למה את לא כותבת בבלוג?…

 …שאלה אותי היום גברת חביבה בתום אירוע ספרותי שנערך בקפה ביאליק לרגל שבוע הספר, שם רואיינתי על ידי שהרה בלאו הנהדרת. וממש כך שאלה. יפה לכם, לא? 
  אז טוב, לה עניתי על רגל אחת (גם עמדנו ליד עץ), אבל הבטחתי שארחיב ב…בלוג. 
  אז גברת יקרה, ורעיי-ומרעיי (שיש כאן מאלה ומאלה, לצערי) לבלוגייה… יש הרבה סיבות, ואין אחת לגמרי ברורה או מתרצת דיה. אבל כן אני ניגפת בידי כמה קשיים. 
 ראשית, עוד הייתי עסוקה עד למעלה מראשי בסיום כתיבה של רומן תובעני כתינוק  (וגלדמן היקר מתבקש שלא לייחס לי כעת ילד מחוץ לנישואים…), וכבר נפלתי למסע כתיבה אחר שגם כנגדו הוצב לי  דד-ליין… ולא קובלנות מפונקות אני שוטחת כאן. רק עובדות יבשות.
 שנית, אין לי ממש זמן להיות בלוגרית מעורבת, קוראת-מגיבה, כפי שמתבקש מקהילה רב-עונתית כמו בננות. הגם שברי לי שאני מחמיצה כאן אנשים-כותבים מצוינים. 
 שלישית, אולי זו פולניותי המפוקפקת (גם גנטית), אך  אני מרגישה לא-נעים לעלות אחת לכמה זמן על מנת "לקדם" משהו; הגם שהשמחה שלי, ושל אחרים, אני מניחה, ביידוע מסוים – היא אמיתית, ואף לגיטימית! אבל… בו בזמן, גם העלאת פוסט "תמים" נקרא לו, על-מנת "להעמיד גנזך משלך ברשת"  בעייתי בעיניי אם אינך בלוגר פעיל. בני-אדם אנו. ומה שונה ערכו של כותב נאמן בקהיליה אינטימית ה"עושה" תכופות למען חבריו "מסופר פום-פים-פם, אך מנותק "?!  נכון. מאומה.     
רביעית, כתיבת פרוזה היא מעשה של נדיבות. איש לא מבקש זאת ממנו, ובכל זאת סופר יושב וחוצב מעצמו עולם שלם שמתגלם לעתים בלא-מעט עמודי ספר. כך יוצא, שלא אחת כל שרצה לומר לשעתו, כבר אמר שם (ולא חשוב כעת מוצלח או לא). והנה שאני משתעממת מלחזור על עצמי. מתייגעת  אפילו מלחפש את הדף המסוים שבספר, שנוגע בנושא הנידון, ולהביאו. מדוע? כי כבר כתבתי אותו. פשוט כך. ומפני שלא-תמיד אני בכלל רוצה לשוב אליו בעצמי כי מוקסמת מדי מהחדש… (יש איזה ריטלין נגד זה?)
 חמישית, וזו אולי הסיבה היותר כואבת – זה חשוף לי מדי. הבלוגייה. מיידי. סדרתי. בלתי-אמצעי. כשמנגד להיות כותב כדרך-חיים (קרי, גם פרנסה), פירושו להתעטף בקרום של התבדלות מן העולם. ובמלים אחרות, אתה מחויב באינקובציה על מנת לתת לרעיון לרחוש, לדמויות לרקום עור וגידים, לסיפור לגדול ולהתחזק. והתוצאה? סהרוריות גמורה. שיטיון חלקי. נימוסים גרועים. והכי מכול – תאווה (ולא מתוך התנשאות, חלילה) להתבודד. להסתודד עם עצמך. וחרש. ביחידות.  אצל משוררים (התנסיתי פעם, אז אני קצת יודעת), זה אחרת. שיר מזנק, פעם כנחשול, פעם כזרזיף, וסוף לפרץ עד הזרימה המבורכת הבאה. אבל פרוזה זה זמן של אוקיינוס. חכי-חכי, אומר הסיפור/רומן. אחכה-אחכה, אומרת בת-לוויתו הסופרת, ומתחילה את הפרק החמישה-עשר  כנכונה להפלגה מסביב לעולם ובמצולותיו כל כמה שיידרש (ולסופרים שיכולים גם וגם – אני מצדיעה כאחרון נערי הסיפון!) 
 שישית, העייפות (גם הנפשית) היא לא שם אחר לעצלות, ולהפך? 
שביעית, דווקא נורא התחשק לי לרגל שבוע הספר להמליץ על סופר אהוב, כלומר להעלות רשימת ביקורת שכתבתי… אבל האמת, כבר לא יודעת אם אני עוד רצויה כאן. ואולי עוד פחות אחרי הפוסט הזה… ואלוהי הבלוגיות עדי, שאין זו מסחטת פלסטיק של מיץ מחמאות מהכול בדולר. אלא אולי שוב הפולניות הזאת, אם כבר… וגם איזו ביישנות של אורחת פורחת.

 וכיוון שאין לי איך להשלים את הפוסט הזה לפי השיר של פול סיימון, כמדומתני, שיהיה עשר דרכים לעזוב את אהובתך (אם כי הכותבת הבוגדנית שכאן תשמח לכמה עצות איך, לאור כל זאת, ראוי לה לחזור)  – גברת יקרה, מאירוע שבוע-הספר, היום, בקפה ביאליק – אני מקווה שעניתי לך.  
 ושבת יפה לך, ולכולם.