תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
יש סופרים שהדעה שלי על הספרים שלהם מכורה מראש. זה מביך, ספר חדש של סופר שאני אוהבת נופל לידי ועוד בפסקה הראשונה אני מתמוגגת, גם אם היא חלשה. ובכלל, באהבה החולשות נראות פתאום נורא סקסיות. כמו פלולה שהופכת לנקודת חן קסומה.
ולכן, כשקיבלתי לידי את הספר "יאוש" של נבוקוב, לא היה לי ספק. שמרתי לו מקום ייחודי ליד המיטה, פיניתי לו מרחב ראוי בתיק וידעתי שהקריאה בו תספק לי רגעי החסד תוך כדי המסע האפרורי ההוא שנקרא- החיים.
בעמוד 111 התייאשתי.
ושימו לב, מאד מאד מאד (מאד!) רציתי לאהוב את הספר הזה. אבל הוא ניצח אותי, הממזר.
תוך כדי חשבון נפש מלווה בהלקאה עצמית ובושה חריפה, הבנתי איפה התרחשה הנפילה-
הפנייה אל הקורא.
בספר "יאוש" דמותו של המספר- הרמן, פונה אלי בלי הרף. הוא מספר, משקר, מתחרט, מתנצל, מצחקק, טובל את עטו בדיו, אוכל ארוחת צהריים על גבי הדף, בקיצור- הוא עסוק ביחסי הכותב-קורא לא פחות מהעיסוק בעלילה.
אני מניחה שיש לזה הצדקה, משהו שקשור לשאיפה של הרמן לחיות בפנטזיה ובמציאות בו זמנית,
אממה- אצלי זה מעולם לא עבד.
בעיני, הפנייה אל הקורא נוטפת זחיחות. במלאכת אריגת הסיפור קיים הקו העדין והדקיק בין העולם שמחוץ לספר (אוטובוס עובר, כלב נובח, תאום מס לשנת 2011) לבין העולם המופרך שמתקיים בין האותיות. פנייה רפלקסיבית של הסופר אל הקורא שוברת את הקו הזה.
יש לי תחושה שלסופר הרפלקסיבי יש ביטחון מוחלט בנאמנות של הקורא אליו- כמו כלבלב שקשור למלונה.
אני מבקשת לעשות פה הבחנה- אני חושבת שיצירות רפלקסיביות הן דבר נהדר, כל עוד הן לא נראות כמו טור של מאיר שניצר. נאמר ואני צופה בסרט ופתאום המצלמה חותכת ימינה ועושה זום על הבמאי שמסביר לנו- כאן, עשיתי פדיחה, אבל אני מאמין שתסלחו לי. וכאן- חשוב לי שתבינו שלגיבורה שלי יש בעיות עם אמא שלה. תגידו, הצלחתי? אתם הבנתם את הסצנה האחרונה?
טראח. הלכה הפנטזיה.
וכן, אני יודעת שוודי אלן עשה מזה קריירה (נו מה, יש מישהו יותר זחוח מוודי אלן?)
אוקיי, נגיד שלא הלכה הפנטזיה, ואני זורמת עם הבמאי, אני רוצה לענות לו. אם הוא פנה אליי, מן הראוי שגם אני אפנה אליו, לא? אם הוא מבקש להתערב לי בעולם הפנטזיה הפנימי שלי ודואג שאני אראה את הדברים בדיוק כמו שהוא רוצה- אז לפחות שייתן לי את האפשרות לענות, לא?
לא.
הבמאי נמצא מאחורי המוניטור והסופר נמצא מאחורי העט/מסך וגם אם הוא "פונה" אלי ומתבונן במצלמה בפרצוף כנה, או קורא אליי בפנייה נרגשת מבין השורות, אני לא באמת מעניינת אותו.
מה שככל הנראה מעניין אותו הוא להדק את הקולר שעל צווארי ולהוביל אותי, צמודה וכנועה, אל כלי האוכל שלי.
בעולם האמיתי יש לי מספיק רצועות, קולרים ותחושת חנק. אם ספר לא מסוגל להציע יותר, אני מעדיפה לסגור אותו בעמוד 111, לשים על המדף ולהגיד לעצמי שבאהבה כמו באהבה- מושא האהבה לפעמים מתנפח ונעשה קצת קשקשן, אבל סולחים לו.
בכל זאת,
נבוקוב,
לא סתם בחור שהבאנו מהרחוב.
עינת, לא קראתי את הספר, אבל ההולכה הזו בקולר נעשית במומחיות רבה ובחן רב בלוליטה לדוגמה, שם הוא גורם לקורא להיכנס לנעלי פדופיל, מה יותר מזה.
שמעתי הרבה מילים טובות על ספרו האוטוביוגרפי, "דבֵר זיכרון".
נהניתי מן הביקורת שלך. נעם
בעיני, בלוליטה הפנייה אל הקורא עדיין נותנת מרחב נשימה. הומברט פונה אל חבר מושבעים ומנסה לעצב עקרונות מוסר חדשים. מה שנותן לי כקוראת את המרחק ואת החופש לפרש את הכתוב להבנתי.
ב"יאוש" המספר פונה ישירות אל תהליך הקריאה, מן הקצנה מעצבנת של קול הדובר מלוליטה.
אגב, אני קראתי את לוליטה אחרת ממך (אני מאד נזהרת כאן. לוליטה, בכל זאת) להבנתי, הנעליים של לוליטה הרבה יותר בולטות מאשר של המספר.
תודה, וחג שמח.
סוף סוף ביקורת צעירה
כל הכבוד!