תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
בבהייה בחלונות הבניין ממול, פתאום נזכרה ביחסים שהיו לה עם מרצה צעיר במחלקה שלמדה בה כשהייתה סטודנטית. הוא היה בעל גוף מוצק ונמוך, מלא בביטחון יהיר. מילותיו היו מורכבות מידי לפענוח, היה זורק אותן בפתאומיות, או באגביות, או בתכנון מוקפד, מעולם לא ירדה לסוף דעתו. הם שכבו בל"ג בעומר אחד. היא רצתה אותו מאד, והוא, היא לא ידעה מה הוא רצה, אך בסוף הלילה, עטופה בריח העשן שמילא את הדירה הקטנה שלו שצפתה על הר חיפאי מנוקד הבהוב בעירת מדורות, ידעה שלא יקרה ביניהם דבר.
"אני רוצה שתערוך סיפור שכתבתי" שלחה לו מייל באחד הימים של חופשת הסמסטר. הוא היה איש של מילים וספרים והיא רצתה לשלוח סיפור בוסר שלה לתחרות שהתקיימה בעיתון גדול.
עכשיו התחוור לה משהו שלא ידעה אז. בדירה ריקה מתמונות בגרמניה, מהנדסת את סידור החלונות בחישובים דמיוניים של מרחקי האוויר בין חלון לחלון. אלה חלונות קטנים מידי, אולי טור שלם של בתי שימוש , חשבה. עכשיו חזרה לאותו קיץ בחיפה.
הוא ישב מול המחשב כשמולו עומדות דוממות המילים הפשוטות
אני רוצה שתערוך סיפור שכתבתי
והוא נרגש. היא לא ידעה, חשבה שלא ירגיש דבר בגלל אותו ל"ג בעומר, או אולי בגלל שלא הבינה את מילותיו המפותלות.
הוא מחכה מול המחשב לסיפור בזקפה קשה, יושב בתוך חדר גדול מלא בספרי גתה ושילר. המחשב דולק בתוך החושך ומאיר באור לבן כחול את הפנים של המרצה הצעיר. משקפיו משקפות את המסך וכולו ציפייה וזקפה, הוא שולח יד אל מכנסיו ונזכר באותו הלילה שחדרה אל דירתו. נזכר איך התהלכה ערומה ופתחה את המקרר והמקרר זעק לעומתה אור צהוב והקלה.
היא שלחה לו את הסיפור, משום שחשבה אותו אמן של מילים, משום שפחדה משגיאות ורצתה בכל מאודה לזכות. אולי גם רצתה שיקרא, שאלה את עצמה ומבטה עקב ללא שליטה בנפנוף כנפיים פתאומי של יונה על חוט החשמל מהבניין ממול. היא הניחה לשאלה, היא לא חשובה. עכשיו הבינה דבר חדש, הבינה אותו, וזה סיקרן אותה והעיר את צלילותה, כאילו יש בזה איזה פתרון.
היא הייתה אז בת עשרים ושלוש, או עשרים וארבע, רצתה להיות סופרת.
היא שלחה אליו את הסיפור מתוך ויתור מוחלט על כך שיהיה שלה. רק ככה יכלה לשלוח, זה ברור לה עכשיו.
הוא פתח את הקובץ המצורף, איך קראו לסיפור? ניסתה לשלוח אצבעות אל העבר שנדמה פתאום שהוא כל כך רחוק. היא לא הצליחה לזכור, זה היה סיפור חשוב שהפך עם הזמן לסיפור בוסר ונקבר על ידי יעילות תודעתה. סיפור על השואה, היה נדמה לה , אבל לא הצליחה להעלות מזיכרונה דבר. היא חזרה אל דמותו של המרצה, אל ציפייתו ואל זקפתו שמונחת בכף ידו.
כותרת הסיפור משתקפת כמראה על משקפיו, ללא משמעות. אותיות הפוכות, כמעט עלובות, מעל אפו המואר באור לבן כחול. הוא לוחץ "הדפס" והמכונה מתחילה לירוק דפים בקולות מאוסים. הוא מבחין שהוא קצר רוח, נרגש. אבל הוא לא נוגע בדפים ההפוכים עד שמסתיימת ההדפסה. מתבונן מתוך משמעת עצמית בדפים מתקדמים מתוך המכונה, הוא מבחין פתאום שקצב ידו מתגבר. מתבייש, אולי מושפל, מכניס בכעס את איברו אל התחתונים ומניח את הדפים מולו.
ארבעה דפים, נזכרה. ארבעה דפים כתובים בצפיפות ילדותית של כתיבה שאין לה מנוח.
מהצד השני של ההר החיפאי היא כיבתה את המחשב והלכה לשון, חושבת על הכנסת הדפים אל מעטפה חומה גדולה ועל שלשולה אל תיבת הדואר האדומה שממול הבית. כל כך פשוטות היו מחשבותיה אז, שנרדמה ברגע אחד של שקט.
כעת היא מתבוננת בעצמה ישנה. קול הנשימות הקצובות מחליף את תקתוק השעון הכבד שעל קיר המטבח. מישהו פותח חלון, מתבונן אל הרחוב, כועס, מרוכז בתנועת הרכבים וסוגר מיד חזרה, מגיף את התריסים בעוצמה. בוודאי זועם על החוץ שנכנס בשאון אל הבית שלו, אולי חש על עורפו את מבטה והרגיש שפרטיותו חוללה, לא מבין למה הקירות פרוצים כל כך.
היא המשיכה להתבונן אל החלון, לא ניתקת ממנו, כמו נוחות של מוות. מה לה ולחלונות הללו. זוהי עיר חסרת שם בגרמניה והיא אורחת, דיירת זמנית. בביטול בוטה של מציאות החלונות מולה חזרה אל המרצה, שנע באי נוחות תחת זקפתו וקורא את הפסקה הראשונה של הסיפור. הוא אינו מצליח לחבר משפט אל משפט. כל משפט הוא עולם בפני עצמו והוא עולם יפיפייה ועגול, כמו גוף ערום שרוכן אל מדפי המקרר. הוא מוריד את משקפיו ומעסה את הנקודה הלוחצת בין עיניו לאפו. השעה מאוחרת. מאחורי הטקסט שלה ישנו מאמר מורכב על ניסוי מרחיק לכת בחולדות. אם יזיז את הטקסט שלה ימינה תתגלה חולדה תמימה חבושה בקסדה לבנה, כמו בסרט מצויר על חולדה לוחמת. אבל הקסדה היא קסדה שמוליכה זרמים חשמליים בתדירויות שונות ובעוצמות שונות. בסוף תמות מבדידות וייאוש וחוסר אונים אל מול הקסדה המגוחכת שמוצמדת לראשה.
ועכשיו הסיפור שלה. באמצע הלילה החולדתי הזה. הוא חוזר להרכיב את משקפיו וקורא. מנער את תווי גופה מראשו, אך עדיין הזקפה במלואה. הוא קורא אך דבר מוזר קורה לו, הוא מנסה לפענח אותה מתוך הכתוב. זוהי שטות מוחלטת, הרי הוא קורא מנוסה. הוא נוזף בעצמו ומנסה לעטות על עצמו את תאריו, כעת הוא פרופסור והיא תלמידתו שמגישה אליו את עבודתה, אולי אפילו בעילום שם. אבל הסיפור שלה מסורבל ומגושם ויפה עד כאב, זקפתו זועקת אל מול תיאורי הנוף, לפתע הוא מתגעגע ואפילו אינו יודע אל מה. הוא מרשה לעצמו לשקוע אליה ומאמין בלי מחילה לכל מה שהיא כותבת. לילדה השמנמנה, לבית הקר בפולין, לשמחה הכנה, הוא קורא ודמותה מתערבבת עם ערומה, עם סיפורה ועם זקפתו. הוא מסיים את הסיפור ועוטף את עצמו בידיים רועדות, פותח את פיו ונותן לקולות המגוחכים לצאת מגופו. הוא חושב עליה מחייכת עליו, מטה את ראשה הצידה ושיערה הארוך נשמט באוויר ומתנדנד. הוא תופס קווצת שיער ומושך את ראשה אחורה, לא, הוא מחבק אותה, מזדקף וכורך את זרועותיו בכוח סביבה, שם את ראשו בין שדיה וגומר.
הדף האחרון מוכתם . הוא נושם ונרגע. שולף נייר טישו מאיזה צרור ומנגב את עצמו.
בבוקר, מול המחשב, היא קוראת את המייל ששלח לה. קצר וקורקטי, כפי שציפתה
"סיפור בינוני אך כתוב היטב, העריכה היא לשונית ולא מתערבת בתכנים, התיקונים בגוף הטקסט. שלום ויום טוב."
היא מתרוממת מכסא העץ ומבחינה שגופה כואב ונוקשה. חלון הזכוכית מתקשה להסגר והיא מהדקת אליו אצבעות קרות, הפסים חורקים על המסילה עד שלפתע משתחררים ושועטים אל מנעול החלון ונסגרים בטריקה.
כתוב יפה
תודה
קווצת, לא קצוות
השם ישמור, מתקנת מיד
מעניין
אהבתי לקרוא.
הסיפור אפוף בתחושת קור.
תודה
היי
יש בספור, קצוות, טילטול ממצב למצב, כמו מקרח לנוזל, וההפך, והאמת שככה זה בחיים, אנשים מסתירים במילים המון רגשות וצבעים, נהנתי איך פתחת את הוילון לעולם הזה.
להתראות טובה
אני שמחה שבחרת להציץ מפתח שיצרתי בוילון וגם שנהנית.
בכל מעודה לזכות – בכל מאודה
אז, שנרדמה – אז כשנרדמה
הבהוב בעירות מדורות – הבהוב בעירת מדורות
הבסיס העלילתי של הסיפור – מרצה שמאונן מול כתב יד של סטודנטית שלו אתה שכב, הוא טוב. אבל, לעניות דעתי, יש פה בעיה בביצוע של ביטויים יותר מדי "מפוצצים" שגורעים, כמו:
והמקרר זעק, והעיר את צלילותה, יעילות תודעתה, לירוק דפים ,בביטול בוטה, ועוד כמה.
כל אלו בעיני לא מצאו חן, וזה רק בעיניי.
לדעתי, תקצרי את הסיפור , תרזי אותו.
וואו איציק, מדהים עד כמה שדעה אחת חריפה משפיעה. היא הולכת איתי כל היום, ממש. בכל אופן, אני מעריכה את ההערות.
נוחות של מוות. אהבתי.