הפינה של נעמי סופרת ועיתונאית
מקורות יודעי דבר מה- 29.4 עסק בין השאר בשאלה אם ראוי לה לתקשורת לראיין רוצחים. האפרופו לדיון בשאלה שמעסיקה אותי כבר הרבה שנים, היה ראיון שעשה בן שני, כתב ערוץ 10 עם יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצוויג. אולם השאלה היא כמובן רחבה הרבה יותר וברקע מאיים תמיד הראיון שיהיה יום אחד עם רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.
בדיון השתתף גם אליעזר גרינצוויג, אחיו של אמיל גרינצוויג ז"ל.
הלינק באדיבותה של דבורית שרגל, בעלת הבלוג המיתולוגי Velvet Underground בקפה דה מרקר. היא אשפית אמיתית ויודעת לעשות ברשת את הדברים שאני, לצערי, כנראה לעולם לא אדע.
http://switch5.castup.net/frames/20040704_IBA_Popup/iba_gray.asp?ai=31&ar=11_1_2008-04-29_211608
מה להגיד חברות וחברים, אתם נכנסים לפוסט ולא מגיבים. מה זה אומר? שאין לכם דיעה או שזה סתם אל מעניין אתכם.
מובן שיש לי דיעה, ויש לי הרבה מה להגיד על הנושא החשוב הזה, אבל מכיוון שאף פעם לא ראיתי שדיעותי מעניינות אותך בבלוג, לא חשבתי שאת מעוניינת לדעת את דעתי.
אז כמובן שבמעט הזמן שיש לי אני יוצרת דיאלוג עם מי שמדבר איתי בבלוג הזה.
וזה מזכיר לי שעוד יש לי הרבה עבודה לעשות הלילה. לילה טוב.
יודית יקירה, כמה שאת טועה. דעתך מעניינת אותי מאד ואם זה הרושם שקיבלת ממני, אז פישלתי בגדול. אני קוראת אותך ועוד איך, אבל יש לי קושי אמיתי להגיב במילים לשירה, זה עניין שברגש ואת זה אני נוטה להפנים.
אוקיי, אז מכיוון שאני צריכה לתת לעצמי מכות שאני מפטפטת פה בבלוגיה כשמחר יש לי פרזנטציה, אני מבטיחה שמחר לאחר העבודה אגיב לך.
זה נושא חשוב.
שתהיה לך יודית הצלחה ענקית בפרזנטציה מחר ואחכה לתגובה בסבלנות 🙂
אני נגד ראיונות עם רוצחים.
ראשית אנחנו יודעים מהנסיון האמריקאי, שראיונות כאלה נותנים השראה למוחות חולים נוספים.
שנית, מדוע שרוצח יזכה בריאיון? הוא דמות מופת? זה שהתקשורת מתעסקת רק בשלילי מייצר חברה חולה שהמרכז שלה עוסק בשלילי, להבדיל מחברה שהפוקוס שלה מתרכז בחיובי. החברה שלנו עוברת תהליך עמוק של שחיתות ומתן לגיטימציה לשחיתות. תרבות שטחית שצועקת כסף כסף כסף, ולעזאזל על השאר. לפני עשרים שנה כשהיו מראיינים את פלטו שרון, שהפך לחביב התקשורת, הייתי מזדעזעת כשהייתי שומעת את הקול שלו באמצעי התקשורת, טענתי שזה עוד סמן לדרדור הערכי, והנה, את יודעת היטב מה קרה פה בעשרים השנה האחרונות.
חברה שנותנת במה לגנב מורשע כמו שרון, ומתעלמת מהפשע שביצע, ונותנת לו לגיטימציה ובמה לדעותיו, תתעלם מהרבה רקבונות אחרים, וגם תעודד אותם.
ושלישית ואחרונה, מה גבולות התקשורת? להבין מניעי רוצח זה בסדר, למה שלא יראיינו אב שאנס את בתו? איך הגיע לסיפוק מיני כשבכתה, כשהתחננה, כשהרחם שלה בן העשר היה צריך להכיל את הזין הגדול שלו? מדוע לא בעצם, הוא בסך הכל בן אדם שפשע, שמשלם על חטאו בכלא, מה גבולות התקשורת.
הגבולות שלה צריכים להתיישר מול גבולות המוסר, ורוצח שיושב בכלא, לתקשורת אסור להשמיע אותו. זה הגבול.
תודה לך יודית, וכמו שאמרת, יש לך ועוד איך השקפת עולם מגובשת בעניין. רק מה? אני קצת חלוקה עליך בהבנת תפקידה של התקשורת במרחב הדמוקרטי. גבולות המוסר? מוסר היא מילה גדולה ומטבע הדברים מבקשת פרשנות ערכית.
להבנתי תפקידה המרכזי של התקשורת הוא לשקף מציאות ולבקר.
הסיפור של פלטו שרון שאת כורכת באותו עניין, בא לדעתי ממקום אחר.
שרון שהיה , כך מסתבר, רק הקדימון לסיפור הגדול באמת – גאידמק, משקף מציאות עגומה מאד בישראל והיא הערצה נטולת גבולות לכסף. לא אגיד לך שלתקשורת אין בכך חלק, יש ועוד איך, אבל לצערי המציאות הזאת היא נחלת רבים והתקשורת נותנת להמונים לחם ושעשועים.
אני אגיד רגשית: אני תמיד נגד לראיין רוצחים, למרות המציצנות. אני זוכרת שהיה את הסרט הדוקומנטרי על הרוצח של דרק רוט, והרגשתי שבא לי להקיא.לא חושבת שמגיע לרוצח לקבל במה לדבר, ולא אכפת לי אם הוא גם מתחרט. לא בא לי לשמוע אותו בכלל.
ותחשבו על האמריקאים: לראיין רוצחים, זה כן, כי זה רייטינג, יענו גיבורי חייל. ואז הם מוציאים אןתם להורג. איזה היגיון מטורף
יעל, על הראיון עם רוצחו של נהג המונית דרק רוט שוחחנו בתוכנית וגם הבאתי קטע מתוך הסרט. נתנאל סמריק שעשה את הסרט השתתף בדיון באולפן. אם בא לך את יכולה לצפות בזה בלינק. האמת היא שאני לא סגורה על זה כי לפעמים יש עניין עיתונאי בראיון כזה, ובסופו של יום אני עיתונאית. ותחשבי גם על טרומן קפוטה, שכתב על רוצחים פסיכופאטיים ממש ותראי איזה ספרות יצאה מזה.
גם לא אוהבת את "בדם קר", האמת. מודה.
העניין העיתונאי ברור, וכן גם מציצנות הקוראים. אבל לתת מקום לרוצח זה לעשות לו סוג של כבוד, ולמה מגיע להם, למה? מה בכלל לומדים מדברי רוצח? ראיתי כמה ראיונות, ולא יצא לי מזה כלום, רק מיאוס. זה לא שעקב כך "ירדתי למוחו של רוצח" או משהו.
יש הרבה צדק בדברים שלך יעל. כמו שאמרתי, אני עדיין מתלבטת עם עצמי בעניין. אבל אני מודה שאת הספר בדם קר קראתי כנערה בשקיקה – הספר כספר הוא ענק ממש, ולא מזמן היה סרט מהמם על קפוטה עצמו ועל עבודתו על הספר. העניין הוא שדברים מן הסוג הזה גורמים לי לחשוב וזה לא הולך ברגל.