בננות - בלוגים / תמר משמר / המבט הנשי של ללי ציפי מיכאלי (במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

המבט הנשי של ללי ציפי מיכאלי (במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)

 

המבט הנשי של ללי ציפי מיכאלי

 

ללי ציפי מיכאלי, צייר אותי בוערת, הוצאת כרמל, 64 עמ".

 

התופעה הראשונה הבולטת בקובץ השירה שלפנינו, השני למחברת, הוא החוויה של חיים במציאות אורבנית. לכן, לעתים קרובות זירות ההתרחשות של השירים הן בתי קפה – בתל-אביב, בטביליסי, בבודפשט ובקופנהגן. זוהי, כפי שנראה, גם מציאות אורבנית משתנה, ובמידה רבה בית הקפה העירוני מייצג בשירים רבים את הבית יותר מאשר המכלול הקרוי "עיר".    

אפשר גם לומר שלשיריה של ללי ציפי מיכאלי אופי של גרפיטי משוכלל. גרפיטי, הערני לסביבה שבה הוא מצויר – לסביבות האורבניות, שמהן הוא לוקח השראה, כמו גם לסביבת הדף שבה השיר נכתב. לשני סוגי הסביבה אין הוא מתייחס כמובן מאליו: לכל שיר מבנה קונקרטי – הוא משורטט על הדף כמבנה שהשורות בו מתכווצות ומתרחבות, ולעתים רחוקות מתחילות שתי שורות עוקבות באותו קו אורך. באופן דומה, החוץ האורבני הוא אמנם מעין עוגן ריאליסטי שממנו מתחיל השיר – אך מציאות זו מתכווצת ומתרחבת לפי נקודות המבט המשתנות של הדוברת, לפעמים באותו שיר עצמו.

המבט הוא התופעה השנייה הבולטת בקובץ, ועליה ארחיב מעט את הדיבור. אביא תחילה דוגמה של השתנות נקודות המבט, במעבר בין כותרת של שיר לשורותיו הפותחות:

                            

                            אודה למדרחוב של קופנהגן

                                           

                                                  בוקר שבת

                                     אני לילך וקאטה יצאנו לראות בעיר

                           חנות נעלים ב-50 קורונה שקאטה דגה כלוויתן   

                                  […]

                                                                 (עמ" 41)

 

אודה היא, באופן היסטורי, שיר חגיגי ארוך שנכתב במיוחד לאירועים ציבוריים כמו חתונה ושאר טקסי חניכה, לתפארתם של שליטים ונגידים, בדרך כלל גברים (על אף שנודע סוג נוסף של אודה, יותר פרטי, ועל אף שיש הסבורים שהאודות הראשונות נכתבו בין השאר על ידי ספפו).

ככל שכותרת השיר שלעיל נתפסת מראש כאירונית, וכמעט אוקסימורונית, ביחס לז"אנר (וכי ממתי כותבים אודה למדרחוב?!), עדיין היא מעוררת ציפייה לחגיגיות, להוד ולהדר, ואפילו בעולם המדרחוב. אבל השורות הבאות מגדילות עוד את הפער שבין ה"הבטחה" הז"אנרית שבכותרת לבין הסיטואציה השירית, כשהן מספרות מעשה יומיומי לגמרי שמעורבות בו נשים דלות אמצעים. גם נשים, גם דלות אמצעים –  והראיה, הן יוצאות "לראות" חנות (ולא לקנות נעליים בחנות, למשל). ואם נוסיף עוד את הדימוי המפתיע והדואלי (המגדיל והמקטין בעת ובעונה אחת) של אחת הנשים ללווייתן, הרי מיד בתחילת השיר נוצרת פרודיה משעשעת, אולי טרגי-קומית, החותרת תחת הז"אנר החגיגי שמדיר מראש נשים. כדרכה של פרודיה שיש בה טעם, היא לא רק מלעיגה על טקסטים קודמים אלא גם מייצרת על חורבותיהם מקום חדש ורב-כוח למציאות דלת האמצעים והמכווצת-לכאורה של הנשים. כל זאת, באמצעות המבט הנשי. 

המבט חשוב לשירה בכלל, ולשירה זו בפרט, כי הוא מגמיש את המציאות ויוצר בה ראייה רעננה של המוכר. כאן חשיבותו רבה אף יותר משום שהוא מבט נשי, המיישיר להסתכל קדימה ומערער כך על הגבולות שהטילה עליו תרבות שלמה. תרבות, המיוסדת על מבט גברי המחפצן את האשה – ומייעדה, כחלק מכך, להשפלת המבט – ומגדיר את הקיום הנשי כקיום מכווץ.

לפעמים המציאות שבשירים עפה, במעין סחרור היפר-ריאליסטי, כמו בשיר המקסים "ביקור אצל מאיר פיצ"חדזה", שאצטט ממנו את  הפתיחה:

                   

                      באתי מתוך אטרף של גיהנום

                               להתנחם אצלך

                           כי לשנינו אותו חבל

                                       ארץ

                            אותו עץ למשאלות

                   

                                   באתי על 

                      פרוסת אבטיח  וגבינת פטה

                          לניקיון ולסדר געגוע

                           […]

                                                                   (עמ" 17)

 

כאן, המציאות של ביקור יומיומי נהפכת להתכתבות חתרנית עם המושגים של מרבד הקסמים, השטיח המעופף וכדומה, שהציונות סימנה באמצעותם בדרך כלל את ה"אחר" המזרחי כנחות מבחינה תרבותית. מיכאלי הופכת את הסטריאוטיפ על קרביו – המרבד המעופף הוא בעצם אבטיח וגבינת פטה – מאוד חומרי, מאוד מציאותי. היא מפקיעה את הסטריאוטיפ מהסטריאוטיפיות שלו, כלומר: משתמשת באופן מבריק בתכונה הבולטת של הסטריאוטיפ (כושר הרחיפה) ומתיקה אותה מן המרבד – לאבטיח. כך היא יוצרת מקום חדש משלה, רחב ומורכב יותר מן הסטריאוטיפ אך גם מכיל את עקבותיו. האבטיח של הכאן-והעכשיו התל-אביבי הוא גם מרבד, שעל כנפיו באים לביקור, ושאף נהפך לחלק מהביקור – במחוזות הילדות הגיאורגיים – שעומד במרכזו של השיר הזה, ושהביקור אצל הצייר הוא מעין-עילתו. ואגב, משהו בפורטרטים האנושיים והנפשיים המשורטטים בשירי הספר מזכיר אכן את ההיפר-ריאליזם של ציורי המשפחה של פיצ"חדזה.

השירים בקובץ ערים אם כן לנשיות ולאתניות כמקומות משיקים או מצטלבים של הבניית זהות, וחלק מכוחם ומיופיים נעוץ ביכולת לבנות-מחדש באמצעותם את הזהות באופן דינמי.

הנה, בשורות הבאות, הלכאורה תמימות, מבליחה התודעה האתנית מתוך קערת פירות. הלימון מן המציאות העכשווית מעלה את זכר ההורים, את העבר הגיאורגי שהם מייצגים (ועמו את כאב העקירה, הקשור לדעתי גם לתחושת השייכות של הדוברת לערים, ולא לארצות/ מדינות) ואולי גם את המסורת החקלאית שהם נושאים על גבם: 

 

                                    בקערת הפירות אגוז-עץ בודד בין

                                             תפוחים אדומים

                                       ולימון מחצר ההורים שלי

                                          שהזדקנו בין העצים

                                                              (מתוך "אגוז-עץ בודד", עמ" 29)

 

באופן כללי, אם כן, ל-ללי ציפי מיכאלי יש מה לומר, כמשוררת, מתוך הפריזמה האישית, לא רק על עצמה אלא גם על המצב הישראלי, ושירתה ראויה בהחלט להאזנה. עם זאת, מטרידים מקומות מסוימים בשירים שבהם ניכרת נטייה לאובר-דרמטיזציה, המלווה בריבוי הגורע של שמות תואר, שם מאבדות המלים את אמינותן. למשל, בשיר "רכבת תחתית" הנפתח יפה ("ברכבת התחתית בטביליסי// היכן שהכייסים לא חותמים על אבטלה/  וידיים קבצניות מרדפות אחרי/ אני מטלטלת שקית תפוחים", עמ" 38), אפשר כבר בסוף הבית השני לזהות נקודת שבר שבה הסיטואציה מאבדת מאמינותה עקב שימוש עודף ולא-מדויק בשמות תואר: "שכן עצוב// אשה אלקטרונית […] // מדרגות אנונימיות…" (עמ" 38, ההדגשות שלי, ת.מ.). מעידות כאלה, גם אם אינן רבות, בולטות בקובץ הכה צנום, וכדאי שהכותבת תיתן עליהן את הדעת לעתיד.

אבל אסיים את הרשימה בציטוט של שיר קצר שמעמיד שוב על התמצית האיכותית של שירה זו:

                 

                      אמא שלי

 

                           לא בבית

                                ו

                  אני כבר התעוררתי לסרט

       אמא שלי הלכה בלעדי לראות והשאירה לי

                  כיסא מסולסל ואת כל הכוכבים

                             על הראש

                               השחור   

                                                 (עמ" 27)

 

כמה נכון הוא הסלסול המושאל משיער הראש אל הכיסא, וכמה מדויק הוא הראש שהוא גם השמים המכוכבים שמעל לראש. כמה יפה.

 

————————————

המעוניינים לקבל הודעות מערכת, בכל פעם שעולה פוסט חדש בבלוג זה, מוזמנים למלא את כתובתם האלקטרונית במקום המיועד לכך בעמוד, בצד ימין.

אני מזכירה לקוראים/ות ולכותבים/ות ליידע את הוצאות הספרים על מדור ביקורת שירה זה, כדי שישלחו לי ספרים רלוונטיים שיאפשרו את המשך קיומו, ומזכירה למחברים/ות כי לא אוכל לקבל ספרים ישירות מהם.
לתשומת לבכם: מטבע הדברים, לא אוכל לכתוב על כל ספרי השירה היוצאים לאור, ולפיכך אני שומרת לעצמי את זכות הבחירה.

בברכה,

תמר משמר

 

הכתובת למשלוח:

תמר משמר

המחלקה לספרות, לשון ואמנויות

האוניברסיטה הפתוחה

רבוצקי 108

רעננה

 

 

    

                    

                                        

 

 

 

24 תגובות

  1. מירי פליישר

    שירתה מלאת סודות . מרגישה שחלק מהם הארת וחלק אני עדיין מגששת בה .
    אבל בכל זאת תודה . היה לי חשוב שעשית פה את מלאכת התיווך ופילוס הדרך שלי לשירתה. אהלן ללי …:)

  2. תמר, המאמר נתן לי זוויות ראיה חדשות לקריאת שירתה של ללי ציפי מיכאלי- תודה לך.

  3. תמר, תודה על הזרקור המאיר את שירתה של ללי.

    אני מסכים ששירתה שוברת מוסכמות, אם באמצעות שורות גרפיטי עירוניות, כפי שהארת יפה, ואם באמצעות שבירת ציפיות בין הכותרת לעוקב אותה. גם בשירה "שבוטים" (שראה אור ב"עיתון 77") כתבה ללי:
    "…השירה כבר לא עומדת…
    האמירה זקוקה לנבל
    עם גיטרה חשמלית".

    נדמה שללי מבקשת להעמיד את השירה מחדש, ובאופן אחר ומקורי. זו שירה שזקוקה לחשמל, חשמל הגיטרה, כי הנבל – רמז לדוד המלך? – לא די בו. ללי מבקשת את נירון קיסר.

    וכך היא עושה בשיר הנושא, "צייר אותי בוערת", שבו – כפי שכתב רן יגיל ב"מעריב" – ללי מדמה עצמה לעיר – הפעם רומא – הבוערת (כפי שקרה בעת שנירון קיסר צפה בה בעודו מנגן בלירה). השירה זקוקה לאש, לבעירה – בצד הנגינה. וזה מה שללי מבקשת לעשות. מעניין שגם בשיר הזה, "צייר אותי בוערת", יש הדהוד למקרא, לשיר השירים, כשהדוברת מונה את אברי גופה – צווארה מגדלים, ירכיה וכו").

    והקיסרים הללו חודרים לשירתה דרך מבט נשי, כפי שאמרת, ובוער.

    • תודה רבה, שחר-מריו, על התגובה המעמיקה ועל ההדגשים הנוספים, המרתקים.
      חשבת על כתיבת ביקורת שירה מסודרת מדי פעם? נראה לי שיש לך את זה, וכדאי. זו יכולת לא נפוצה, וכדאי לעשות בה שימוש כשהיא נמצאת. חשוב שתחום ביקורת השירה יתרחב. מה אתה אומר?

      • תודה, תמר, על העדוד ומפגן האמון.
        עסקתי בבקורת שירה בשלושה מדיומים שונים של התקשורת. בטלוויזיה הישראלית הייתי חלק מצוות התכנית "על המדף", בקול ישראל ברדיו הגשתי בקורת (ברשת א"), ופעם אחת גם שלחתי בקורת שירה למוסף ה"ספרים" של "הארץ". כתבתי רצנזיה על שירת יעל גלוברמן (אפשר למצוא את זה בבלוגייה בארכיון שלי, בחודש מאי. עם הקישור ל"הארץ").

        אז כן. שקלתי. אבל הזמן, הזמן. חסר. ואני עובד במשרה מלאה בתחום הפוליטי, והתחום הזה תובעני מאד.

        תעודדי אותי עוד.
        :)
        זה עוד יכול לקרות.

  4. תמר, תודה על הביקורת המעניינת. הארת לי את שיריי באור חדש.
    ללי

  5. תמי כץ לוריא

    מאד מעניין. אהבתי את השירים המצוטטים, ואם זו רוח הספר אני רוצה מאד לרכוש ולקרא אותו

    • תמר, הבקורת שלך בתוספת זו של מריו מרדכי מאפשרת מבט מעמיק על שיריה של ללי, נהנתי מאד מההתעמקות הזו. ומריו , קדימה, צא לדרך כי חסרים אנו בפרשנויות וניתוח ופריסה מעמיקה של האיך והמה בשירה. תודה תמר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר