עלייתו ונפילתו של הנסיך הקטן.

הספר "הנסיך הקטן" נחשב לאחד מהיצירות שזוכות ליחס פטישיסטי במיוחד בקנון הספרותי. מוכרי ספרים יודעים שזהו ספר שנאסף על ידי אנשים מסוימים אשר זקוקים, מסיבות אשר כנראה לא אוכל לעולם להבין, לאכלס כל מהדורה שיצאה מכל שנה. תעלומות רבות עטפו את נסיבות כתיבת הספר ונערכו דיונים אינספור בקרב אנשי רוח רוחניים במיוחד ומשתמשי סמים קלים בתחילת דרכם בנוגע למשמעויותיו החבויות. היעלמותו המסתורית של המטוס של המחבר הצרפתי רק עזרה להילה הטרנסנדנטלית. כדאי לציין שמאז נמצאו שרידי המטוס של אנטואן דה סנט אכזופרי, אך אני חוששת שיהיה מאוחר מידי לכל האספנים הכפייתיים להיפטר מכל עותקי הנסיך הקטן שיש בידם. הם בתמורה ודאי ומצאו תעלומה נוספת. למשל איך המטוס שלו נפל, באיזה דלק השתמש, מה הוא לבש, על מה הוא חשב בזמן שהמטוס נפל, האם הוא התחרט שהסכים לטוס למשימה אחת אחרונה? האם חזה את מותו? התעלומות רבות.

אנשים אוהבים תעלומות. לא פעם שמעתי אנשים משתוממים נוכח הצלחתו של מקום מסוים, או למה הוא הופך לנקודת מפגש פופולארית, ואחר כך מאבד מקסמו וננטש. לאנשים אלו אני מספרת את הסיפור על הנסיך הקטן.

הסיפור פשוט למדי ונטול כבשים או שאר חיות משק פועות. כל מה שצריך הוא ליצור סביבה עוינת מספיק (אוכל נורא , שירות שמורכב מגוונים שונים של התעלמות) כדי שהצעירים האנטי בורגנים ירגישו בבית. תעודדו ותטפחו את אותו קהל שנקרא לרבות הימים "היפסטרים" במשקאות חינם, בהתעלמות מהרגליהם הרעים (שוב סמים קלים, היגיינה אישית לקויה, הרגלי השארת טיפ מפוקפקים) והרי לכם סביבה מעודדת. אם תוסיפו שעות פתיחה ביזאריות ופינת עישון מפנקת הסיכויים להצלחה גדלים בכעשרים וחמש אחוז או יותר. כמובן שעל בעלי המקום להיות דומים במנטאליות במידת מה ליושבי המקום. אחרת האיזון בין הפינוק להתעלמות ייעלמו

הנסיך הקטן היה בשיאו מהמקומות האלו שגם אם רצית להימנע מהם לא יכולת כי מישהו היה קובע איתך שם פגישה. היית יכולה להיכנס ולהרגיש את כל המבטים מופנים אלייך. המקומות האלו בהם צריך לדעת מי נכנס. כולם עבדו שם על תסריט, מחזור שירה, מחזה, כתבה, או כל יצירה ספרותית שתמגר את רעות העולם ותעניק להם מעמד של כוכבי ספרות שיוכלו להוציא אותם מהגטו האנטי בורגני הישר לזעיר בורגנות החמימה יותר. כאן נמצא הרמז הראשון לנפילה של הנסיך. קהל צעיר לרוב אינו פתולוגי. נקודת המשבר בעלילה הייתה אולי העלמת פינת העישון. האזור היה גן עדן למעשנים. היה אפשר לעשן כל דבר בכל המקומות השווים בקפה הקטן. הריהוט היה אקלקטי ונוח. היו הרבה ספרים מסביב . היה אפשר להרגיש חכמה בעודך כותבת שורת שיר על מפית רק כדי לעצור ולהביט למי שייך הגוף החם החדש שנכנס לקפה.
ברגע שלא היה ניתן לעשן בפנים כבר לא הייתה סיבה שיכולת להגיד לעצמך בעודך מונה את המקומות בהם אפשר לשבת שם. אולי עישון הוא הרגל נורא, אבל יש דברים שיכולים להרוג אותך לפני. המטוס הגרמני שהפיל את אכזופרי למשל. נחשי בריח, כל מיני מרעין בישין יש בעולם. מרבית הקהל התחיל להתפזר והשאיר את הגרעין הקשה של יושבי המקום. מנקודה זו איני יודעת הרבה על שקיעתו של המקום, כי חדלתי להגיע לשם.

מה שאני כן יכולה להגיד, זה שלתקופה המקום היה מוסד תל אביבי אמיתי. הוא אכלס קבוצה מסוימת של המי ומי המקומיים והיה הקרקע שעזרה לצמח כמה כותבים, ואפילו צמחה בין כתליו מיני אסכולה ספרותית זעירה. איני יודעת איפה הם יושבים היום. כנראה בבתי קפה אחרים ממני. אני לא יודעת אם אני מתגעגעת אליהם. אבל הספות היו נוחות ביותר. המוסיקה הייתה לרוב בסדר והריהוט היה מושלם. לעולם אזכור את מנורות השולחן הנפלאות, ואת השולחנות המדהימים שישבו תחתם. להם היו מגירות עצומות שהיה אפשר להניח שם את המחשב.