תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

Still Life (שיר)

             Still Life

(החשמונאים/ קינג ג'ורג', תל-אביב, שנות התשעים)

 

אֲנִי גָּרָה בְּבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו     יָשַׁבְתִּי

עַל בַּיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו

חֹרֶף נָח לְיָדִי      אֲנִי גָּרָה.

 

בְּסוֹף הַיּוֹם בְּסוֹף הָרְחוֹב נָח הַשּׁוּק

אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת סַלִּים מִן הַשּׁוּק לְבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו

אֲנִי מְצַלְצֶלֶת בַּפַּעֲמוֹן שֶׁל בַּיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו.

מְצַלְצֶלֶת.

 

אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת      לֹא חָרוּבִים לֹא תְּאֵנִים      לְבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו

אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת      לֹא

אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת.

 

קָבַעְתִּי מְזוּזָה בְּבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו.

לְדַעְתִּי אֲנִי לֹא מְנַשֶּׁקֶת.

 

אֲנִי גָּרָה בְּבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו.

אֲנִי מְצַלְצֶלֶת לֹא מְנַשֶּׁקֶת.

 

בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת שֶׁל בַּיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו

אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת      אֵדִים אֲגָדִים מְשָׁחוֹת שׁוּמִים וּפִלְפֵּלִים

תֵּה יִשְׁתֶה יִתְרַפֵּא בַּיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו

 

בְּסוֹף הַיּוֹם בְּסוֹף הָרְחוֹב  

 

עַל רְטִיַּת      בַּיִת

עֵירֹם מִנְּעוּרָיו

אֲנִי גָּרָה.

 

 

(פורסם ב הליקון 84 – שירה והעיר הגדולה, אביב 2009)

38 תגובות

  1. משה יצחקי

    מאד יפה, מעניין ומורכב תיאור היחסים אשה-בית

  2. איריס קובליו

    אוהבת מאד את השיר, תמר, שמחה שאת שוב מפרסמת משלך. אהבתי גם את הכותרת. באמת ציורי השיר כמו הולנדי מהמאה ה 17 אבל יחד עם זאת גם תלאביבי ישראלי

  3. לתמר משמר,
    אני שמח לראות שרותם ציינה שהשיר מענין.
    ובאמת, הוא פוגה. פוגה לאישה סוחבת, פוגה לשוק ולממתקים ותה.
    שירך היתולי. הוא בסיר אחד עם פוגות לא-התוליות – הפוגה של פנחס שדה על הסוסים ולהבדיל – גם עם פול צלאן.
    כה לחי!!!
    אני חושב שההשואה מחמיאה ואיננה פוגעת. הלא כן?
    מ. גנן

  4. שיר יפה מאוד ועם קצב מצוין צריך להלחין אותו

  5. תמר,
    יש באתר אימזה פגם. צחקתי על כי רותם העלתה את תגותה כביכול כמה וכמה פעמים, אבל בסוף גם שלי עלה אין ספור פעמים – ואני מבקשך למחוק את המיותר. זה באג כלשהו . פעם אחת מספיק, או גם יותר מדי.
    מ.ג.

  6. מאוד יפה, הקצב, "מנעוריו" ממש מסתלסל. משהו רוקד כמו ספרדי.
    אהבתי מאוד את
    "אֲנִי אִשָּׁה סוֹחֶבֶת סַלִּים מִן הַשּׁוּק לְבַיִת עֵירֹם מִנְּעוּרָיו"

    • עליזה קיי

      פעולות של שיכות -האדם לביתו, עול כבד מנשוא, סוחבת סלים מן השוק…
      אך הכל מופקע מתוך עצמו
      אל יסוד ראשוני נטול קיום ממשי. אין עוגן בעולם הזה.
      המקצב, החזרות, החללים בין המילים,
      יוצרים סוג של סוגסטיה, כך
      שנדמה שבמקום קן מבטחים, המוסיקה-היא אולי העוגן היחיד.
      שיר מהפנט.

  7. הבית העירום והגברת עם סלים, בונים מקום, בונים אישה מאד מסויימת שאין עוד אחת כמוה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר