הפינה של נעמי סופרת ועיתונאית
שבתי ארצה מביקור קצרצר (קצר הרבה יותר מדי) בניו יורק המופלאה ורציתי לספר לכם משהו על נפלאותיה של העיר הזאת. על קדחת הבחירות מעוררות הקנאה, על סדר פסח מיוחד במינו (שעליו עוד אספר כאן בעתיד) ולאמיר אור רציתי לדווח על כל הצדפות שאכלתי בעונג רב כל כך.
ואז נתקלתי באתר Ynet במשורר הענק נתן זך קורא את שירו "כמה נהדרת היית" וליבי הלך שבי אחריו.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3532691,00.html
צדפות זה חשוב, נעמי. לא מזלזל אפילו (במקרה הזה) בזלילת צדפות וירטואליות.
אמיר, לא מזלזלת כלל וכלל, מה גם שהפעם הצדפות ממש לא היו וירטואליות, אבל ראית את נתן זך? כמה נהדר, כמה עצוב
עדיף שנדבר על הצדפות.
אה, אמיר, בוקר טוב. אמרתי לעצמי, או שנטלת לעצמך סייסטה ארוכה או שגם אתה חלק מהמאבק המר בין המשוררים 🙂
האיש כבר כל כך מבוגר, שלא לומר זקן, האם לא הגיע העת לסלוח?
אתה יודע שאני תמיד מוכנה לדבר על צדפות, עכשיו הן בשיא העונה ובביסטרו הצרפתי הקטן, גסקון, על השדרה השמינית פינת רחוב 18, הן קטנות ושמנמנות במיוחד ומתחלקות בגרון – תאווה של ממש.
אין לי שום מאבק עם נתן. חבל שאני כל כך דיסלקטי לכתובות – כל התמונות הבלתי נשכחות שיש לי מבארים של צדפות בבוסטון, לונדון, טוקיו (טוב זה ממש לא חוכמה) אין להן כתובת… אני זוכר שהיתה לך המלצה להחליף את השמפניה במשקה פורטוגזי כלשהו.
אה טוקיו, שיחקת אותה אמיר, אני בטוקיו לצערי לא הייתי אף פעם. אז ככה, הצדפות הכי טובות שאכלתי לאחרונה כאן בתל אביב היו בטפיאוברחוב הארבעה. המשקה הוא קאווה, המתחרה הספרדי (למעשה הבסקי שכן הוא בא מאזור ברצלונה) הגדול לשמפניה. הוא כל כך דומה לאורגינל עד שהצרפתים נכנסו ללחץ של ממש והם מבקשים עכשיו להרחיב את חבל שמפניה. אם כי בגסקון שתיתי בכיף את האורגינל 🙂
כן, טוקיו ובעצם יפן היא חגיגה אחת גדולה של מאכלי ים, אבל הסגנון גם קובע. בעניין הזה צרפת היא צרפת ופורטוגל – פורטוגל. כל אחת והצדפה שלה 🙂
אם אתה מתעקש על פורטוגל שיהיה :). מעניין מה מביא אותך באסוציאציה כה עיקשת לפורטוגל. שם, אגב כן הייתי וגם היא משופעת במאכלי ים. הסרדין הוא הדגיג הלאומי, אבל מה שענק שם באמת הוא הפאדו וזה לא מאכל, זו מוזיקה מכשפת. אתה זוכר את עמליה רודריגז? היא עדיין המלכה הבלתי מעורערת של הפאדו והיא מוחזקת שם כקדושה.
בצדק…
אבל אם לדייק בעניינים חשובים אלה, בעצם התכוונתי לספרד עם הקאווה.
אכן ספרד אמיר וכדאי לך לטעום פעם טעימה קטנה. זה די ממכר.
השיר של זך ספק אוטנטי שבאוטנטי כלומר מחקה את תנועת המחשבות בתוך הראש,
ספק פיזמון!
פזמון סבינה??? ישמור האל. בגלל שהוא חוזר על המשפט "כמה נהדרת היית"? זה אוטנטי שבאוטנטי, הוא מתאר את חייו, את יומו, את געגועיו הכי עזים. שיר נוגה על הבדידות ושוב על הבדידות.
אוסף קלישאות
אפשר תמיד להגדיר אהבה אבודה, געגוע ובדידות קקלישאה. אחרי הכל אלה הם החומרים שמרכיבים אחוז ניכר מהספרות, מהשירה וגם מהחיים. צריך רק לראות את גל הנוסטלגיה הקולקטיבי שעובר ממש ע כשיו על המדינה. למי שכתב את התגובה הזאת אני יכולה רק להגיד שנתן זך הוא באמת אדם בודד מאד.
נעמי, הגבתי לפני ששמעתי את הבצוע של המשורר. כששומעים אותו זה מקבל איזה עומק, ובכלל רק לדעת שזה נתן זך,משורר קנוני , אתה מתמסר יותר ומחפש את האיכות — אבל בכל זאת, זה שיר של משורר עייף.
תודה לך סבינה, ואת צודקת כמובן. הוא אכן משורר עייף, כל כך עייף שזה נוגע ללב. פעם שיבחתי אותו בפניו על שירו "להקשיב לה", והוא ענה לי בעצב, את יודעת, היום כבר לא הייתי מסוגל לכתוב שיר אהבה כזה. האמת? נצבט לי הלב.
השיר(טקסט) נפלא. ההקראה יפה מאד. המוסיקה מרגיעה. אישית, מעדיפה כל אחד מאלה לחוד.
תודה על כל מקרה.
תודה רבה לך איריס. ובפעם הבאה אשתדל מאד להתמקד.
נעמי, באחור רב, אני רוצה להגיד תודה רבה על הפוסט הזה. קשה לי לקרוא את כל הבקורות קרות הלב האלה. לפעמים, לדעתי, אפשר להשאיר את הבקורות ה"אובייקטיביות" על איזה מדף, ולתת ללב האוהב-שנים-רבות, האסיר-תודה-על-כל-שירתו לדבר. אני אישית נהניתי מאוד והתרגשתי מאוד, ומסכימה אתך שזה יפה ועצוב, אבל לא כל כך עצוב, כי בשבילי הוא עדיין מלא עצמה וחיוניות, כי איך, איך אפשר להפריד אותו מכל השירה הנפלאה שלו? בקצור, תודה רבה רבה לך. תעזבי את הצדפות, הן כל כך רגעיות… ואגב, ברכות על הספר שנראה מקסים ואני מקווה לקנות לנכדתי בקרוב.
נעמי, רק עכשיו ראיתי את תגובתך ותודה מהלב. גם לי היה קשה עם התגובות לפוסט הזה על נתן זך, משורר באמת קאנוני. ואת צודקת, הוא מלא חיוניות. הבוקר הוא התקשר אלי לאחל חג שמח וסיפר לי שבקרוב יצאו לאור שלושה ככרכים של שירתו- אנתולוגיה שעליה עמל זה תקופה ארוכה.
הטוב בשיר הן שתי השורות האחרונות
אין פה "שוב בודד"
יש בודד
השאר כתוב
ישן
שירה צריכה להיות , כמו כל אומנות, מלאה בכל מני עניינים מעניינים, מרגשים, קולחים וסוחפים.
כל הבתים כמו גם האחרון
מלאים בעניין אחד ישן,
שכתוב ישן וכשלעצמו ככזה עצוב
ומלמד על כך שיש עמידה של המשורר בדבריו כי המשורר צריך לדבוק באופן אמירתו.
אלא שעצם הדבקות לא בהכרח עושה את זה
הבית האחרון טוב כי בכל זאת הוא קול. ללא שאר הבתים, דובר השיר לא בודד כי אם אבוד.
הקריאה בסדר.
גם שולי נתן שרה את ירושליים של זהב בסדר.