מעבדות לחירות

זה היה ליל הסדר השונה והמרתק של חיי. הוכחה לכך שניתן גם לשמור על המסורת וגם להתאים אותה לימינו אנו ולמלא אותה בתוכן שכולו חמלה ואהבת האדם.  למעלה מארבעים איש התקבצו בביתם של ידידי  – הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת פורדהאם, היא עורכת דין שעד לא מכבר כיהנה כמשנה לתובע של ניו יורק, זה שנבחר אחר כך למושל ונאלץ להתפטר בשל שערורית מין, אליוט שפיצר. 

והיו שם מכל המינים ומכל הגזעים וזוגות מעורבים על טפם: היו שם שחורים ויוצאי אסיה, הטרוסקסואלים והומסקסואלים וכולם ביחד עם היהודים קראו בהגדה, סיפרו את סיפור יציאת מצרים, שרו את השירים ואמרו את התפילה. את החרוסת , אגב, הכין אחד האורחים השחורים. ניכר שחלקם לפחות מכירים זה את זה שנים רבות, הסדר הזה הוא מסורת ארוכת שנים ובכל שנה מצטרפים אליו עוד ועוד אורחים חדשים.

בתחילת הערב, סבב הכרויות וכל אחד מספר על עצמו מילה או שתיים וכמה שנים הוא כבר שותף לליל הסדר המיוחד הזה – היו שם לא מעט משפטנים פעילי זכויות אדם – והכל באווירה חמה ומאד לא מכופתרת. המארח לבש ג'ינס וגם אני.

התפללו שם לאלהים שפעם היה זכר ופעם נקבה, "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן מצד אחד ומן הצד השני "ברוכה יי שכינה אלהינו מלכת העולם אשר קדשתנו במצוותיה וציוותנו על נטילת ידיים". 

כך לאורך כל דפי ההגדה בעברית ובאנגלית.

נשאו שם תפילה למען החירות וזכויות האדם, השמיטו מן ההגדה את המשפט "שפוך חמתך על הגויים" וכשהגיעו למכת בכורות התנצלו בפני הקורבנות. לא רק את הכוס לאליהו הנביא הציבו על השולחן המרכזי, אלא גם מסגרת של תמונה ריקה למען תושבי טיבט שאינם יכולים להציג את תמונתו של הדלאי לאמה והם מציגים מסגרת ריקה.

נאיבי תגידו? אולי, עושה טוב על הלב? בטוח.