יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
התלמידים שלי בסדנאות הכתיבה לא מרבים לקרוא ספרות יפה. אני שואלת אם הם מכירים את אלזה מורנטה. מביטים בי בעיני עגל. עמליה כהנא כרמון? שוב אותו מבט מטופש. על מי הם שמעו? רם אורן, א.ב.יהושע, דויד גרוסמן, עמוס עוז, בוודאי. ברנר, מישהו? סורי, חלק לא מכירים. מעטים כן. ברדיצ"בסקי? עיניים אטומות. עגנון זה כן, הם מכירים, למדו בבית הספר.
ואני לא מצליחה להבין את זה. אתם רוצים להיות סופרים ואתם לא קוראים ספרות יפה? לא מתעניינים בקלאסיקות? עלי לתת לאנשים בשנות העשרים לחייהם רשימות קריאה???? אין להם את הרעב העצום שהיה לי בצעירותי לקרוא עוד ועוד? ממש תאוות ספרים, להכיר את כל הקלאסיקונים. ג"יימס גויס, מישהו? שניים שמעו, השאר לא. ואלה האנשים שרוצים להיות סופרים! אני מתה מזה.
לפעמים בא לי להגיד להם: אל תקראו, אל תעשו טובה! כאילו מי מבקש מכם להיות סופרים ומי מבקש מכם לקרוא? אבל אם אתם רוצים להיות סופרים, אתם מוכרחים לקרוא.
ובכלל, למה להכריח. זה לא צריך להיות טבעי, שאדם שרוצה להיות סופר יתאווה לקרוא פרוזה משובחת של אחרים? הרי זו לא צריכה להיות מטלה, זו צריכה להיות הנאה. אבל בשבילם זו מטלה: רשימת ספרים לקרוא כמו בשיעורי הספרות בבית ספר. משהו שנאנחים עליו, ומרכלים על המנחה שהיא טרחנית ומעצבנת עם רשימות הקריאה שלה.
אחת אמרה לי: הנרי מילר זה האלוהים שלי. ואני אומרת לה: עם כל הכבוד להנרי מילר (ולי עצמי אין הרבה כבוד אליו, אני מודה), למה שלא תנסי לקרוא פעם את פלובר, בלזק, הנרי ג"יימס, תומס מאן, גוגול. אני אומרת לה: מה עם טוני מוריסון? היא מעקמת שפתיים, אומרת לי: זה ספרות נשים, פיכס, שונאת את הבכיינות של נשים. ואני בשוק.
אני מקריאה להם סיפור קצר של צ"כוב. הם מתעלפים. לא מבינים איך הגיעו לשנות העשרים לחייהם בלי לקרוא אותו. אחר כך אני מקריאה להם סיפור קצר של חנוך לוין. הם בשוק. נהנים פחד. אומרים לי: לא ידענו שהוא גם סופר, חשבנו רק מחזאי. ואני כמעט מתפלצת.
מהיום בו תפסתי את הקריאה, וזה קרא באמצע כיתה גימל, כשהבנתי שאני קוראת שוטף ומאוד מהר, התחלתי לבלוע ספרים בהנאה עצומה: בעיקר קלאסיקות לילדים. בגיל 12 כבר עברתי לספרים למבוגרים, שוב, המון קלאסיקות. הייתי הילדה היחידה בספרייה של "גימנסיה הרצליה". היחידה שהחליפה ספרים. יום יום. שלושה ספרים ביום: שניים בעברית, אחד באנגלית. זו הייתה ההקצבה היחידה שהרשו. אם היו מרשים יותר, הייתי לוקחת יותר.
מהרעב הזה לקריאה, מהאהבה הזו לקריאה, באה האהבה לכתיבה. אני לא יכולה לקלוט מדוע אנשים שלא קראו כמעט, רוצים לכתוב. בעיני, הרצון לכתוב בא בשל אהבת הקריאה. לא יכול להיות אחרת.
אינני יודעת איך זה אצל משוררים, אבל אני מניחה שכיום זה אותו הדבר כמו בפרוזה, אולי אפילו יותר גרוע, כי מעמדה של השירה רעוע יותר. עודד פלד ציין את המשוררים הצעירים שלא רק שאינם קוראים קלאסיקות, גם לא קוראים משוררים אחרים בני ימינו, בעצם קוראים רק את עצמם.
ושוב אני שואלת: איזו ספרות יכולה לצמוח על רקע בורות? ועל שום מה אדם שבכלל לא קורא, רוצה לכתוב? מדוע שלא יסתפק ברשימות למכולת?
ליעל,
כבוד מיוחד בעיניי להגיב לך ראשון – בעוד אחרים מתהפכים על צידם וממשיכים לישון. – אבל אל חשש! אין זה סוד: אחריי יבואו עוד ועוד. ולענין: מבחנייך לגבי היקף הקריאה של תלמידיך נתקלים בעובדה הפשוטה שמספר הסופרים בעולם כבר כמעט אינסופי, וכל אחד עם העדפותיו. מה קוראים – זה (גם) עניו של עונה, אופנה, סביבה: שלא לדבר על הימצאות הספר בהישג היד או החינוך וההתענינות ומה לא. אז מי שאיננו קורא בכלל הוא איננו משכיל ויש לו חור בהשכלה ובוודאי לא יהיה סופר אף פעם, אבל מה הוא קורא – שונה מאתר לאתר. יש מי ששרוף על סופר מסוים,ויש מי שנשרף מסופר ועוזב אותו. יש מי שבקונסנסוס ויש מי שכבר נפל ממנו (ומי שטרם הגיע עדיו). וסופרים חדשים צומחים ועולים בכל פינה.
אז קחי בחשבון את חילופי העתים. יש מי שמצוי בספרות עתיקה, יש מי שמעריך למשל את המקרא, ויש מי שמפנה אליו גב וקורא רק יצירות חדשות וכו" וכו…העיקר אבל שיקראו משהו (חוץ מרשימת המכולת ושיר המרק היומי).
משהו כזה.
משה!!!
אלא שהם לא קוראים בכלל. או שכמעט לא קוראים, משה. אזה בשביל מה הם "רוצים להיות סופרים"? אהבה לבישול לא באה מאהבה לאוכל? אז איך אהבה לכתיבה לא באה מאהבה לקריאה? מדוע אומרים לי תלמידים? נראה לי שיהיה מעניין לכתב. רבק, לך לקרוא קודם. אז תכתןב, אל תגיד לי: נראה לי שיהיה מעניין לכתוב. מה זה, פינת תחביב? כתיבה היא תחביב חמוד כמו מקרמה? היא לא דם ויזע ודמעות?
יעל,
כדי למנוע אי הבנה –
הרי ברור שלא אמרתי שאינך צודקת בכל מילה!!!
יעל, אני הייתי עושה מבחן קריאה גם למורים ולנציגינו בכנסת.
זה לא בהכרח עניין דורי. אבל את צודקת, המצב רע ועוד יחמיר.
זה כן נראה לי דורי, שולמית. עובדה שבסדנת הכתיבה שאני השתתפתי בה כצעירה לפני 26 שנים, הצעירים בני גילי שהיו בה קראו הרבה ודיברנו הרבה על ספרים. ובאיזו יראת כבוד באנו לערב הספרותי של המנחה שלנו, עמליה כהנא כרמון, כשיצא ספרה "למעלה במונטיפר". כמו לבית המקדש.
מסכימה איתך. והייתי מוסיפה עוד ספרים וסופרים לרשימה.
בודאי שירה, הרשימה עוד ארוכה. אבל גם כשאני נותנת רשימה כמו זו הם לא מכירים ועושים פנים.
הרעיון הוא שמה שהיה לא בהישג יד, הפך לאובססיה אצלנו. מה שהוא בר הישג, אינו מאתגר צעירים.
לא הבנתי, לבנה. הספרים לא היו בזמננו בהשג יד? לא הבנתי. מה לא היה בהישג יד?
לא תמיד, היו פחות ספריות, המבחר מצומצם, בכמה בתי ספר היו ספריות רציניות? כמה היה צריך להרחיק לכת עד ספרייה בקצה העיר? כמה מהתקציב הביתי הפרישו לקניית ספרי קריאה? השאלות האלה אינן מוכרות לצעירים היום, הם רק צריכים להושיט יד ולקבל – אבל אין מושיט.
לא יודעת לבנה, אצלי בבית ספר היתה ספרייה עשירה. אני היחידה שקראתי בה.
יעל, נגעת בנקודה הארכימדית של התרבות.
אם תצליחי להפעיל אות – הכל ישתנה.
אבל אין סיכוי גדול, כולם מחפשים קיצורי דרל אל ההישג, ומחפפים, למה לשלם מחיר?
הצרות של מאדאם בובארי החלו כשקראה רומנים ונשחפה אחר רעיון אהבה בלתי אפשרית.
גם פלובר אמר: אמה זו אני.
כל מי שקורא, נאלץ להרהר במושגים חדשים שלא צצו במוחו הבלתי רגיל [נניח] והוא חרד שישפיעו עליו. התוצאה, ספרות משוכפלת כמו רשימות לסופרמרקט. [ויש גם מבצעים, לרוב עבור ספרים שלא נמכרו היטב.
היו נסיונות בארה"ב להרכיב רשימות קריאת חובה, והן עוררו עניין רב בקרב הקוראים המכורים…
אל תתעצבי, זו דרכו של עולם. והעריכי מי שלומד ממך, ומי שמתפתח כתוצאה מהמלצותיך.
אגב, אני מכירה ילדים קוראים ומאושרת לשוחח עמם.
גם אם לא יהיו סופרים, יהיו בני אדם שלמים יותר.
ואם תשפיעי על אחדים- אשריך ואשרינו.
רות, אבל אלו אינם ילדים. הם בני עשרים עד שלושים!!! בגיל הזה הייתי מצפה להשכלה ספרותית מסוימת. אם בחור בן שלושים כל מה שקרא זה הרמן הסה, טולקין, קואלו, קסטנדה ודומיהם (ונניח שכבודם במקומם מונח), אבל לא קרא את אלה שמניתי ורבים אחרים, איזה ספרים בדיוק הוא רוצה לכתוב, כמו פאולו קואלו? בשביל מה? בשביל זה צריך לבוא לבית ספר לכתיבה?
ואני כבר לא מדברת על הילדים ובני הנוער שלא קוראים בכלל.
יעל,
יש להפריד בין הקוראים, שאינם מעטים, אף כי לא תמיד סלקטיבעיים ואנינים, לבין אלה המחפשים תחביב-מקצוע ני-אייג"י.
הללו הולכים לכל חוג אפשרי שיוסיף להם הילה גשמית או רוחנית ומדלגים מאופנה לאופנה.האם את השתתפת בסדנא? [שאלה תיאורטית] הרי הקריאה והכתיבה זורמים בדמך והאחרים -ובכן הם אחרים.
למזלנו ישנם כמוך וכמותך שאיכפת להם ואינם מתקפלים בקונכיה מרוב תסכול.
שיכתבו.
אולי לבסוף יפתחו טעם ויבחנו את מעשיהם.
אני כשלעצמי אוהבת את הכותבים השרופים, הם קוראים ואנינים, וגם אם כתיבתם אינה משהו, היא לפחות התנסות אמת. ובכל קבוצה שאת מנחה, מן הסתם ישנם כאלה.
היי רות,
הנה תשובתי לשולמית אפפל לגבי סדנה:
זה כן נראה לי דורי, שולמית. עובדה שבסדנת הכתיבה שאני השתתפתי בה כצעירה לפני 26 שנים, הצעירים בני גילי שלמדו בה, קראו הרבה ודיברנו הרבה על ספרים. ובאיזו יראת כבוד באנו לערב הספרותי של המנחה שלנו, הסופרת עמליה כהנא כרמון, כשיצא ספרה "למעלה במונטיפר". כמו לבית המקדש!
רות, התלמידים שהיו איתי אז בסדנה של עמליה ויורם קניוק, היו תאבי ספרות. ממש ככה. לעומת זאת, בגמנסיה הרצליה בה למדתי הייתי היחידה שקראה ספרים והחליפה מדי יום. גם אז רק מעטים קראו, אבל הם אלה שהלכו לסדנאות. היום בא כל אחד שחושב שהוא יהיה "סופר", בשתי דקות. ובעיני, חוסר השכלה ספרותית הוא דבר בלתי מתקבל על הדעת למי שרוצה להיות "סופר". כמו דבר והיפוכו. ולא אומרת שאין ניצני כשרון בין החבר"ה האלה, אבל הוא לא יכול לבוא על חשבון בורות. כי אין ספרות בלי עבר. והם חושבים שהם המציאו את הגלגל. בדורי, לפני רבע מאה ויותר, לא חשבנו ככה. ואני נשמעת לעצמי כמו בת 80, ואני עדיין לא בת 50. מה נגיד, שהולך ופוחת הדור? אכן כן.
צודקת צודקת!!! לא קוראים, לא יודעים ואפילו מסרבים לעשות זאת, גם אני מנחה סדנאות כתיבה ואני רואה בזה ממש שליחות להכיר לילדים, נוער ומבוגרים ספרות שבעיני טובהבעיקר קלסיקות של ספור קצר, קרבר סלינג"ר, פיילי צ"כוב, ברנר} ובסוף הם מעריכים את זה ואני רואה כמה הטעם מתפתח להם ובעקבות זה גם הכתיבה!
בתקופה שבה מיחצ"נים כל כלב של כל סלב אין צורך לקרוא. די לקרוא את עמוד הרכילות בכל עתון ושבועון!
אגב, מה שלומו של בובליל השבוע?!
צודקת כל מילה בסלע !
לפני כמה שנים אמי ריאיינה שחקנית תיאטרון צעירה ונחשבת מאוד. בין השאר היא שאלה אותה אילו הצגות את רואה, איזה סוג של תיאטרון את אוהבת? והתשובה הייתה: בעצם אני לא אוהבת תיאטרון ובכלל אני לא רואה הצגות. מה שאני אוהבת זה להופיע על הבמה.
התלמידים שלך הם, למעשה, כמוה. הם רוצים להתבטא, להיות סלבס, אם אפשר, אבל לא מעבר לזה.
כדי להיות סופר נדרשת עמקות מסוימת וכמעט שאי אפשר להגיע אליה רק באמצעות חוויות הקיום הבלעדי שלנו. לא רק פלובר הוא אמה בובארי, גם אני אחרי שקראתי את הספר ואני גם רסטיניאק ואני גם תרצה של "בדמי ימיה". כל הספרים וכל הדמויות העשירו אותי ודרכם חייתי אלפי חיים אחרים. נכון, לא כל קורא יכול לכתוב, אבל לדעתי אי אפשר לכתוב אם לא קוראים.
וייתכן שבאמת גילית את הסוד. כמו שהורים שקוראים לילדיהם לפני שהולכים לישון וממשיכים לעשות גם כשהילד כבר יודע לקרוא, ילדיהם ייהפכו לקוראים, אז אולי אם תמשיכי לקרוא סיפורים לתלמידייך, תגרי אותם לגלות את הקסם שבקריאה ואולי גם יהיו סופרים טובים יותר.
הרי לא די להיות יצירתי, רצוי גם להיות כישרוני.
צודקת לגמרי. ראשית הזכרת לי שגם אני הייתי הולכת לספריה הציבורית וקוראת את הכמות המותרת בכל יום, ובנוסף שהייתה לי קריאה מהירה, ושנית אצלי כשזה נקטע אז זה היה טוטאלי, ולכן החוסר האדיר שהינו בלתי ניתן לגישור. אז נכון, שבזכות הספרים היום אני מסוגלת לבטא את עצמי ולהֵראות "כשרונית" אולם אני חושבת שאת צודקת, ואותו חוסר באופקים לא יכול להצמיח הצלחות, לא סופרים, לא משוררים, אף לא יוצרים בתחום המוזיקה. חושבת שמתוך הידע הרחב נוצר הקול האישי שלך, וגווניו יהיו חדים וזוהרים ככל שהעולם, שממנו את באה, יהיה רחב ועמוק יותר.
קצת לא חוכמה להשוות: הספרים היו הטלויזיה והאינטרנט שלנו…
אבל אין ספק שההפסד עצום. לנו כמורים נותר רק להעניק להם תיאבון כמידת כשרוננו.
זה אותו דבר בשיעורים שאני מעבירה באונבסיטה. אני יודעת, אני לא מלמדת כתיבה וספרות אז אולי זה לא בדיוק אותו דבר ובכל זה אותו דבר! כזה כלום.
יעל , כותרת הפוסט (הטורשת 🙂 שלך מזכיר לי גרפיטי מתוק בתל אביב : תמונה של הרצל ולמטה כתוב : לא רוצים, לא צריך !
אם תשלחי לי את כתובת המייל שלך אשלח לך סרט חמוד שקיבלתי במייל ואני לא מצליחה להעלות לבננות
יעלה, מלים כדורבנות!
יעל, אם את שואלת איך זה אצל משוררים. אצלי יש אותו בולמוס להכרת כל השירה שנכתבה אי פעם אם אפשר! אבל אינני קוראת רומנים. אני צריכה לקרוא כמה שורות ולעשות הפסקת בהייה… ושוב לקרא ולחשוב…לנסות לתרגם, ככה סתם, לעצמי.
מעניין אם אפשר להשיג היום ספר של ברנר.
יש לי "אצל" של גנסין ואני שומר אותו מכול משמר, כי ממש לא ניתן להשיג ספרים שלפני עשרות שנים (רק איתמר לוי עושה מלאכת קודש כזו).
רשימה נכונה!
איציק, ספריו של ברנר רואים אור אחת לכמה שנים. לי יש ספרים שלו בהדפסות חדשות יחסית. תמיד יש בו עניין. וכן כותבים עליו תמיד ספרים.
אני אישית לא חושבת שצריך לקרוא קלאסיקות דווקא ולהכיר את כל הרשימה שהבאת, בכדי לכתוב ואפילו טוב.
אדם כותב את עצמו, וזה גם מה שהכי שובה לב בכתיבה.
מי שלא כותב טוב, לא יעזור גם אם יגור בתוך הספרייה ויקרא בלי סוף.
אני לא אומרת בורות, אבל לכתוב מתוך שמחת חיים או בעצם, מתוך מה שחי בך, זה מה שלי עושה את זה.
רונית,
אכן מי שלא יודע לכתןב, שום קריאה לא תעזור לו, אבל מי שמתיימר לכתוב ספרות קנונית חייב להיות עשיר מאוד בתרבותו הספרותית. מי שכותב כתיבה פופולרית לא חייב בזה, כמובן. אבל מי שמתיימר להיות קאנוני, חייב!! פשוט חייב.
למה להשמיץ? אני סטודנטית בת 26 וחברות שלי מרבות לקרוא. דוד גרוסמן עמוס עוז גוטפרוינד וגם זיידי סמית וסאלינג"ר ואפילו דיקנס הם כולם שמות שמתגלגלים על הלשון. למה להשמיץ? אולי בסדנה שלך נפלו כמה דפ"רים..