תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

הכלום

(פורסם ב"המעורר", כתב עת לספרות ואמנות, גליון 15, קיץ 2002)

הכלום

הַכְּלוּם

שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶבְקַע

יִהְיֶה יָפֶה כְּמוֹ בַּיִת עַל כַּף אֲגַם

              יִצְנַח כְּמִגְדָּל   

וּלְיָדוֹ תִּצְנַח הַקְּלִישָׁאָה שֶׁלִּי, פָּנֶיהָ עֲיֵפִים כְּמוֹ יְשִׁישָׁה מְנַצַּחַת

חוֹמֶדֶת פְּנִינִים שֶׁחָמְקוּ, שׁוֹבָבוֹת, מִן הַכַּסֶּפֶת.

הַכְּלוּם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶבְקַע יִדְמֶה לְיַעַר

הוּא יִהְיֶה חֲמוּר סֵבֶר מְאֹד וְשׁוֹפֵעַ וְעַרְסָל

הַפְּנִינִים שֶׁלִּי

יִצְנַח עַל בִּטְנוֹ, תּוֹלֶה תֻּפִּים וְצִלְצָלִים בֵּין קַרְנָיו.

 

הַכְּלוּם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶבְקַע יִהְיֶה קַל וְטָס כְּנוֹצָה.

הַכְּלוּם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶבְקַע יִדְמֶה

יִהְיֶה כּוֹבַע רְחַב תִּתּוֹרָה.

 

הַכְּלוּם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶבְקַע יִתְפַּתֵּחַ יָפֶה וְיִגְדַּל

וַאֲנִי אוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל גַּן הַפְּלָאוֹת שֶׁלִּי בִּמְרִיצָה מְשֻׁמֶּשֶׁת

הַכְּלוּם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶבְקַע יִהְיֶה יָשָׁר

לְהַפְלִיא בְּכָל פַּעַם שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנִּי הַצְּלִיל הַהוּא

הַבָּס חֲסַר הַחֵן, הַמַּנְמִיךְ, הַמְּאַבֵּן, הַשּׁוֹכֵן

שָׁחֹר פִּי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה מֵעֶגְלָתוֹ הָעֲמוּסָה שֶׁל פוֹגֶל דָּוִד.

הַכְּלוּם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶבְקַע תִּהְיֶה לוֹ עֶדְנָה

הוּא יִתְעֶה כִּמְטוֹס סִילוֹן בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת.

הוּא לֹא יַעֲלֶה וְלֹא יוֹרִיד.

 

הַכְּלוּם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֶבְקַע יִדְמֶה לִי.

 

 

60 תגובות

  1. איריס קובליו

    חזק, תמר. את מפתיעה בכל פעם (קוראת גם כשאיני מגיבה..). אהבתי "שחור פי שבעים מעגלתו העמוסה של דוד פוגל"- איזה ציור. לאט עולים סוסי שיריך למטע הבננות הזה. והם דוהרים

    • תודה רבה, איריס. שוב את גורמת לי שמחה גדולה. וכמה פיוטית ונפלאה בפני עצמה היא דרכך לתאר את "עליית סוסי שירי". אכן בנעורי גם ציירתי, אך ברגע מסוים החלטתי להתמקד בציורי מלים… בכל מקרה, את מזהה יפה שהתשוקה לציור נשארה

  2. יפה, מקורי ועשיר.

  3. תמר, אוהב את מוטיב היש הבוקע מן האין, נראה לי מאד נוכח אצלך.
    יש גדול בוקע, מתעתועי הזהות הבונים דמות רב גונית ומעניינת במריצתך העמוסה. יפה ומרגש

    • תודה, משה. קריאתך מרגשת. אכן "יש מאין" הוא מוטיב חוזר אצלי ושאלה חוזרת, באופנים שונים, בחיים וביצירה. מה, למשל, היחס בין העובדה שנבראנו פיסית פעם אחת ודי לבין היכולת הפנימית לברוא את עצמנו מחדש פעמים רבות מספור… נדמה לי שהיצירה נותנת – לפחות לשעה – איזושהי תשובה.

  4. שגיא אלנקוה

    אהבתי את השיר . אם נקלף את בצל ההוויה מתחת לכל הקליפות לא יהיה דבר .

    • תודה רבה, שגיא. קריאתך יפה

      • היי תמר
        השירה שלך תמיד מכניסה אותי לחרדה. לפני שאני מנחיתה את זה סתם כך, אומר: זו שירה טובה, אני אוהבת את השירים שאת מפרסמת כאן.
        ועדיין: הם מכניסים אותי לחרדה –
        מהכיוון הפמניסטי שלהם, או אולי מהכיוון המחקרי של שירת נשים ישראלית. אני חושבת על זה הרבה, על המקום והמרחב שהשירה הזו מתקיימת בהם, על הסובייקט המפוצל הנשי שכאשר הוא (ובעצם היא – הסובייקט[ית]..) מבקשת לברוא לעצמה מקום לשיר מתוכו (אני כמובן מפרידה בין הדוברת לבינך ומתייחסת לדוברת בשיר)
        המקום, אם כן, מתגלה כחוסֵר, כסוג של אוטופיה שמתנהגת כהטרוטופיה, כלומר -מקום ריק שבולע, חוסר מקום. מבחינה פנומנולוגית אותו "היות בתוך העולם" ההיידיגריאני תמיד נשאר בשירה הזו חבוט, מזועזע, מלא כמיהות מכמירות והניסיונות לשרטט עיגול ולומר: אני כאן, שוב ושוב ושוב, מתגלה כבלתי אפשרי. זו החרדה שלי, והיא הולכת ומשכפלת את עצמה כאשר אני חושבת על גניאולוגיה של שירת נשים שלמה שמקיימת את הדפוסים הללו.

        • הי מיטל, תודה על תגובתך המעמיקה והמפתיעה.ספרי לי עוד על החרדה הזו – ואיפה למשל (אלו שירים, משוררות) את רואה דפוסים דומים, אולי ננסה לפתח את הנושא העקרוני.
          בינתיים אוסיף רק שהכתיבה היא, בין השאר, ברמת החוויה האישית שלי ככותבת, מעין ניסיון להשתיק חרדות, הן ברמה הפסיכולוגית (ולו – עצם אפשרות הדיבור, לא תמיד זה אפשרי) והן ברמה הפילוסופית (השאלות הזהותיות) – ומעניין שבתהליך הקריאה את עוברת דבר דומה, לפחות חלקית, בלי השלב האחרון של ה"התגברות" על החרדה. נדמה לי גם שהאני המפוצל, שבורא את עצמו כל רגע מחדש, יכול להיחוות גם כמקום של עוצמה. תגובתך אם כו משמחת אותי, גורמת לי לחשוב, ואשמח להמשיך, אם כן, את הדיון העקרוני, אם תרצי. תמר

  5. את לא עושה לעצמך הנחות, תמר.
    וכמה אומץ דרוש כדי לא לעשות לעצמך הנחות. ורק ככה מתגלה שהכלום, שממנו תבקעי, לא נמצא בעגלה הריקה.

  6. תודה רבה על ההפניה לקברי צדיקים. יהדות שמכבדת את עצמה איננה מיסיונרית, ולא התרתי לך לפתוח אצלי מיסיון. תגובתך תימחק

  7. כל כך יפה תמר
    הדימויים, התנועה
    כמו מזרקה, כמו לבה
    שיר מוחשי וחמקמק מאוד.

  8. טל כהן בכור

    מתוך הכלום שהוא כלום , הכל שופע ומלא בתאורים עזי מבע ועושר וחושניות.הכלום משנה עצמו לשלל צורות מראות וצבעים , מתעתע בנו, מוליד אותנו, זוהי לידה , כמו מישהו שרוצה משתוקק לכלום אך פה יש פיתויים רבים מדיי בעולם,גם הסבל הוא פיתוי גם הקלישאה,והפיתוי הגדול ביותר , להיות אתה עצמך , להפרד מן הכלום,גם אם אתה מטוס התועה בתחנת רכבת, מן ילד קטן תמיד זוכר את הכלום,אוחז בו,מוליך אותו,אולי כל חייו, מוליך מודעות סמוייה ,באת ממנו אך עכשיו כה נהנה מעצמו. כן התפלספתי בהנאה על השיר , שהוא כלום ונדמה שהשיר שלך מזמין את זה , כי הנושא כל כך פתוח לפרשנויות אבל…מתוך הכלום שלו נוצר הכלום שלי.אגב למרות השיח הפמינסטי הנוצר ,גם בעקבות השיר , ובגלל הזיקה שלך לנושא , אני חושבת שלשיר הזה יש נוכחות מגדרית ,אך אין לה מטרה מסומנת מכוונת לשם, מתוך הכלום באנו ולשם נלך כולנו חזרה. זוהי מן ראייה קצת חוצגופית אם אפשר לומר זאת כך , חיפוש מקום שייך לכל בני האדם,גם פילוס מקום , אפשר לחלק קושי למגדרים אך בהחלט ישנן קשיים כפולים הנובעים גם מלאום ומגדר , החוויה היא אישית.כך אני חווה זאת בשיר.

    • "נוכחות מגדרית" אך לא "מטרה מסומנת מגדרית" זו הבחנה יפה, טל, אני מאמצת בחום. עצם הפיצול של ה"אני", נתפס הרבה פעמים כמגדרי (ה"אני הנשי" כ"ריבוי" לעומת ה"אחד" ה"גברי"). זוהי הנוכחות (שאולי בונה את עצמה בכל פעם מחדש מתוך תחושה של העדר)- אך היא עטופה בשאלות קיומיות של יש-ואין במובן הכי בסיסי, כמעט חומרי וכמעט ניטרלי.

      • היי תמר,
        שמחתי על התגובה שלך ועל שנוצר לנו פתח לדיון מעמיק. אני לומדת באוניברסיטת תל אביב, עושה את המאסטר שלי בזהות ומרחב בשירת נשים, ומתעסקת בנושאים האלו המון – גם מהצד של החרדה…שמנסה למצוא איזה פתרון לזה, ואגב כך גם לשאול על יחסים אתיים עם האחר, כלומר איך ממקומות כאלו (ואחרים) נוצר (אם בכלל) יחס אתי של אני-את/ה. אולי נמשיך במייל אם מעניין אותך :-)

        • בשמחה, מיטל. נשמע מרתק, אלו נושאים המעסיקים גם אותי. כתבי לי מייל אישי דרך הבלוג ומשם נמשיך

  9. סיגל בן יאיר

    אז באמת לילה כבר שוכן בכל ובשיר הזה בין המילים האפלות ובקיעה היא הרי בריאה (הרבה מיתוסים של בריאת עולם מתחילים בבקיעת ביצה, כמו למשל במית" היפנית) ופתאום, עולמך הנברא כאן כלומר אותה "מסה", קורסת לתוך עצמה. יפה.

    • הי סיגל, אוהבת את קריאתך, ובמיוחד את ההגדרה המדויקת שלך – "מסה הקורסת אל תוך עצמה". תודה, תמר

      • תמר, אני קוראת את פנזית האני המשנה צורה וצבעים וכל הדימויים תקפים ואף אחד מהם אינו תקף , אז מי אני לעזאזל ואיך אבקע אם אבקע מתוך הכלום שאפשר יהיה להצביע עליו כמשהו מוגדר? יש לי שיר שמדבר על זה קצת אחרת, אבל עוסק בזה, בבוא יומו יעלה.

  10. מתהפך בסופו מגורנישט לגורנישט (כמעט קוסמי) אבל הדרך…!

    • תודה רבה, אמיר. ומאמצת בשמחה את הגורנישטן… (לפעמים נדמה לי שרק במקרה אני לא משוררת יידית)

  11. היי תמר
    עדין לא היכרנו, אך החופש והחיים רצים מידי מהר בימים אלה.
    הכלום שלך מלהיב… מלא עוצמה…
    יש את המשפט- מאין יבוא עזרי- שממעתי הסבר שזה יבוא מהאין, מהכלום, מזכיר את הכונה שלך
    להתראות טובה

    • תודה רבה, טובה. תגובתך משמחת אותי

      • "הכלום שממנו אבקע" הופך לבעל משמעות מפני שממנו צומח השיר. היפוך המתבטא בשורה האחרונה, הנפלאה: " הכלום שממנו אבקע ידמה לי" . תמונה שיש בה איכות מיתית : השיר ממלא אותה ומרוקן
        אותה בעת ובעונה אחת. באותה נשימה אני קוראת על גן הפלאות והמריצה המשמשת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר