משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

גשם

עדיין כאן. באנונימיות המבורכת של העיר. באור בין ערביים אינסופי גם בשעה עשר בלילה. בבניין האוסמני מסולסל מרפסות וגבוה תקרה. שוב רצפת העץ, שוב החלונות הגדולים. בכל מקום אחר זה היה נחשב לקלישאה, לפארסה. כאן זה מותר ומקובל. אני חוזרת אל העיר כמו אל אהובה ותיקה, בסוף כל המסעות חוזרים אליה. מדרגות עקומות בנות מאתיים שנה, זרם המים המגוחך. המדרכות הבלויות משימוש, תחנת המטרו האדישה. אני נכנסת לpoissonerie לקנות דגים לארוחת ערב ולניקולה (Nicolas) לקנות יין. "בחרת ברוזה מתוק", אומר המוכר, "היזהרי. את היין הזה צריך לצנן כהלכה ולא מספיק לזרוק קוביית קרח או שתיים." אין ספק, אנחנו שוב בפריז הגדולה.

גשם חד משמעי יורד על העיר. הימים החמים (הם קוראים להם קוּניִקוּל) נשברים והטמפרטורה צונחת פלאים. האויר מתנקה מאבק. כמה אתגעגע למזג האויר הזה, הדינמי, החי. כמה אתגעגע לגשם.

בחודש אוגוסט העיר ריקה. לעין זרה זה נשמע שטות, כי עדיין שורר למשל תור ארוך מאד לכנסיית הסקרה קר. אבל מיטב הפריזאים מחוץ לעיר בווקאנס. רוב (!) החנוית ובתי העסק סגורים על מנעול ובריח ופתק קטן ולבן מודיע כי יחזרו לפעילות בתחילת ספטמבר. יכולת לחשוב כי דווקא כשהתיירות בשיאה ירצו לפתוח ולמכור יותר. אבל סדר העדיפויות הצרפתי תמיד היה אחר. יום ראשון זה יום ראשון וואקנס זה וואקנס. כאן זה לא אמריקה. יש דברים חשובים מכסף. גם החניה בחודש אוגוסט בעיר כולה היא חינם.

כיוון שכל הפריזאים מחוץ לעיר עמדו לרשותנו (בני מזל שכמונו) מבחר דירות של חברים בעיר. בחרנו ברובע השמונה עשרה, בצפון המוחלט, על גבעה נחמדה, מנותקת קמעה היא המונמרטר. הר המרטירים. כאן צריך להיזהר כפליים ממלכודת תיירים, כייסים וקלישאות .לכן תמיד שמרתי מרחק בטחון מהחלק הזה ויצא שהכרתי אותו פחות ופחות. אף לא שריד אותנטי אחד נשאר מימי טולוז לוטרק ומולאן רוז'. הבית ברחוב לפיק 54 בו גרו תיאו ווינסנט ואן גוך, במשך שנתיים, עבר שיפוץ נרחב וצריך יותר מדמיון כדי להעלות שם את דמותם. רק שלט קטן באותיות זהב מזכיר זאת ועשרה יפנים חמושים בעדשות כבדות מצלמים. גם אני שולפת את מצלמת הפוקט שלי ומצלמת. ברובע הזה אני תיירת גמורה.

בסבלנות לא ישראלית אנחנו עומדים בתור להיכנס לכנסיית הסקרה קר. הלב הקדוש. כנסייה מודרנית יחסית (1873), גדולה אך לא ענקית, עשויה אבן טרוונטין הנצבעת בלבן כל פעם שיורד גשם. עגולה ורבת פנים מבחוץ היא יפה עוד יותר מבפנים. פסיפס תקרה ענק של ישו פורש את ידיו על כל מי שנכנס וליבו הגדול נוצץ בזהב טהור. נישות שונות ומשונות מארחות גיבורות של הכנסייה הקתולית מז'אן דארק ועד תרזה הקדושה ובתווך פרחים ונרות. קשתות האבן הלבנות גבוהות ואני סובבת ביניהן. יהודייה, בשמלה קצרה וקעקוע כחול של מגן דויד על ירך שמאל. הייתי כמהה להיות חלק מכל זה. קל ומפתה ללכת כאן לאיבוד.

על מדרגות האבן יורדים זוג יפנים בלבוש חתן וכלה. אולי באו להתחתן כאן ואולי רק להצטלם. במדרגה השלישית הכלה מועדת על מגדל העקבים, על השמלה הלבנה. שובל שמלתה הארוך כעת בעוכריה .אני מפנה את מבטי וממהרת אל היציאה.

מחוץ לכנסייה גוג ומגוג. ספק ציירים מנסים למכור ספק פורטרט. אפריקאים גדולים מוכרים מגדלי אייפל זעירים ארבעה ביורו. ובתווך תיירים, תיירים, תיירים. המוני אדם. מתי הפכתי להיות מיזנטרופית כזו? אני חייבת להימלט מכאן ומהר. ירידה חדה אחת במאה מדרגות  אל כיכר Abesse, שם הבנות מבקשות סיבוב על הקרוסלה הנצחית. אני מתרצה ברגע ,אמא יהודייה. לפתע הקטנה מוצאת פתק לבן צמוד אל עט ומביאה לי בגאווה. אני שולפת את הפתק ומוצאת  בו רשימה בעברית טהורה : חלב, ביצים, סבון גוף, עגבניות כפול ארבע. רגע מוזר, צמרמורת, בלבול העור בין חם וקר. אני עוד כאן, עדיין כאן אבל כבר שם. כה קרובה וכה רחוקה.

 ובקרקעית הראש עוד מהדהדים הנופים הגבוהים של רכס האלפים, האוקיאנוס הגדול של המערב. כבר איני שם  אבל גם איני כאן. אין לי שום רצון לצאת אל לב העיר, מחוץ למונמרטר. לראות אותה שוב, המוני תיירים נוגעים בה, שטים בה הלוך וחזור בסירות הזבוב (La Beatu Mouche), ממלאים אותה מגדה אל גדה. מה שראיתי, זכיתי. וודאי שנותרו דברים ברשימה של לעשות, אין לזה סוף, יחכו הם לפעם הבאה. בזמן שנותר נצא אל מחוץ לעיר. אולי אל Auvers-sur-Oise  ,הכפר הקטן מעט צפונה לעיר ,בו חיו אותם וינסנט ותיאו ואן גוך את אחרית שנותם. למעלה ממאתיים ציורים צייר ואן גוך בשנתיים בהן גר בפריז וכשעייף מהעיר, יצא אל הכפר. וינסנט נדד בצרפת ורק בסוף, משהחמיר מצבו הנפשי והשתבחו ציוריו, עבר לגור קרוב לרופא המטפל שלו ד"ר גאשֶה. ד"ר גאשֶה עצמו  חטא אף הוא בציור ובעצמו היה פריזאי לשעבר. אם הייתי מתפתה לבקר שוב רק עוד מוזיאון אחד, היה זה ודאי מוסה ד'אורסיי. גלריית האימפרסיוניסטים בקומה השנייה, פעם אחרונה ודי.

 

 

 

 

4 תגובות

  1. מירי פליישר

    תודה . פריז האהובה. אין מה לעשות

  2. שמעון מרמלשטיין

    הייתי בסאקרה קר לפני כשבועיים וחצי. לא היה נורא צפוף. היה קצת.
    ישבנו בכיכר במונמרטר לאכול. זרקתי חצי משפט איטלקי למלצר. הוא היה בטוח שאני איטלקי והתחיל לדבר בשטף. חייכתי. ועשיתי לו תנועה של כניעה. הוא הבין.
    אחרי זה פטפטתי בצרפתית עם ילדה חמודה שישבה לידנו. קראו לה אמילי. אני אוהב את השם. עם האימא דיברתי באנגלית (יש גבול לכמה אידיוט אני יכול לעשות מעצמי. אפילו בחול). הילדה קמה מהכיסא ונפלה. ובכתה. בת חמש. הושטתי לה מפית נייר שתנגב את הדמעות שנצצו בשמש כמו יהלומים.
    (ונזכרתי בשיר see emelly cry של הפינק פלויד. כשהגאון האמיתי שבהם, סיד וישס, החל לאבד את שפיות דעתו (הצד האפל של הירח, וזרח עלי יהלום משוגע, נכתבו עליו) אבל לא אמרתי לה דבר. גם לא לאימא. רק הסתכלתי בהם מתרחקות. לאט. לאט. כמו מיניאטורות.
    השמיים היו כחולים. בדרך חזרה. כל פאריז הייתה מונחת כמו על כף יד.

  3. מאיה וינברג

    לכל אחד יש את הפריז שלו. זה כל סוד הקסם שבה. תודה מירי ותודה שמעון. לא ידעתי שאתה מפטפט בצרפתית.שאפו (שזה גם כובע כמובן..)

    • שמעון מרמלשטיין

      חודש לפני הנסיעה, קניתי שיחון. והתחלתי לתרגל את הצרפתית (אפילו במטוס) שלמדתי בבי"ס יסודי, בתיכון ובטכניון. וגם לשפר את המבטא.
      אבל ברגע האמת. לא פעם. מחשש ומלבול, עברתי לאנגלית.
      עם הילדה זה היה יותר קל. היא בטחה בי. אני בה. ידעתי שאם אעשה שגיאות. היא לא תצחק. מקסימום תתפלא.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג