Still Life
(החשמונאים/ קינג ג'ורג', תל-אביב, שנות התשעים)
אֲנִי גָּרָה בְּבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו יָשַׁבְתִּי
עַל בַּיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו
חֹרֶף נָח לְיָדִי אֲנִי גָּרָה.
בְּסוֹף הַיּוֹם בְּסוֹף הָרְחוֹב נָח הַשּׁוּק
אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת סַלִּים מִן הַשּׁוּק לְבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו
אֲנִי מְצַלְצֶלֶת בַּפַּעֲמוֹן שֶׁל בַּיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו.
מְצַלְצֶלֶת.
אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת לֹא חָרוּבִים לֹא תְּאֵנִים לְבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו
אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת לֹא
אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת.
קָבַעְתִּי מְזוּזָה בְּבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו.
לְדַעְתִּי אֲנִי לֹא מְנַשֶּׁקֶת.
אֲנִי גָּרָה בְּבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו.
אֲנִי מְצַלְצֶלֶת לֹא מְנַשֶּׁקֶת.
בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת שֶׁל בַּיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו
אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת אֵדִים אֲגָדִים מְשָׁחוֹת שׁוּמִים וּפִלְפֵּלִים
תֵּה יִשְׁתֶה יִתְרַפֵּא בַּיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו
בְּסוֹף הַיּוֹם בְּסוֹף הָרְחוֹב
עַל רְטִיַּת בַּיִת
עֵירֹם מִנְּעוּרָיו
אֲנִי גָּרָה.
(פורסם ב הליקון 84 – שירה והעיר הגדולה, אביב 2009)
מאד יפה, מעניין ומורכב תיאור היחסים אשה-בית
תודה רבה, משה
אוהבת מאד את השיר, תמר, שמחה שאת שוב מפרסמת משלך. אהבתי גם את הכותרת. באמת ציורי השיר כמו הולנדי מהמאה ה 17 אבל יחד עם זאת גם תלאביבי ישראלי
שיר מעניין
שיר מעניין
שיר מעניין
תודה רבה, איריס. שמחה בדברייך
תודה רבה, איריס. שימחת אותי
לתמר משמר,
אני שמח לראות שרותם ציינה שהשיר מענין.
ובאמת, הוא פוגה. פוגה לאישה סוחבת, פוגה לשוק ולממתקים ותה.
שירך היתולי. הוא בסיר אחד עם פוגות לא-התוליות – הפוגה של פנחס שדה על הסוסים ולהבדיל – גם עם פול צלאן.
כה לחי!!!
אני חושב שההשואה מחמיאה ואיננה פוגעת. הלא כן?
מ. גנן
לרותם ולמשה, תודה רבה
שיר יפה מאוד ועם קצב מצוין צריך להלחין אותו
תמר, קראתי את השיר שלך בחוברת של הליקון, וטוב שהעלת אותו כאן, כי זו הזדמנות לומר לך בחום שאהבתי מאד את השיר העורם את המשא של בית ערום מנעוריו.
תודה רבה, אורה. תגובתך משמחת
תודה מיטל
תמר,
יש באתר אימזה פגם. צחקתי על כי רותם העלתה את תגותה כביכול כמה וכמה פעמים, אבל בסוף גם שלי עלה אין ספור פעמים – ואני מבקשך למחוק את המיותר. זה באג כלשהו . פעם אחת מספיק, או גם יותר מדי.
מ.ג.
מאוד יפה, הקצב, "מנעוריו" ממש מסתלסל. משהו רוקד כמו ספרדי.
אהבתי מאוד את
"אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת סַלִּים מִן הַשּׁוּק לְבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו"
פעולות של שיכות -האדם לביתו, עול כבד מנשוא, סוחבת סלים מן השוק…
אך הכל מופקע מתוך עצמו
אל יסוד ראשוני נטול קיום ממשי. אין עוגן בעולם הזה.
המקצב, החזרות, החללים בין המילים,
יוצרים סוג של סוגסטיה, כך
שנדמה שבמקום קן מבטחים, המוסיקה-היא אולי העוגן היחיד.
שיר מהפנט.
תודה רבה, לוסי ועליזה. שמחה על הקשב
הבית העירום והגברת עם סלים, בונים מקום, בונים אישה מאד מסויימת שאין עוד אחת כמוה.