בננות - בלוגים / / אלג'יר/ביקורת על ספרו החדש של רוני סומק
אביה בן דוד
  • אביה בן דוד

    אביה בן דוד, כותבת. פרסמה את ספר השירה ''אהבה, שטנה וסמים קלים'', את הנובלה ''עט, עפרון ורעל'' ואת ספר השירה ''לפתח חטאת רובץ'' (בהוצאת ''סיטרא אחרא). עובדת כעורכת 'את', מעריב

אלג'יר/ביקורת על ספרו החדש של רוני סומק

 

אבו אלג'יר
1.
"תקשורת נרטיבית אינה אידיאלית, קווי היעד שלה מרובים כך שכל מסר העובר בתוכם יכול להיות מוגדר כהלכה מניין הגיע ולאן הוא הולך " (רונאלד בארת על בלזק)
הספר החדש של רוני סומק מחולק לשלושה חלקים. הספר נפתח ב"בלוז הנשיקה השלישית". סומק מתיך בין הנוסטלגי והפלאי .תיאור הפנטזיה מתמזג עם הפנטזיה עצמה כאשר שתי דמויות דנות באפשרות שתילת דברים כדי לראות מה יגדל ( "אחרי שניה החלו שפתיה להתפורר כחול "). למרות שלא מדובר בשירה בפרוזה קיים סיפור שלם בתוך השיר. סיפור אהבה נוסטלגי. אך נוסטלגיה מהסוג המפוכח. תחושת הפרוזה מגיעה גם בזכות סוג השפה והדימויים. הוא אינו לובש את כובע המשורר כדי לייצר מליציות. הוא סומך על השפה ועל הקורא שידעו לזהות את הפואטיקה הנמצאת בתוך ההומור של היומיום. ולכן כאשר הוא משווה כמו משוררים רבים לפניו תנועה בין אנשים לתנועה של ים עדיין קורה משהו חדש. השימוש בשירה ובטריקים שהיא יודעת מנוצל במקרים רבים כדי להטות את הקווים של הסיפור הנגלה ולהפוך אותו לסיפור אחר. 
2.
"צוענים גנבו אותי. מיד גנבו אותי הורי בחזרה.אז שבו הצוענים וגנבו אותי.כך זה נמשך זמן מה…" (צ'ארלס סימיק-העולם אינו נגמר)
השימוש בשפה שהוא אינו שימוש ליניארי . הוא גם שואב מידות רבות מהדיבור הופך את השירה לנגישה יותר ולנרטיבית יותר.בשיאו  הוא גורם לביצוע פעולה נוספת: הוא מאפשר לשירה לנוע בתוך הרצף האסוציאטיבי. הרצף הזה שהולך ועובר בין אינספור דימויים יוצר את המקצב המפריד בין שירה ופרוזה. בשירים כמו " סולו תופים" עור מתוח של תוף מדמה עור של אישה. המקלות הם גם מקלות צ'ופסטיקס. העור המתוח הופך גם לעור נעל. כל דימוי טעון במידה של אלימות טרוטה ודמיון אלגנטי של מי שיודע איך אור מתפזר על דברים, ואיך לקחת באלגנטיות של רב אומן את מה שהוא רואה ולחלק אותו בפריסה בעלת הגיון פנימי.
3.
"במשך הזמן נתברר שנולד בכל המקומות הללו-ובאחרים-בזמנים שונים שלא הגו חיבה יתרה אלה לאלה. מלחמה עזה היתה נטושה בין מאות שנים , בין זמנים שונים, חרבות נגד פצצות נפלאם, שריוני אבירים נגד שבאריות" ( יורם קניוק- לילה על החוף עם טרנזיסטור)
לא קל להתגבר, לתוך הזמן, המקום או השפה. לדבר באותם מילים שאחרים מדברים בהן. סומק מכיר את הקוראים שלו בצורה אינטימית. הוא נוכח באותה קלחת איתם. הוא מקדיש שיר לבחורה שקיבלה כמתנה שיר שלו רקום על מגבת מהבחור שאיתה. המהלך העדין של לכתוב על, ובתוך ובשביל נרקמים בתוך היצור כלאיים הזה, הצבעוני עד כאב. הספר מייצג אותו נכונה. כך גם בשיר ששמו הוא שם הספר. הוא מצליח להביא את המזרח מבלי להרגיש צורך לייצג אותו או לדבר אותו. שם הספר הוא כשם הבת הבדיונית. היא מכילה בתוכה את המקום שאינו מקום של היסטוריה או של אחדות. את המקום שיש בו הכרה במזרח, באפריקה. עם השאריות מאירופה הקולוניאליסטית. במובן זה לסומק יש יתרון מובהק על רבים מהכותבים. הוא מכיר ומבין את המקום שהוא נמצא בו מבלי להיות בדלני. הוא מכיר את הזהות שלו בתוך הגיאוגרפיה המזרחית ואינו זקוק לסגירת חשבונות תרבותיים העולים מעבר לעובדות הפשוטות של מה שהיה. הנינוחות הזו קרובה ביותר, בדומה לקניוק למושג החמקמק עד כאב של זהות.
 
4. 
"…ועל כן חשוב מה עוד ניתן פה לעשות
ועזוב את המוות לאחרים.לאחרות. " ( מקסים גילן – בבית קורס )
אל מול הבת הדמיונית יש את זו האמיתית. ואם קיים געגוע בסבך קשתי המילים הרי הוא שם. הספר הנוכחי מוצא את סומק בנקודה אחרת מהאחרים, הזמן כגורם בלתי נמנע כלול בספר והופך אותו לאחד הגורמים הדומננטים בשירתו של סומק . הדברים שלא מדברים עליהם נוכחים היטב בשירים לבתו. גם כאן יש מרכיבים ידועים המחוברים בקולאז' מדויק במידה בה לא משנה מה נאמר. הקול המסוים של המחבר מצדיק את הקשב.
אומרים על פיקאסו שחיכו שימות כדי שציירים יוכלו לצייר שוב . סומק שיכלל את דמות המספר לכדי אמנות. ובהזכירנו את פיקאסו, ראוי להזכיר איזה חוב ענק חב לדאדאיזם. השחרור מהצורך להתאמץ או להזיע דם על יצירות פתח את האופק לו היה זקוק. אותו פתח המותיר מרווח דק בין שרלטנות לברק. בעבודתו של סומק קיימים האלמנטים של החופש הזה  הארוג בתוך השירה ביחד עם ה רומנטיקה. סוג השונה משירתה של וולך למשל. אין צורך בפאתוס או סבל . אין מסעות שאין מהם דרך חזרה. דרכו של מספר הסיפורים לשמור בדיוק מספיק צידה כדי לשוב ולהביא את הסיפור. הנשימה מדודה. מוסיקלית. הנונשלנטיות אינה רשלנית אלא מלאה, וסומק מצמצם את הרווח שבין העובדות ללב גישה זאת מאפשרת חלחול של הפלאי. המטפורות אינן שונות מהמציאות. הפואטיקה והמציאות נמצאות באותו רובד. 
5.
"מצד שני חייב להיות ברור שרק כלל הקונסטרוקציה של היצירה, ולא רק אותו חלק המכונה "תוכן" מקיים יחסים פעילים עם הערכים הקיומיים המנחים את מעשי בני האדם. " (יאן מוקאז'ובסקי – פונקציה, נורמה וערכים אסתטיים)
החלק השני בספר הוא "כיסא מפלט" .כאן מרשה לעצמו סומק להיות מוגדר יותר. הוא מלא יותר בהקדשות שכל קורא היה מאחל לעצמו מהמחבר שלו. במערכת יחסים בין הכותב לקורא מתפתחת כמיהה ומתפתחים  יחסי תלות עדינים שמכתיבים את אופן הקריאה וההנאה מהטקסט. הצורך של הכותב בקוראים קרוב ביותר למימוש אהבה נרקיסיסטית בכך שהוא מקיים דיאלוג עם השתקפות. כאן נחלצת השפה כאזור חיץ הכרחי. הכותב, גם כאשר הוא דן בנקודה האינטימית ביותר וכותב לאביו, הוא יודע שהוא כותב גם על אביו של מישהו אחר ואביו המדומיין של מישהו שלישי. גם במובן זה סומק שונה מהרומנטיקנים הקלאסיים. הוא אינו חלק מרכזי במשוואה. במקום הוא מכיר את מקומם של יצורי הכלאיים הנוצרים בין הסיפור לשומע. הוא אינו זקוק לדמות רומנטית כאליבי סטואי. הוא גם אינו צריך לחפש הכללות כדי להתחנף לשפה שתגיע קרוב יותר לכמה שיותר קוראים. הוא מוגדר לעיתים עד כאב. השפה תופסת במקרים רבים מקום משני. סומק מודע אמנם למוסיקליות, ויוצר אותה ביופי רב ולכן ניתן יהיה לתרגם את רוב הספר לשפות רבות מבלי לאבד דבר. במובן זה נפרד סומק מחרשי המילים, כמו אלתרמן או מאלו המתייחסים יחס לעצם הצורה של השפה כמו אבות ישורון. המימד החזותי נכנס כאמור כגורם חופשי, רחוק מהמרירות הריבועית של האות.
החלק השלישי בתוך הספר, " מסעות עם דיו " מכיל בדיוק את היחס בין הדימוי לטקסט כרצף אסוציאטיבי בתוך השפה. כתבתי כבר על היחסים בין טקסט ודימוי, ועל הרצון לחזור לתור הזהב של השילובים בין שניהם אחר שנים ארוכות של הזנחה כמעט פושעת. אם זאת בספר של סומק נראה שחלק זה קטוע במעט.העיצוב אינו מבליט בצורה מאז'ורית את מערכת היחסים בין המלה לציור . מעבר לתלונה הזעירה הזו אני ממליצה בחום גדול על הספר שהוא יצירה נפלאה של אחד מהמשוררים החשובים הפועלים כיום.
 
(פורסם בגיליון האחרון של 'מאזניים')

 

7 שירים מתוך "אלג'יר"


 

בלוז הנשיקה השלישית

 

הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה.

הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ.

הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ, וְעַד אָז

לֹא עָלִיתִי עַל טְרֶמְפִּים שֶׁלֹּא עָצְרוּ לִי.

עָמַדְנוּ לְיַד גֶּדֶר בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי וּמִתַּחַת

לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם  אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֵיךְ

בְּצִנּוֹרוֹת הַהַשְׁקָיָה מַמְתִּיקִים הַמַּיִם

סוֹד לָאֲדָמָה.

"אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה", אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה

יִצְמַח לְךָ סוּס", וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,

תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

אַחֲרֵי שְׁנִיָּה הֵחֵלּוּ  שְׂפָתֶיהָ לְהִתְפּוֹרֵר כְּחוֹל

וּלְשׁוֹנָהּ הֵגִיחָה אֶל פָּנַי

כִּשְׁאֵרִיּוֹת  גַּל.

הָעוֹלָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֻלַּק בֵּין עוֹצְמֵי הָעֵינַיִם

לְבֵין הַמְּתוֹפְפִים בְּמִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים

שֶׁל הַשְּׁקִיעָה.

לָכֵן לֹא רָאִיתִי אֵיךְ הִצְלִיפוּ גַּלְגַלֵּי הַטְּרַקְטוֹר

שֶׁעָבַר לְיַד בְּמֵי  הַשְּׁלוּלִיּוֹת,

וְאֵיךְ כִּנְשִׁיקוֹת מְעוֹפְפוֹת נִתְּזוּ רְסִיסֵי הַבֹּץ

אֶל שְׁרִירֵי הָעֲנָנִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בָּעֶרֶב

לִדְחֹף אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

לַיָּם.

 

 

סולו תופים

 

כָּל הַלַּיְלָה דָּפְקוּ אוֹתָךְ

הַמַּחְשָׁבוֹת.

עוֹרֵךְ נִמְתַּח עַל תֹּף הַגּוּף.

אֶת הַמַּקְלוֹת הָיִית לוֹקַחַת לְמִסְעָדָה סִינִית

וְנוֹעֶצֶת בִּבְשַׂר הַלִּוְיָתָן שֶׁשָּׂחָה לָךְ  בַּמֹּחַ.

בַּבֹּקֶר אֲנִי אוֹחֵז אוֹתָךְ

כְּאִלּוּ הָיִית מַסְמֵר בֵּין שִׂפְתֵי הַסַּנְדְּלָר.

רֹאשֵׁךְ  רָטֹב, מְצַפֶּה לִנְגִיעַת הַפַּטִּישׁ.  

הֶעָקֵב שֶׁיַּחְלִיק אֶל הַנַּעַל יַגְבִּיהַּ אֶת הָרֶגַע

בּוֹ תִּתְקָרְבִי לְעֶבְרִי.

  

אלג'יר

  

אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה

הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר,

וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים

וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר.

בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד,

הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת",

וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ

וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.

הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,

וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם

הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.

"אַלְגִּ'יר", הָיִיתִי מְהַדֵּק  יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:

"אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח

בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ".

 

 

  

נאום האב למחזרי בתו

 

אַתֶּם, שֶׁעוֹד מְעַט תִּגְּעוּ  בְּיָדָהּ

וְתִקְּחוּ אוֹתָהּ לְאָן שֶׁתִּקְּחוּ,

אַל תִּשְׁכְּחוּ אֶת שִׁעוּרֵי  הַפְּסַנְתֵּר

שֶׁיָּדְעוּ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ בְּגִיל תֵּשַׁע,

אֶת כַּדּוּרֵי הַסַּל שֶׁנִּלְפְּתוּ בַּדֶּרֶךְ

אֶל הָרֶשֶׁת שֶׁסִּנְּנָה חֲלוֹמוֹת

וְאֶת הַתַּחְבּוֹשׁוֹת עַל הַפֶּצַע הַמְּדֻמֶּה

שֶׁבִּקְצֵה הַבֹּהֶן.

צַיְּרוּ  בְּדִמְיוֹנְכֶם אֶת יָדָהּ כִּמְשֻׁלַּשׁ זָהָב

שֶׁצַּלְעוֹתָיו: כָּרִים עַבְּדוּל גַּ'בַּאר, מוֹצַרְט

וֶאֱלֹהִים,

וּכְשֶׁתִּרְאוּ אֶת אֶצְבָּעָהּ מוֹרָה עַל הַיָּרֵחַ,

אַתֶּם תִּסְתַּכְּלוּ עַל הָאֶצְבַּע.

 

בלוז הירייה הסלולרית בקו 30

 

הִיא אָמְרָה "הָלוֹ", וְהוּא שָׁאַל: "לָמָּה הָעַצְבָּנוּת הַזֹּאת, בֻּבָּה?"

וְהִיא:"בְּרֶבַע לְאַרְבַּע הוּא עָשָׂה לִי, תָּבִיאִי אֶת הָאֶקְדָּח. עָשִׂיתִי לוֹ: בְּרֶבַע לְאַרְבַּע אֲנִי לֹא מְבִיאָה שׁוּם אֶקְדָּח."

הוּא:"וְמַה הוּא אָמַר?"

הִיא:"הוּא תָּפַס קְרִיזָה וְצָעַק:'תָּבִיאִי אוֹתוֹ עַכְשָׁו אוֹ שֶׁתָּעִיפִי מִכָּאן  אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלָּךְ'."

הוּא:"וְהֵבֵאת?"

הִיא:"עָשִׂיתִי לוֹ, לֵךְ  תִּזְדַּיֵּן אַתָּה וְהַסּוּפֶּרְמַרְקֶט הַזֶּה, וְאִם אַתָּה רוֹצֶה לְהַחְלִיף מְחִירִים, אָז מָחָר בַּבֹּקֶר אֲנִי אֲתַקְתֵּק אוֹתָם בָּאֶקְדָּח הַדָּפוּק שֶׁלְּךָ. עַכְשָׁו אֲנִי הוֹלֶכֶת."

 

וְהִיא הָלְכָה

וְיָשְׁבָה לְיָדִי בָּאוֹטוֹבּוּס.

הַמִּלִּים לָהֲטוּ כְּעַרְמוֹנִים עַל מְדוּרַת שְׂפָתֶיהָ

שֶׁהֻבְעֲרוּ שׁוּב וְשׁוּב בַּלִּיפְּסְטִיק

עִם מַדְבֵּקַת הַהֲנָחָה.

אַחַר כָּךְ הִיא כִּבְּתָה

אֶת הַסֶּלוּלָרִי, מָשְׁכָה אֶת הַגּוּפִיָּה

לְעֵבֶר הַחֲגוֹרָה,

וּשְׁתֵּי עֲקִיצוֹת הַיַּתּוּשׁ שֶׁהָיוּ שָׁדֶיהָ

נִרְאוּ לְרֶגַע כִּשְׁנֵי עֳפָרִים,

כִּתְאוֹמֵי צְבִיָּה,

כְּפָסוּק מִשִּׁיר הַשִּׁירִים שֶׁנָּפַל

בִּשְׁבִי  מוֹשְׁבֵי הַפְּלַסְטִיק

שֶׁל קַו 30.

 

  
שיעור ראשון בקורס לשירה מדויקת

          בהשראת 'הקבצנית מנפולי' מאת מקס ז'קוב                      

 

 

"אַתָּה רוֹאֶה", הוּא אָמַר, "אֶת זֶה עִם הַשָּׂפָם"?

"יֵשׁ שְׁלוֹשָׁה עִם שָׂפָם", עָנִיתִי.

"אֶת זֶה", הוּא הִמְשִׁיךְ, "עִם הַשָּׂפָם וְהָעַיִן הַסִּינִית?"

"לִשְׁלָשְׁתָּם", דִּיַּקְתִּי, "יֵשׁ שָׂפָם וְעַיִן סִינִית".

"זֶה", הוּא הִתְעַקֵּשׁ, "עִם הַשָּׂפָם, הָעַיִן הַסִּינִית וְהַצַּלֶּקֶת

מֵעַל לַגַּבָּה?"

"לִשְׁלָשְׁתָּם", לֹא וִתַּרְתִּי, "יֵשׁ שָׂפָם, עַיִן סִינִית וְצַלֶּקֶת

מֵעַל לַגַּבָּה".

וְאָז הוּא שָׁלַף אֶקְדָּח, יָרָה בַּיְּמָנִי וּבָאֶמְצָעִי,

הִצְבִּיעַ עַל הַשְּׂמָאלִי

וְאָמַר :

"אוֹתוֹ אֲנִי מֵת לַהֲרֹג".

 

מָחָר, תַּלְמִידִים יְקָרִים, נִלְמַד בַּקּוּרְס לְשִׁירֵי אַהֲבָה

אֵיךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַלֵּב

לַעֲבַרְיָן  נִמְלָט.

 

 


תאקסים

לזכר נגן העוּד יוסף (אל-עוואד) שם-טוב

 

הוּא חָשַׁב שֶׁהָעוּד הוּא אֲחוֹרֵי  אִשָּׁה,

וְעַל הַמֵּיתָרִים תָּמִיד חָלְמוּ אֶצְבְּעוֹתָיו

אֶת רֶגַע הַצְּבִיטָה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 

 

16 תגובות

  1. נירה שאלתי אל

    סתם, ביקורת יומרנית על ספר די משעמם.
    איך בימים אלו את מרשה לעצמך להפגיז כזו ביקורת על ספר זניח יחסית כאשר כל אם ביית מצטיידת בספרה של יודית שחר
    "זו אני מדברת".

    • חגית גרוסמן

      הקולות הרעים אינם שייכים לכאן. זהו מאמר מעניין מאוד.

    • כל אם בית??
      ומה עם אב בית??
      ולא רק כל אם בית,אלא גם כל מאמא עוף!

      חה,מצחיק שהגברת יודית שחר תמיד מפכיזה פה עם הפרנויות שלה,שהיא רואה טרולים בכל פינה, רק כדי שבפוסט של מישהו אחר כאן יופיעו טרולים בכדי להאדיר את ספרה האחרון של הגברת ולהכפיש אחרים.
      על ראש הטרול בוער הכובע?

      • שושנה ויג

        אביה היקרה, סחטיין על הביקורת. פגשתי את מאמרך במאזניים. באותה גיליון פורסם גם מאמר של אדלינה קליין על ספרי "איפה את חיה". אדלינה מתייחסת לספר תוך דיאלוג עם ציטוטים מן הספר. ניתן לקרוא את מאמרה באינטרנט.
        http://www.news1.co.il/Archive/0014-D-37503-00.html?tag=15-27-40

        אביה, חסר לי בביקורת שלך באינטרנט.
        הרחבה :2 שירים מתוך הספר היו מעוררים הזדהות וסקרנות להמשך..

        שבת שלום
        שוש

      • נירה שאלתי אל , אל פאפא עוף

        אני לא יודעת על מה אתה מדבר
        אתה בטוח שאתה יודע?
        אני, באופן הפשוט תוהה, איך בימים אלו של צמיחה שלילית פונה מבקרת מוערכת, ערה לבעיית
        האינדיבידום ומיצובו בהמון הרצחני כאובייקט לניצול, בעייה המקבלת אינסוף
        זויות הסתכלות מתוך שירתה של המשוררת הותיקה צעירה יודית(כן, היא עדיין מדברת. לכל המעוניינים.), פונה אותה מבקרת, לשירה,
        שאיתה ובלעדיה לא ישיר העולם עלה, גם אם הדברים נראים מעט אחרת בהתבוננות
        שיטחית בפדחתו של ענק השירה העברית בת זמננו, מר סומך.
        לידיעתך, בפסטיבל מטולה האחרון זכתה יודית בפרס שירת הטבע וקבעה בכך נורמה
        של שפה והרחיבה את תחומי שפת השירה
        במהלכים לשוניים שלא נחזו פה שנים.
        אם מה שלרוב נכתב פה הוא שירת פנאי
        או כפי שכינתה זאת מבקרת מוערכת אחרת,
        שירת בוגנביליות, הרי ששירתה של יודית באה מאוטובוסים הנעים לריכוזי מפעלים ,מחסני סחורות מעופשים ומכרות שקלים חדשים בשעות שרק בוגנביליות עדות לקיומן בסביבת השירה שעל פי רוב פה מוצעת.
        כשלעצמה נמצאת שירתנו בתרדמת עמוקה ואיבדה כל קשר עם מצב האדם. שיחתה היא
        עם הדומם שלצרכיה פיתח קול שתלטני מאוס ואנכרוניסטי, שבא לשאול
        אם אלו רוחות המפזזות באיזו גינה שהתקלקל בה הטיימר, שיכול היה
        לאפשר בה ולו זרזיף מים לרפואה.
        אז הנה הוא בא , אותו … נקרא לו זרזיף ופועל פעולה לשונית מוצלחת
        ואתה מוריד אותו לרמה של דיבור בין זוג עופות אפויים בצלחת.זאת כאשר קמים מרבצם ענקים, שחרף
        היותם מורמים מעם ובעלי תארים, לא מצליחים לשער את עוצמתם הרוחנית וטעם בשרם לחיך השירית
        וקובעים קביעה רבתית: קרה דבר בשירה העברית.
        הלא תבוש?
        ואיך לא תבוש המבקרת?

        • מה נסגר פה ?
          נירה שאלתי היא :האם את בקו הבריאות ?
          אם כן ואם לא שה – אל יהיה בעזרתך

        • ליודית
          כמה פוליטיקה שלא תדחפי, בדרך כלל פרוזהשטוחה שמחולקת שורות זה לא זה אבל מה? הפוליטיקה מדברת

  2. חני ליבנה

    בקורת מענינת מאוד אהבתי את הקישורים הציטוטים שנותנים זוית נוספת ובכלל מרחיבים יריעה

    • הביקורת כתובה יפה ובשפה גבוהה ורהוטה, אך לוקה ,לעניות דעתי ,ביבושת מן הראוי להדגים משיריו הנפלאים של סומק על מנת להעניק לביקורת לחלוחית של ענין ולעורר עקב כך גם סקרנות אצל הקורא.

  3. וירג'יניה וולף כבר לא בתולה

    ראשית, לגב' שלתיאל, שנשמעת כמו חרדית מבני ברק או וכו', נדמה לי, ותקני אותי אם אני טועה, שהתייחסת באירוניה לא דקה, אבל חמקת איכשהו מציניות בדרכך הדובית משהו, לגבי גב' יודית שחר, כלת מטולה לחנטריש כלשהו.יודית שחר, ותסכימי איתי, אולי, היא בוגנווילית למהדרין, שהחליטה לקחת את תיק העבודה , תיק שגם פוליטקאי שירה משופשפים, למעט הזויים רודפי פרסום שלא ישיגם, ויתרו עליו גם תמורת טובות הנאה מופלגות, מאחר שתיק זה, מסיבות שתקצר יריעת בלוג זה מלפרטן, מופרך, שיקרי ומגונה. אף אל פי כן ברצוני לברך את הגב' שחר שנשכבה על הגדר בשביל דור שלם, לא מאהבת מרדכי, אבל נניח לזה. לגבי הביקורת במאזניים, בעליל זו ביקורת לא מקצועית מאחר שמאזניים לא משלמים שקל לכותביהם (אולי אביה טובה במו"מ אז שילמו לה אבל זהו, אם בכלל, יוצא מהכלל). מאחר שהביקורת הזאת לא שווה שקל, אין ערכה אלא גרוש ומסטיק בזוקה, ולמי שיש הערכת מחיר שונה מוזמן לפנות לשלומי ממדור חיפוש קרובים. אולי הוא שמע משהו על רוני סומק.אבל יודית שחר, אם אכן יש לה איזה קיום,- וקיומה לא הוכחש, בלשון המעטה על ידי טובי עסקניינו במטוטא, נראה לי שבו ברגע הופך סומק לבלתי רלוונטי ומפנה את ביצת הבימה לחבר'ה מעט יותר מחוברים לריקות.

    • נירה שאלתי אל אל וירג'יניה הלא בתולה

      אני חוששת שהבנת את הרמז הטמון בדבריי
      זאת חרף אי הסכמתי לכך שספרו של סומך
      הוא בשורה.

    • נירה שאלתי אל אל וירג'יניה הלא בתולה

      ועוד משהו
      איני מבני ברק או…

    • נירה שאלתי אל אל וירג'יניה הלא בתולה

      יודית שחר היא אכן בוגנבילית לחלוטין
      ואין בה שמץ מן הכלנית או הנורית או הפרג.
      כל שכתבתי הוא בהפוך על הפוך תוך כוונה להצביע על כך שגם בשירתו של סומך לא באה תקומה לשירה כי אם רק ייחצון ופרסום הדבר שאין ביכולתו להשיג או באמת לאחוז.
      לכן תוהה אני למה משוררת צעירה ומבקרת שאמורה היתה לגלות ולו שמץ רעננות בתוך הביצה, בחרה לדחוף כזו ביקורת והמלצה כה חמה
      על דבר כמעט זניח.
      מה ההבדל בינה ושאר העסקנים.
      הטועה אני לשאר שגם המבקרת בייתה עצמה בביצת החצר הריקה מפרחי בר?

  4. תרבות הדיון, רמת השיח או סתם הערך הקטן והזניח של להיות בן אדם, פשוט הפכו את העיסוק בשירה לבלתי נסבל.
    עצוב ובעיקר דוחה.

  5. שלום אביה
    שמעתי עלייך ורציתי להסתכל בפוס
    ממש נבהלתי מהמהומה
    כתבת משהו נפלא
    מה בדיוק הקטע של ההתנפלות
    טוב לא חשוב אני בכל מקרה רהבתי
    אני אוהב את רוני למרות שאני כותב אחרת לגמרי
    הלחנתי את אחד השירים שמופיע בפוסט שלך
    האם הקשבת לו
    מעניינת אותי דעתך
    את מדברת במאמר על המוסיקליות וזה אכן נכון
    מעניין מה דעתך על ההתאמה בין המילים למוסיקה

השאר תגובה ל תוכיוסי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביה בן דוד