בְּדִידוּת
מַה לִכְתֹּב עַל חוֹמָה?
לְתָאֵר אֶת גָּבְהָהּ?
אֶת עָבְיָהּ?
שְׁקִיפוּתָהּ?
אוּלַי הִיא תָּכְנָה
שֶׁהֻשְׁתְּלָה בַּחֲשַׁאי,
אֵין שְׂרִיטָה, אֵין צַלֶּקֶת,
הַמְּנַתְּחִים כְּבָר נָטְשׁוּ
וְאֵין רִשּׁוּם בַּיּוֹמָן…
(מתוך: "האדם דיסלקטי", גוונים 2009)
מקורי מאוד ויפה
חני, תגובתך משמחת אותי.
תודה
עקיבא
בדידות היא עצם
שעליך לכרסם לבד
כמו כלב
עד שתכרסם היא אותך.
(יותר מכל אני אוהב להגיב במילות-שיר, הסליחה עמך)
ארז, אשמח אם תמשיך להגיב בדרך שלך, השירית.
עקיבא
אכן הבדידות הזו כמו חומה מולדת…
שירך מעלה את השאלה, את הפליאה מדוע השוני?…
תמי, אני כל יום מודה על כל רגע.בינתיים,החומה היא די שקופה.
ואני מודה גם לך.
עקיבא
שיר מרתק, בעיקר הבית השני.
בהצלחה עם האדם דיסלקטי. הספר החדש.היפה.
לרות היקרה, תודה מקרב לב. הדיאלוג בינינו מרכך את החומה ומעלים את הה' הסופית שלה.
להתראות
עקיבא
שיר יפה, עקיבא, התוהה על בעית הבעיות
חנה, תודה על תגובתך.
להשתמע ולהתראות.
עקיבא
המשורר קרא לשיר
"בדידות"
כך גם הגיבו הכותבים,
ואני הקורא
רואה כאן את חומת ירושלים
שאין משמעות לרחבה לגבהה ולעביה
אלא
למשמעות שהושתלה בה
ללא רישום ביומן
כך כל צופה,כל דת, כל אמונה
מוצאים בה
משמעות אחרת
שהיא, המשמעות היא
המניע
לשריטות
גם לצלקות
של בעלי משמעות אחרת…
בברכה
מאטעלע
מוטי יקירי, עכשיו גיליתי מה שכתבת. אתה צודק, והעניין מורכב מאד.
נמשיך לשוחח.
עקיבא