הפיפי והפופו שלנו

הפיפי והפופו שלנו

מחקתי את הפוסט אמריקה כמשל.  הוא היה, כך הסתבר לי, מיותר כאן. כן, ראו אותו ולא מעטים אבל לאיש, לאף איש או אישה לא היה מה להגיד. אחרי הכל הוא עסק בהיסטוריה של הגזענות נגד השחורים באמריקה ומה זה כבר מעניין בבלוג של יוצרים, זה הרי אמריקה וזה לא הפיפי והפופו שלנו.

ראיתי את נאום הניצחון של אובמה בשיקגו, נאום צ"רציליאני ממש, על דם יזע ודמעות שצפויים בדרך לתיקון של שמונה שנים רעות כל כך של בוש. ראיתי שם את  הכומר ג"סי ג"קסון בוכה בדמעות שליש, ונדמה לי שראיתי גם את חברתי דניס ריצ"רדסון באחת השורות הראשון – עיתונאית ניו יורקית שחורה – ודמעות ניגרות על לחייה.  

שנים של מאבק נחוש ועיקש, לא תמיד סימפטי ולא תמיד נחמד נגד הגזענות והדיכוי והאלימות נגד בני עמם והנה הם ניצבים מול המחזה המדהים הזה, נשיא אמריקאי שצבע עורו שחור,  ורעייתו מישל,  נצר למשפחת עבדים שעכשיו היא הגברת הראשונה של המעצמה הגדולה בעולם.  אבל אנחנו לא רואים את הנס שהתרחש כאן, את גדלותו של הרגע, אנחנו שואלים אם זה טוב או רע ליהודים, זה מה שמעניין אותנו כי זה הפיפי והפופו שלנו.

כתבתי על המדינה הזאת שבה בית משפט עליון קבע שהעבדות היא חוקית, שעבד הוא לא אדם הוא רק רכוש ולכן אין לו אפילו זכות לפנות לבית משפט פדראלי. כתבתי על מדינה  שבה סנדלר פשוט, שמינית שחור, הורשע בדין והוכנס לכלא משום שנסע ברכבת בקרון שהיה מיועד ללבנים בלבד וגם את זה בית המשפט העליון שם אישר. כתבתי על מדינה שכאשר נשיאה הנבחר נולד אביו לא יכול היה לשבת באוטובוס אלא במושב האחורי.  וזה עוד מבלי להגיד מילה על הלינצ"ים שנערכו בשחורים בדרום וממש לא לפני זמן רב ומי לא ראה את הסרט מיסיספי בוערת.

אבל כתבתי גם על מדינה שיודעת לתקן את עצמה. על מדינה שיצאה למלחמת אזרחים עקובה מדם כדי לתקן את עוול העבדות, להתריס נגד מה שבית המשפט העליון שלה קבע. על נשיא שהוביל מדינה למלחמת אזרחים כי הוא לא היה מסוגל להשלים עם  הזוועה הזאת ושילם על כך בחייו.  על בית משפט עליון שהתעשת עם השנים וקבע שההפרדה הגזעית איננה חוקית ואפשר לילדה הקטנה לינדה ללכת לבית הספר הקרוב לביתה שעד אז היה מיועד ללבנים בלבד, על בית משפט שעמד על דעתו גם לנוכח גלי הביקורת הכמעט אלימים נגדו והאלימות בפועל שפרצה כתוצאה מההחלטה שלו ובכך ביטל את ההפרדה הגזעית בפדרציה והעניק רוח גבית למאבק של ארגוני זכויות האדם.  על מדינה שבה צעדו מליון בני אדם לוושינגטון הבירה בדרישה לחירות ושוויון ואיש אחד שהיה לו חלום שילם על כך בחייו.    

אבל למה שכל זה יעניין אותנו, זה הרי לא הפיפי ופופו שלנו.