סיפור-המעשה פשוט כביכול, ואפילו – לא-ייאמן! – פשטני. מעשה בבחור חרד ומופנם, המתואר כדמות כלונסית-מכונפת, שמגיע לחצרו העלובה של בית-דירות "מזוהם וקודר" (הציטוטים לקוחים מן הסיפור – ל.א.), אשר בפרברים. הדייר החדש, רומאנטובסקי שמו, מצטייר מיד כאיש זר ומוזר, לפי שהוא גורר עגלת-ספרים עמוסה. באחת המרפסות המדומות למגירות (משמע, הסטריאוטיפים כאן לפתחנו, אבל מי ישים לב…), ובכל מקרה,מתוך הסיפור ממש, צופים בו בתיעוב האחים הבריונים, גוסטב ואנטון. גוסטב עובד במחסן רהיטים ומאורס לאנה, חברתו הבהמית. שניהם חוסכים לקראת נישואיהם המשמימים. אנטון הצעיר מובטל, "אך לא נפל ברוחו", ונאבוקוב, שכל הזמן מתאר את דמויות האחים הארכיטיפיות כגוש אחד שאיננו ניתן להפרדה, הגדל או מצטמצם בצוות, מנצל מה שקרוי בפי העם "טעות אופטית" כתחבולת-מיקסם נוספת, כדי להדגיש את הרבים, האחים, כסמל לקהל ולהמון, וכנגד היחיד והאחר, הוא רומאנטובסקי. וכך כותב על השניים הסופר, אך מבעד לעיניו של החריג: "כבירי קומה, מדיפים ריח ניצחון של זיעה ובירה… עם ערימות צואה במקום מוח, הם מעבירים צמרמורת של פחד משפיל".
מכאן, שהכימיה היחידה האפשרית בין החדש לוותיקים, ובין המשונה לנורמאלים, תיקשר מן הסתם לאזור האחראי במוח על תחושות איום וסכנה (הדדיות), שעד-מהרה תעובדנה לפעולות פיזיות מתחייבות. ואכן, הסיפור רוחש אלימות, מילולית כגופנית. תחילתה של זו האחרונה בהצקות קטנטנות, המשכה במיני היטפלויות והתנכלויות – כולל שימוש בטריק הנושן, והוא הניסיון לנטרל את "האויב" בעזרת האישה, אנה, וסופה בשיא המר והמבעית, שכצפוי ייפול בחלקו של רומאנטובסקי. בה בעת, יחזיר סוף המעשה את כולנו (ו"כולנו" כאן משמעו אכן כל מי שעוד נשאר בחיים, בתוך הסיפור ומחוצה לו!) אל תחילתו, פעורי-פה ומשפשפי עיניים, כמי שלא הבינו דבר וחצי דבר מכל דרך-הנפתולים. פרט לכך, שעכשיו בידם סיפור-משחק מופתי לחפור בו, כמה הוכחות ספרותיות מרתקות למסעות הבאים, ועוד שניים-שלושה ייחודיים נאבוקוביים מסעירים.
ואמנם בכל דף מדפיו הנזיריים העניק לי "מאסטרו", שהקדים את זמנו (הסיפור נכתב ב-1933, כשהיגר הסופר הרוסי לגרמניה), הוכחה ניצחת וגלויה, תרתי משמע, שאמנות-אמת היא אמנות עצמאית. "נוודית", מכנה אותה נאבוקוב. וככל חומר טהור בטבע היא בודדה, ועומדת ברשות עצמה, עד שהיא נקראת להתמזג. ואז: להחליף צורה, לשנות מהות, ולרמות… "ראיתי ציפור רבת יופי", כתב נתן זך, והוסיף: "והציפור ראתה אותי". וכותב נאבוקוב בפתיחת סיפורו הנידון: "נאספים, נקבצים, להם העצמים שנקראו לבוא מכל מיני מקומות… כי מי מן הנוודים מקשה עליך יותר, זה או זה…". וחותם הסופר את פיסקת סיפורו הראשונה, בפנותו לעצמיי הסיפר, אך גם לרוחות ההשראה ולקוראים: "אנא, הזדרזו". משל כאילו בשליש הראשון של המאה שעברה כבר קצרה רוחו של נאבוקוב להתחיל להרחיב את גבולות הסיפר. להרכיב זנים ממינים שונים. להעז ולפרוץ קדימה. לחדש.
מחברו של "מתומן", 3 חוליו קורטאסר, שהוא סופר-משחק משובח ומקורי בזכות עצמו, אמר: "הספרות היא משחק, ואין דבר רציני יותר ממשחק".4. אולם רכיב הזמן במידרג הספרותי חשוב מאין כמוהו. אחת הסיבות לכך ש"מאסטרו" הנאבוקובי טילטל אותי טלטלה עזה הייתה התמיהה איך זה כבר אז, כשרבים וטובים עוד הוסיפו לחצוב את המבנים הטקסטואליים השגורים שקולם מוגבל כלשהו (ובארץ "מיטב סופרינו" דהיום עדיין דבקים בהם), ברא מאחז-המלים הזה אנסמבל קולי יש-מאין, ולנגד עיניו של הקורא!
במעין הצהרת-כוונות פואטית מביא נאבוקוב ב"מאסטרו" את אחרי-הקלעים הספרותיים-הפרטיים שלו אל מרכז הבימה. לאחר שהוא מציב לראווה את התפאורה ואת הסט, ומלהק בחסכנות קפדנית את צוות שחקניו/דמויותיו, הוא מזמין את הקורא להשתתף באורח אולטרה-מודרני, ואף חתרני ביותר, בעבודתו הפיזית והמטאפיזית כאחת. וכתב נאבוקוב על גוגול, בספרו "גוגול" 5 : "גם ביצירותיו הגרועות ביותר היטיב גוגול תמיד לברוא את הקורא שלו, זכות השמורה רק לסופרים גדולים". בסיפור "מאסטרו" הקורא-החווה אינו "עומד" על הטקסט רק כדי לפענחו ולפרשו ככתב-חידה, או "להמציאו" מחדש באמצעות קריאה פרטית, אלא כעד להתהוות הפלא הספרותי-הנאבוקובי מתבקש הקורא להפשיל שרוולים וליצור. אך במקרה זה, רק עם הסופר, ורק את סיפורו של הסופר בלבד. בבחינת אני, וגם אתה, יחד אנו בוראים עתה. יחד אנו מאמינים. ויחד גם נרמה את עצמנו, בהנאה עילאית, כמו גם בייסורי-שאול, בשקר משותף.
ואכן, מה מפתיע וחדשני הוא הסיפור המתמקם חיש-מהרה, כבר בפתיחתו, אך נשאר נטול גבולות, ודוחה שוב ושוב את המוחלטים דוגמת זמן, מרחב, התקרשות החומר, ולבסוף המחשבה. סיפור שבו הסופר מדבר ובורא את עלילתו במגוון חופשי של אמצעים, קולות ותודעות, אך שולל כמעט לגמרי את חירות הקריאה, הפירוק וההרכבה המחודשת של הקורא. ב"מאסטרו" נאבוקוב מדבר בשמה של יצירה זו בכללותה, אך הוא מדבר גם בשמו שלו כסופר המחזיק בפואטיקת-אמן ייחודית, שאין הוא חדל להשחילה מבעד לקרעי הריאליה הסיפורית, המשורטטת בחופזה מכוונת, אם גם בדייקנות מפליאה. מדבר הוא בשם מספר יודע-כול הנאמן לטקסט היוצא מגרונו, אף שברי לו שאין הוא בעל-בית יחיד בסיפור, שרק לפי קצב צעדיו ואורח אחיזתו במעקה הרעיוני תקודם העלילה.
ב"מאסטרו" הסופר גם מדבר מגרונה של כל אחת מן הדמויות, המנוגדות כל-כך זו לזו – ולעתים, כאמור, עד כדי ניגודיות פשטנית – אולם כל-אימת שהכותב רוצה בכך, או כל-אימת שהיצירה מחייבת אותו, מדברות הדמויות את עצמן, ואגב כך הן מקדמות את הסיפור מתוך עיניהן שאינן חפות מהשקפות ואינטרסים. משמע, לא פעם הדמויות נכנסות לתפקידו של המספר כדי להחריף את ההטעיה, והמספר-סופר נכנס לתפקיד הקורא כדי לטשטש את ההטעיה. והקורא הנפעם? הוא ממילא משחק ומשוחק בכל החזיתות (למעט זו שלו), בחינת עד פעיל המוסת כמעט לנקוט עמדה ולצדד באחת הדמויות, וכביכול בזו "החיובית" בסיפור. למרות שככל שהעלילה מתפתחת הביסוס לעמדתו, הנבנה "על-פי כמה סימנים", כדברי נאבוקוב, נחלש והולך. אולם הקורא המוטעה מסתמא, כמובן. ובשפלות. שאחרי הכול, עניין לנו ביוצר של "לוליטה", ו"מרגוט", בת-דמותה המדיחה והמאוחרת מן הרומן "צחוק באפילה". הקורא ב"מאסטרו", שאינו אדון לעצמו, מושפע אפוא, מתומרן ומשועבד, ממש כמו שלא-פעם הטקסטים המודרניים כבולים יותר מקודמיהם, שיועדו דווקא להיות מוכלים.
אולם מהו המיוחד כל-כך ב"מאסטרו"? עקב בליל הקולות שבסיפור, ובשל סחרחרת החירות המדומה, האמון הנכפה והכוונות הטובות, מאבד גם הסופר – אולי מרצון, ואולי במין הכרה לטושה שקהתה מרצון – את אחיזתו הריבונית בחומריו, בדמויותיו. ואנחנו? כמוהו כמונו נסחפים אנחנו לציית לחוקיות העולם הכאוטי-הבדוי-הפלסטי שאותו ברא. זה שיציריו מבקשים להאמין, כמונו, כי קסם המלים הבראשיתי התגבש זה כבר לכדי מציאות קיימת וברורה, כשם שהדמויות החיות בו עשויות היטב מטיט ולבנים. אלא ששוב ושוב מתפרק הטיט בין ידינו לשעטנז של דעות קדומות וציפיות מוקדמות, והלבנים כחש וצללים. ומתעתע בנו הקוסם: "הנה, אף-על-פי שהעולם עוד לא נהיה כולו חומר ממש, ופה-ושם עוד נשתמרו בו תחומים לא מוחשים ואסורים במגע, חשו עצמם האחים בטוחים ונינוחים, נטועים איתן בחיים". כלומר, רק הדמויות, ובקלחת הסיפורית הבלולה גם הקוראים והמספר-הסופר, רק הם לבדם מאמינים שהעולם אמת ויציב הוא. ואילו העולם עצמו? משמע: האמת המטאפיזית, או האסתטיקה, האמנות? זו למרבה האירוניה, "חושבת" אחרת. היא אינה נשלטת ואינה בת-כיבוש. מוכים ומובטחים לסירוגין מתעלמים אנו מהתערערות תכופה של הסדר הטוב, הנאבוקובי, ומקבלים בקהות-חושים ואף בקלות חשודה מדי את הבדלתו של הסופר בין טובים לרעים, בין מאיימים למאוימים. בלי שנבחין שאלה גם אלה הם קצותיו של אותו שלם ארעי החוזר ומתפורר לעינינו.
כן, אבל… לא לחינם אין אנו רואים. חרף רמזים נדירים, נבלעים בטקסט, ובעיקר חרף כל אותם תמרורים פואטיים המרעידים את הקרקע הסיפורית להזהירנו, נכבשים אנו לכוחו ויפי לשונו של הסיפור, ולסוד התעתוע הגלום בו, כאילו לא היינו אלא חיילי-בדיל הקוראים את דף ההוראות של לוח משחקם שלהם. ומה רבה אפוא ההפתעה כשבסוף-מעשה מתברר כי גם אנו נהפכנו לעצמיי-סיפר, כלי-משחק לסופר ששיטה בנו ולרוחות השראתו. ועוד מתבהר לנו – וזה המצמרר יותר מכול – שאין התרמית מסתכמת בנוכלות ספרותית זולה להגברת שיאה של הפואנטה (מושג ספרותי נחות, שעצם השימוש בו רק מגמד את הסיפור), כי אם בגילוי-וידוי המצמית, שגם נאבוקוב עצמו האמין ללא סייג בדמות-הכזב המתעתעת של רומאנטובסקי, זה שאינו "כבן-תמותה רגיל" בשל עגלת הספרים… עד שכבר די לנו במעט הזה, "המשורטט בחטף, והחסר עוד הרבה להשלמת התמונה", כדי שנשלים במוחנו את מלוא זהותו של היוצר הפגיע, האמן הרדוף, שהאספסוף או הבורגנות לעולם לא יבינוהו (אלא מה?), ושנאבוקוב, שיצר אותו במו-ידיו וכה שש לשלחו בנו, גם מזדהה עמו באמונה. משל דיבר היוצר בו עצמו, בייסוריו של נאבוקוב הצעיר בעולם הזה. ובעצם, בכל העולמות.
אבל הרי גם אנו האמנו! האמנו לרומאנטובסקי, שבסופו של סיפור מתברר שאינו אלא עבריין נקלה, שאך לא מכבר השתחרר מן הכלא. האמנו לאחים השוטמים את הזר באותה עוצמה שבה הם מעוררים בנו משטמה כלפיהם; שאט-נפש, יש להזכיר, שטיפח בתודעתנו הסופר (הבריון עצמו?) נגדם… האמנו לאנה השטחית והגסה (שבאשר לה, ולנו, אף לא השאיר נאבוקוב פתח אשליה למילוט). האמנו למספר יודע-כול הנכבש למתק כזביו. האמנו לעלילה המתנשמת ומתלהמת מעצמה כביכול עד לאיזה שיא טראגי, אך צפוי מראש, מתוקף ההטעיה השיטתית. ובסיום, לבושתנו, לא די שגילינו כי הובלנו כעדר אחר חלילו של השוחט, אלא אף הסתבר לנו כי האמנו בכל לב גם לסופר, שבסיפור הזה לפחות השתוקק להאמין שאפשר אחרת! כאילו לא ידע הבורא-הנוכל הזה איך נכפה גם עליו להתאסף ולכתוב את היצירה כאחד העצמים, וכאילו לא כתב מה שכתב, ביודעין, כבר בתחילת הסיפור: "נאמר זאת שוב: העולם יהיה מיוזע ושבע. לבטלנים, לטפילים ולמוזיקאים הכניסה אסורה". כשבסוף-מעשה, בהתייחסו לאותו טפיל-אמן כביכול התייסר נאבוקוב: "רומאנטובסקי המסכן שלי! והרי אני חשבתי כמוהם שהיית אדם מיוחד במינו. חשבתי, עלי להודות, שאתה משורר נפלא, שרק מחמת העוני נאלץ להתגורר ברובע הנורא ההוא". (ובתוך כך, גם ממשיל הסופר-המהגר את גיבורו הנכלולי לו עצמו, כצוחק על עצמו, כמו גם על קוראיו, או אי-קוראיו בגרמניה, באותה התקופה…).
אכן, "כמוהם", כמו גוסטב, אנטון ואנה, וכמו הקוראים, ואפילו כמו הסופר בכבודו ובעצמו, נוכחים הכול לדעת, בסוף המשל הזה על האמנות במערומיה, שלכל אחד מהם היה בו איזה שד אחר שהוליך אותו שולל. שכן, באיזו אכזריות חסרת-פשרות, השמורה לסופרים גדולים היכולים לחרוג מעצמם, ועל אחת כמה וכמה מכלא-האגו שלהם, השתמש נאבוקוב בכולנו, וקודם-כול בו בעצמו, רק כדי לחזור ולהטיח את האמת היחידה הנצורה בליבו: הספק. וזאת כדי שבמקביל יחזור ויגלה בענווה (גם אם במבט לאחור, אל תחילת הסיפור, היא נראית מפוקפקת), ובאמצעות אותה סדנת-יצירה חשופה שלו, עד כמה כוח היוצר קלוש ומזויף הוא, וחירותו, שבדותא היא, תלויה בדבר, ואילו מנגד, ולהבדיל, עומדת לה היצירה. בדד. בתוהו. והיא איתנה, זוהרת וריבונית. ובאשר היא כזו, אין אמת טהורה, שלמה וצודקת ממנה. ישרה היא כסרגל.
ואמנם, הגם שבסוף הסיפור אנו נתפסים מופשלי מכנסיים וחוכמה, מביך אותנו יותר לראות איך הובך גם הקוסם (אף-על-פי שהשועל מתלקק בלשונו), לאחר שנתפס שבוי למיקסם המוליך שולל, כדי ללכת שולל, ולהוליך גם אותנו לאלף-ואחד שוללים. וחוזר חלילה, דמות אחר דמות, עלילה אחר עלילה, ובמבנה מלים מורכב וסבוך יותר, שכל תכליתם אחת: להיאחז בלא-כלום. או כמו שחותם נאבוקוב את "מאסטרו": "העולם שב ומענה אותי בריק הססגוני שלו". לאמור, אותה אמונה ביפה, בטוב ובסדר, השקרית ביסודה, לעד תמשול בחיי ה"כמו", ה"בערך" וה"כמעט" שלנו, שהם כושלים, מוגבלים ואינם-יודעים ממילא. בין אם אלה חיים העוטים מחלצות עד לרגע שבו יוחלפו בתכריכים ובין שהם חיי-נצח, עוטי כריכות. כי לעד, כמו קיקרו הבלתי-חדיר-לאור מ"הזמנה לגרדום", או כמו אלבינוס המומחה לאמנות, המחזיק בגלריה של זיופים מ"צחוק באפלה",
ייענשו ההוזים והחוזים, קוראים ככותבים, על אי-שקיפותם, קרי מורכבותם, בעולם שקפקופי, גדוש מסרים, דימויים וסיסמות, שאין אטום, אלים והבלותי ממנו, ועוד ייענשו על חולשת אהבתם, המבקשת לתקן את החיקוי במקור.
כך כתב נאבוקוב, אז עוד פרח-משוררים (!), כעשור לפני כתיבת "מאסטרו" :6,7
"נישאת לדרך המכונפת/ הו נפש אחוזת עוועים! /
קצת בשלווה אשר שוצפת/ בבית-חולים של החיים.
את מדשדשת ומפרכסת, רוצה לנסוק לרום, לעוף/
את כה מושפלת ורופסת / חונקים אותך כבלי הגוף.
או בבדידות דווה-קובלת,/ כה ערירית ונטושה,/
לובשת את את דמות הילד,/ או הזמיר, או החורשה./
הקשיבי לזמיר, לאוח,/ ראי, כי הכזב מושלם./
ביום מותך תוכלי לפרוח – / תפקוד אותך חירות-עולם."
ודומה כאילו אמר שבעולם כה מנוול, המתקיים רק מכוח הדמיון, הטיפשות והשיעבוד, יהיה רצונם של התמימים להאמין באדם, בחירות, בשירה, או להגביה ולהיות אדם, חירות ושירה, נדון תמיד, אבל תמיד, לכישלון. למעט ברגע האמנות. כי מרגע שנשבתה בת-החורין בשרביט הסופר מעמיד-הפנים-והדמויות מיד היא גם הופכת שבויתו של הקורא. ומסכם עוד הסופר והמספר ב"מאסטרו", משנמצא כי המאסטרו היחיד בסיפור הוא זייפן שטרות מוג לב: "הכול שט ונעלם. התואם, המשמעות, מתפוררים."
ואם גם אין צורך בכך, לבטח יהיה מי שישאל: ומה על הרחמים? החמלה? והחסד? והתקווה מאין תימצא? והתשובה החותכת היא: לא בעולמו הפואטי של נאבוקוב! מקום שבשירו של אמן צעיר החיים הם בית-חולים, ואת אנה הצוחקת ב"מאסטרו" הוא מתאר בזו הלשון: "עד שנגלו לעין החך כולו ולשונית הגרון, הדומה לקצה אחוריה של תרנגולת מבושלת". ואם כזו היא הדמות הנשית, שהיא כביכול הרכה יותר בסיפור, משמע שאין בספרות-האין של נאבוקוב, הבוראת אין ומהרסת אין, ואין לה אמון בשום דבר, מאומה זולת הריק. צללי ריק המענה, אך גם מהנה ובונה, את הסופר ואותנו, למען נשוב ונתפתה לריק הססגוני והעלום הבא. שהרי זו תמצית כל האמנות, כל המשחק. בתעתוע ועוד תעתוע. בצללים ועוד צללים. באפשרויות השקריות.
וחותם נאבוקוב בספרו "גוגול": "בדרגה עליונה ושגיאה כל-כך של האמנות, אין הספרות מתעסקת כמובן בחמלה על המקופחים או בקללה על המנופחים. קסמה מופנה רק לאותה תהום סודית בנפש האנושית שבה חולפים צללי עולמות אחרים כמו צללים של אוניות אילמות, אלמוניות". ואף שהד או צל יש כאן לספריו של רומאנטובסקי, "שאחד מהם פתוח בתמונה: ספינות עם המון מפרשים", נכונה ואמיתית הייתה בסיפור החי והנושם הזה דווקא תחושתם של האחים מעוררי-הפלצות, אנטון וגוסטב, שאמרו: "ככה אי-אפשר להמשיך. הוא מרעיל את חייהם של אנשים הגונים". והנה, מה שהיה בסיפור "הוא", הדייר החדש – ואם תאבו, המנהיג החדש, או המחשבה החדשה – כסמל, או לפחות כאפשרות, לטוב, ליופי ולהגות, נגמר בסופו של דבר כ"הוא" במשמעות המחרידה של השקר הנבזי והרמייה הפשוטה, אך המושלמת. רמיית המאסטרו במלוא יפעתה.
הערות:
- היומרה שבניסוח "מנחת כותבים חדשים" מזעזעת. לא לי לקבוע מי יהיו כותבים, כל-שכן חדשים, ואף שכך מכנה המוסד שמשלם לי בעד עיסוקי, מוטב לדייק: "מנחת קוראים". ונניח, "קוראים חדשים".
- "תריסר רוסי" מאת ולדימיר נאבוקוב. הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2001. מרוסית: נילי מירסקי.
- ספרות פושלוסט: מושג רוסי שנאבוקוב משתמש בו לציון כל שהוא ספרות מזויפת, קיטשית, זולה והמונית ובעצם כל מה שעשוי בטעם רע שאין להגדירו או שהוא עלבון ללשון. המושג לקוח מתוך ספרו "גוגול".
- "מתומן", קובץ מסיפוריו של חוליו קורטאסר. בבל, 1996. מספרדית: יורם מלצר.
- "גוגול" מאת ולדימיר נאבוקוב. ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1997. מאנגלית: דורי פרנס.
- לאותם סופרי-משחק גדולים אפשר לצרף בביטחה את בורחס, ואת ז"ורז" פרק. ומן הספרות הקלאסית, בנוסף לגוגול, את סרוואנטס ולורנס סטרן. אבל יש עוד.
- השיר לקוח מתוך כתב-העת "עמדה" 11, חורף 2003, שהוקדש לספרות הרוסית במאתיים השנים האחרונות. תרגום: אנטון פפרני.
* המסה התפרסמה לראשונה ב"קשת החדשה" 3, אביב 2003.
מאיר עיניים ומרתק, נותן לי חשק לקרוא שוב את התריסר הרוסי ,ספר נפלא שאני חוזרת וקוראת בו, לתלמידי הצעירים אני מביאה את הספור "יפיפיה" שהפשטות בו גאונית , הוא קל יותר לקריאה ועם זאת נותן שעור בספור קצר, תודה לך.
תודה רבה חני. באמת ספר נפלא. כיף לתלמידיך!
לאה, נהניתי מאוד מהטסקט הזה שחיברת כדי לנסות ולהראות את סוד קסמו האדיר של נאבוקוב. נהניתי ממנו לראשונה כשהתפרסם בקשת החדשה. אני,אגב, שייך לאותו מועדון של מעריצים.גוגול, טולסטוי,דוסטויבסקי ונבוקוב – 4 רוסים שהם כל הספרות כולה. כל השאר אינם ממש הכרחיים.
תודה, מוטי. באמת רק "לנסות ולהראות", כי קוסמים אמיתיים אינם נתפסים! מסכימה. חוץ מזה, מה עם צ"כוב?!! אולי מועדון החמישה?
אפשר גם צ"כוב באמת. צ"כוב תמיד בסולם מינורי, ועל כן נוטה להישכח. אבל גם הוא בענקים.
מצטרפת לבקשתך ,מוטי, אין כמו צ"כוב! וללאה הרי כבר נאמר: מיטב השיר כזבו. האמנות היא משחק והעיקר בה מסיכה וכל עולם היצירה- במה, והאמן הוא סוג של ילד המשחק בחומרים: לש ודש מערבב מוסיף קצת סוכר או מלח ושאר תבלינים והנה נוצר משהו
מאמר מרתק, תודה. תובנות המאמר מקוריות ועשירות. הפואטיקה של נאבוקוב היא בעצם או ייאוש טוטאלי או מקסם האומנות. ובזה שהקורא עד לסדנת הקסמים הזאת – איך שחשפת – יחד עם הסופר, זאת אבחנה יפה ומעניינת.