"אולטימטום", ספר שיריו הראשון של זאב רבינא*, בן 82
זמן רב לא התרגשתי כל כך מקריאת ספר שירה כפי שהתרגשתי לפני כמה שבועות. כולנו שואלים את עצמנו מדי פעם איך אפשר להגדיר שירה, או האם בכלל ניתנת היא להגדרה, והאם התרגשותו של הקורא היא מרכיב חשוב בה.
אני מציע כעת יסוד נוסף: המנטרה, כלומר, אם שיר שאנחנו קוראים פעם ועוד פעם נחרת בלבנו והוא מדבר אלינו ואנחנו אומרים אותו ברגעי שמחה, צער או התפעלות – הרי הוא באמת שיר אמיתי. עבורי, הגיעו לדרגה זו כמה מזמורי תהילים וכמה שירים בעברית, ספרדית ואידיש ("החוט המשולש" שלי).
אני מציע כמועמדים להפיכתם למנטרה שלושה שירים של זאב רבינא מתוך ספרו הראשון שיצא לאור בהוצ' גוונים, לפני כחודש.
אני מתחיל בשיר "אולטימטום", הפותח את הספר:
יֵשׁ לְךָ מִסְפָּר מֻגְבָּל
שֶׁל דַּקּוֹת
חֳדָשִׁים אוֹ שָׁנִים
לַעֲשׂוֹת זאֹת בְּעַצְמְךָ
בְּכָל דֶּרֶךְ שֶׁתִּבְחַר
וָלֹא – נַעֲשֶׂה זֹאת אָנוּ
בַּדְּרָכִים הַמְּקֻבָּלוֹת (ע'7).
היסוד ההגותי גובר כאן על היסוד הלירי. שלושה קולות נשמעים כאן: אני, אתה ואנחנו, וגם אם אין אנו מבינים מה פירוש המלה "זאת", כולנו יודעים מה משמעותה בחיינו.
השיר השני שאני מציע אין לו כותרת ומצטיין בין היתר בכוחו הלירי-הגותי.
הָעֶרֶב בְּכָל זֹאת מַחְשִׁיךְ
רַק עַתָּה הָיָה בֹּקֶר.
עַל הַשְּׁאֵלָה מִי אָשֵׁם
מְאוּם זוּלַת שְׁתִיקָה.
הַזְּמַן מְרַשְׁרֵשׁ כְּמִי שֶׁפּוֹתַחַ
בְּלִי הֶרֶף מַתָּנָה. (ע' 40)
השיר מוקדש לזמן בכלל ובעיקר לזמן שלנו, שלי, שלך. ומה מאפיין אותו? שהוא "מרשרש כמי שפותח/בלי הרף מתנה." אילו היו מחנכים אותנו מגיל רך לראות כך את הזמן, היינו מאושרים יותר "בלי הרף".
מעניין שבטור השלישי והרביעי אין בכלל פועל, וסימן השאלה הוא גדול אף על פי שאינו מופיע, וצמד המלים "מי אשם" נותר ללא תשובה או אולי התשובה היא שאשם הוא מי שאינו פותח בלי הרף מתנה, שאנחנו נותנים לעצמנו.
השיר השלישי גובר בו היסוד ההגותי על היסוד הלירי ומצטיין גם בחוש הומור. המשורר אליהו טוקר, הכותב בספרדית ומתרגם מאידיש ומעברית (מתגורר בארגנטינה) שאל אותי פעם מה ההבדל בין הומור ובין סטירה. לדעתו, סטירה זה לצחוק על ואילו הומור זה לצחוק עם. זאת הסיבה שאנחנו אוהבים את שלום עליכם, את אפרים קישון ואת "הגשש החיוור".
והנה השיר:
כֻּלָּנוּ פִּילִים
בֵּין כְּלֵי חַרְסִינָה,
לְעִתִּים פִּילִים,
לְעִתִּים חַרְסִינָה.(ע' 75)
ובכן, השיר מתאר אותנו, אותי ואותך, ברגעים מסוימים בחיינו, רגעי כעס ורגעי דיכאון. ואגב, גם אבות אבותינו, מאברהם ועד דוד, גם הם הצטיינו בתכונה כפולה זו:להיות פיל וחרסינה.
ועכשיו, לא נותר אלא לקרוא את הספר, ליהנות ממנו ולבחור לעצמנו את השירים העשויים להיהפך למנטרה.
*זאב רבינה, אדריכל. תכנן את בית בלגיה, בגבעת רם (על-יד האוניברסיטה העברית בירושלים) את בניין המנהלה בהר הצופים ועוד בניינים ידועים.
כמה יפה
אכן לעיתים אנחנו פילים ולעיתים חרסינה
וכשאנו נשברים נתפלל שמישהו ירים בזהירות את השברים
אין גיל לשירת הלב
יפה המחווה עקיבא
חנה, כתבת דברים יפים ומרגשים.
התגובה למעלה ללא שם היא שלי
מהרה להמלט
עקיבא, כיף לקרוא מה שכתבת על זאב רבינא. הוא משורר וספרו הראשון פשוט ומורכב ושירתו נגועה בתהיות פילוסופיות ואינטליגנטיות, כנות, אבחנות ועושר הגותי המצטברים לשירים, שלכאורה, ישירים.
רות, דבריך משלימים יפה מאד מה שכתבתי. תודה.
עקיבא,
תודה על השירים.
אכן, שירים אמיתיים וניתוח יפה.
אני רואה בשיר הראשון מעין פראפרזה על "הפנקס פתוח והיד רושמת וכל מעשיך בספר נכתבים".
כלליותו של השיר (המתבטאת, כפי שאמרת, במלה "זאת") מאפשרת לכל אחד מאתנו למקם את עצמו בתוכו.
ועוד, אהבתי את ההנגדה: מצד אחד – חופש בחירה, מצד שני איום. ויש כאן גם אירוניה מאפיונרית, לאמור: "בדרכים המקובלות"…
שיר מעולה והנאה צרופה.
אחד המשפטים היפים בתנ"ך אומר: "שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" (קהלת, פרק יא, פסוק ט)
אותו רעיון. וגם כאן יש לנו את מוטיב הזמן (במרומז), את הבחירה ואת האולטימטום. מבחינתי – הפסוק הנ"ל והשיר שהבאת אומרים דברים דומים. לכל אחד מהם אותו יסוד הגותי, ובשניהם, לדעתי, הליריקה אינה חסרה. הם שלמים כפי שהם, ואין להם צורך באמצעים אומנותיים להצגתם, זולת עצמם.
השיר, דומה במקצת, לדעתי, להייקו (ארוך) במבנהו ובתחושות שהוא מעביר…
אהבתי מאד גם את שני השירים האחרים.
רונן ב.,
כתבת דברים מהלב ומהמוח. העשרת אותנו.
הייתי רוצה להתייחס בקצרה גם לשני השירים האחרים.
השיר השני, חסר הכותרת, גם הוא דמוי-הייקו ומבוסס על ניגודים. הנה, מצד אחד – מחפשים מי אשם, מצד שני – מקבלים מתנות. והזמן מרשרש. תקתוקיו, המזכירים לנו עד מה קצר הוא עבורנו (כנאמר בשני השירים), עשויים גם להזכיר הסרת נייר צלופן מעל מתנות. וכמו בשיר הראשון – הרשות נתונה בידינו לקבל את מתנותיו או לדחותן. ואם נדחה (תרתי משמע) – יקדים לבוא הערב… אפשר להתייחס כאן להגשמה לעומת החמצה של חיינו בכללותם. ואפשר גם לחשוב על אותו פרק זמן חמקמק ובלתי מוגדר, הקרוי "רגע". איש איש, ורגעיו ותקופותיו עפ"י תחושותיו. ובכל רגע – אפשר לקבל מתנה או לשאול מי אשם…הרשות נתונה…
את תחושתי מן השיר השלישי הייתי מתמצת בקצרה: "כולנו פילי חרסינה". פוגעים ונפגעים, שוברים ונשברים, וצריכים להיזהר במגענו עם הסביבה. שלא לנתוץ ולא להינתץ. יש בכך הרבה חוכמת חיים על התנהלותנו הרצויה בחנות החרסינה – הלא היא סביבתנו האנושית…
המשורר הפליא גם כאן לתמצת ולהביע.
ושוב, תודה למשורר שכתב את השירים המעולים, ולך על שהבאת אותם.
רונן, שוב תודה לך על תגובתך המרגשת והמחכימה.
אם לא היית כותב שהמשורר בן 82 לא הייתי מנחשת, השפה מאד רעננה ולא ארכאית.
בהחלט תגלית!
גליה, את צודקת, מדובר במשורר צעיר שבעוד כמה ימים, ב"ה, יהיה בן 83.
תודה על תגובתך.
ככה הוא נזכר, זה נפלא, להוציא ספר… היופי בלהוציא ספר זה שאי אפשר לשנות יותר… סופי.
מקווה שהוא נהנה ואוהב… לעיתים החיים מפתיי
כן, טובה, הוא נהנה ואוהב, ואני מאחל לעצמנו להיות בגילו צעירים כמוהו.