עוד לפרויקט "לחיות בסרט". הפעם, הרבה סרטים. עולם הקולנוע כולו!

מה דעתך שננהל את מטה המאבק מהמיטה, שאלתי את רומן שהלך והתרכך בתוכי. והסיסמה תהיה סופט–אנד–איזי, מוצא חן בעיניך?

למה, שאל רומן, רוצה הדגמה חוזרת?

קולט ותיאו לבדם במטה. כולם הלכו להפציץ גשרים ומפקדות. מי שנשאר צריך להדפיס כרוזים, למלא רימוני–יד באבקת שריפה תוצרת–בית, לשמן את המאוּזֶרים והסְטֶנים, לתדלק את הג"יפ הישן, ושני אלה מתגפפים להם בפראות, מנשקים זה לזה את האוויר מהריאות, מוצצים את הנשמה מהשפתיים הלחות, שולחים ידיים מיוזעות מתחת לאפודות צמר מגרדות, וחושבים לעצמם: אַ–מחייה, כמה טוב שיש אהבה בעולם!

נו, ומה קורה אז, תיחקרתי את רומן.

טוב, קורה מה שבדרך–כלל קורה. לפתע נכנסים לחדר שלושה חברי מחתרת עצבניים ומפויחי–פנים. מרגו וז"אן–קלוד הלכו בשעת פעולה, הם אומרים בקול צרוד ומאיים, ואתם פה נדפקים לכם בלי טיפת בושה.

אני לא מאמינה, צרחתי, זה מה שהם אמרו? הרי עתיד האנושות נקבע ממש ברגעים אלה! אין להם לב?… ומה אז?

ואז, אמר רומן, כולם הולכים ללוויה.

אבל איך הם קיבלו את הגופות החרוכות מהגרמנים? זה לא מתקבל על הדעת.

אני יודע, ענה רומן, זה תמיד נראה הרבה יותר משכנע בסרטים.

כמה שנים לא היית בבית–קברות? שאלתי אותו בקול הכי שקט שלי, בלי להסתכל לו בפנים, ובתוכי הרגשתי: עכשיו זה הזמן שלך, עכשיו זה הזמן שלך, אסור לך לפספס.

מאז שאמא שלי מתה, ענה רומן והדליק סיגריה.

ולא הלכת ללוויות של חברים שלך?

לא, ענה רומן, אני שונא לוויות ומתנגד להן באופן עקרוני.

זאת גישה ילדותית, אמרתי. גם ללוויה שלי לא תבוא?

תני לי רגע ואמשיך לספר לך את הסיפור, אמר רומן. זה הרבה יותר נעים לי מלדסקס איתך את הלוויה שלך. הרגת אותי, את יודעת שהרגת אותי? כל מה שיש לך בראש זה לוויות. את לא רואה שהחיים נמשכים? את לא שמה לב שאנשים נדפקים? שהם אפילו ממשיכים להחליף ספרים?

תפסיק, אני לא רוצה לשמוע. מה שאני יודעת זה שנוח שלי קבור עכשיו בעיסת–נייר שהפכה בעצמה לזבל אורגני, מעפר היית ואל עפר תשובי. ואף אחד לא ייתן לך מקום טוב יותר בגן–עדן רק בגלל שעטפו אותך במקרה בתערובת משובחת של דוסטוייבסקי, פרוסט ושקספיר גם.

מה את מצפה, שאני אכריח אותך לשכוח? שאתן לך קבלות?

לא מצפה לכלום, אבל שלא תחשוב שאם התפרצת לי פתאום לחיים, אז אני מסוגלת למחוק את כל מה שקרה לי לפני זה. החרא נשאר אותו חרא.

אז מה את רוצה שאני אגיד לך, שאל רומן בחוסר–סבלנות.

כלום, אמרתי. אני מנסה להסביר לך שאני לא מצפה לכלום.

אבל עובדה שאת כל הזמן מדברת על זה, אז זה אומר שאת מצפה לאיזה תגובה, אמר רומן.

על איזה תגובה אתה מדבר, שאלתי בחשש.

אני יודע? אני מרגיש שאת רוצה להגיד לי משהו ולא מצליחה להוציא את זה.

אתה יודע מה, אמרתי, זה מזכיר לי משהו. משהו ששכחתי לגמרי במשך שנים. ופתאום נזכרתי. ממש לא ייאמן, נכון? אתה יודע איך אבא שלי היה קורא לי? דמיונות–פוֹקְס. ככה הוא היה קורא לי.

מה את אומרת! אמר רומן, מסלסל טבעות–עשן ובוחן אותן בהתפעלות. תראי איזה יופי. הפעם ממש הצלחתי.

נו, אז אתה רוצה לשמוע או לא?

רוצה, בטח שרוצה, ענה רומן, אבל חשדתי שהוא חושד בי שאני פשוט מתחמקת.

אז ככה, התחלתי לספר. אבא שלי היה קורא לי תמיד דמיונות–פוֹקס. הייתי הכי קטנה בבית, והאחים הגדולים שלי נורא אהבו להפחיד אותי. במיוחד הם אהבו להפחיד אותי עם מין מצוף ישן עשוי מתכת, יצור דוחה, חלוד ונפוח, שצף בדוד המים שהיה לנו על הגג. הוא נראה לי כמו מפלצת איומה. ובאמת האמנתי לאחים שלי כשהם אמרו לי שהוא יבוא בלילה ויאכל אותי. אז נניח שהייתי מזנקת לזרועותיו של אבא, מבוהלת מכל הסיפור. מה הוא היה אומר? מאיהל"ה, רוּחי, יש לך דמיונות–פוקס.

יופי של סיפור, אמר רומן, מה זה דמיונות–פוקס?

אה, אמרתי. גם פה מסתתר סיפור משהו–משהו. כשאמא שלי ואבא שלי היו צעירים, הם היו הולכים פעם בשבוע לסינמה בכיכר–ציון. אחר–כך, כשעברו לתל–אביב, הם הלכו לסינמה גן רינה. הם נורא אהבו סרטים. קלארק גייבל בתור רט באטלר. דאגלס פיירבנקס ג"וניור בתור זורו. יול ברינר בתור מלך סיאם. ויקטור מאצ"ור, ריקארדו מונטלבאן, קרי גראנט, שלוף שם – הם היו מדווחים לך באיזה תפקיד הוא שיחק באיזה סרט, ומי היה הבמאי. רוב הסרטים היו של פוֹקס המאה העשרים. אז בבית היו קוראים לי דמיונות–פוקס. עכשיו אתה קולט? ואחרי דקה הוספתי: די, רומן, תפסיק להתמרח עלי, לא ביקשתי סימפטיה.

דווקא כן ביקשת, אמר רומן, עובדה שסיפרת. ואני כן רוצה לנחם אותך, אז אל תדחי אותי, אני לא אבא שלך. ואחרי שנייה הוסיף: אני גם לא נוח…

גם לא השוויתי אותך אליו, נבחתי, אתם אפילו לא דומים. בעצם, אולי קצת. לא תאמין מה חשבתי עליך בהתחלה. חשבתי שאתה אטום כמו גוש של דבק–מגע. חשבתי שאתה בדיוק ההפך מנוח, שהיה מטבעו יצור מתוק כמו צוף ונוח כמו כורסה ישנה… אולי חוץ מכמה רגעים מעצבנים… אבל בסוף מגלים שכל הגברים אותו דבר. שמתחת לשילדת הפלדה השוודית יש לכם לב של ספוג, רך–רך, יותר רך אפילו מהלב של הנשים. תמיד חשדתי שזה ככה, אבל עכשיו יש לי מספיק הוכחות.

למה רק עכשיו, שאל רומן.

כי לא תמיד כל–כך קל להפשיט אתכם ככה, אמרתי. אבא שלי, למשל, הלך לקבר לבוש בכל השכבות שלו. ומה לגבי אמא שלך?

הו, אמר רומן, אמא שלי זה לא רק סיפור, זה פיליטון. זה מערכון של הגששים. אמא שלי הלכה לקבר עם גאטקעס ומיליון אפודות צמר. היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לקבר ועוד לחטוף שם גריפה. הרי ד"ר גרינוולד לא יהיה שם בשביל לרשום לה אקמול פורטה.

כן, הנהנתי, להם עוד היה טוב. הם לא היו צריכים לעבור את כל ההשפלות שאנחנו עברנו.

את מדברת על נוח? שאל רומן.

חה, חה, חה, אמרתי, לנוח המסכן בכלל לא נוח שם. ואחרי רגע של שתיקה לא–נוחה הוספתי: חכה, אל תקום, אני רוצה להראות לך משהו.

אני לא הולך לשום מקום, אמר רומן. וכשחשב שלא שמעתי, הוסיף: לפחות לא בחצי המאה הבאה.

הלכתי לארון והוצאתי ממנו את צעצוע המפתחות, עם עקבות הלעיסה של התאומות מהזמן שצמחו להן השיניים, ותמונה שלהן שצילמתי ביום הראשון של כיתה א", לבושות בשמלות דאנטֶל יפהפיות מצרפת ועם שנצים בשיער.

שלי, אמרתי בשפל קול כשחזרתי.

מה? הצטעק רומן.

אם הייתי צריכה לצייר או לצלם אותו ברגעים אלה, הייתי צובעת אותו בלבן. הפנים שלו החווירו לגמרי. כאילו נכנס בזה הרגע הביתה, וראה את מינה מזדיינת עם החבר הכי טוב שלו במיטת הפרדייז הזוגית עם האפיריון הוורוד שאמא פֶּרלָה קנתה להם לירח–דבש. כאילו הביט בחלקים החרוכים שנשארו מחבריו לפלוגה וכיסה אותם אחד–אחד בכפות ידיו, מנסה לשווא לעצור את שטף הדם.

כמעט חודשיים, הוא אמר בקול עוין ומתוח אחרי כמה דקות של שתיקה טעונה, כמעט חודשיים שאנחנו ביחד, ומי משנינו הוא הרכב המשוריין, אה???? איך לא סיפרת לי?

רק זה חשוב לך, למה לא סיפרתי?

ברור שלא, אל תהיי טיפשה. אבל זה עניין של אמון בסיסי. ואת עוד רוצה להקים מחתרת! קיפוד יעשה את העבודה יותר טוב ממך.

די כבר, מה אתה מתקיף? הכי טוב שהייתי ממשיכה לשתוק.

אף אחד לא מתקיף אותך, אמר רומן, והרגשתי איך הוא מנסה לעצור בכוח את כעסו. את זוכרת את הילדה שקראו לה דמיונות–פוקס? תירגעי, תתרככי, אף אחד לא קורא לך ככה יותר. מעתה והלאה הסיסמה היא: סופט–אנד–איזי.

כל הכבוד, אמרתי כשפגה הרתיעה בקולו: מצאתי לי גבר בלי מגרעות.

סופט–אנד–איזי, אמר רומן בארסיות.

אני חושבת, אמרתי לרומן בבהלה, שהימים של ירח–הדבש מתחילים להיגמר לנו. קיצבת הממתקים אוזלת במהירות. אלוהים הוא ממזר לא קטן. אתה יודע איך הוא הצליח לפתות את החיות להיכנס זוגות–זוגות לתיבה של נוח? רק תתאר לעצמך איזה זוועה זה היה בשבילם, לחיות תשעה חודשים בתוך מקלט צף. אתה חושב שהם הסכימו בקלות? איפה! וכי היה להם רע בחוץ? משהו היה חסר להם? אכלו, שתו, קראו קצת קומיקס. אז אלוהים נאלץ להמציא ממתק מיוחד, שיפתה את הזכר ואת הנקבה להידחס יחד בתיבה ולהתחכך בתוכה כמו סרדינים. והממתק הזה, מאמאל"ה, הולך ואוזל לנו. אני כבר רואה את הימים השחורים והלילות האפורים באים אלינו במרוצה.

אבל לרומן יש תשובה לכל דבר. אז גם הוא סיפר לי סיפור. וזה הסיפור:

היה היה ילד קטן. כמה קטן, ככה ממזר. ממזר גדול. היו לו אבא ואמא ושלושה אחים גדולים, עצלנים, מסורבלים ומטומטמים. יום אחד הביאה אמא בונבוניירה יקרה, והקציבה לכל ילד קוביית שוקולד. קובייה אחת ליום. הילד הקטן ביקש תוספת, אבל אמא אמרה שאסור לאכול הרבה שוקולד בבת–אחת, כי כל תינוק יודע שזה עושה קלקול קיבה. הילד לא השתכנע, אבל מה הוא כבר יכול לעשות? אמא החביאה את הקופסה באינטרסול, והזהירה את הילדים לא להתקרב. בערב הלכו ההורים לסינמה. הציגו את "תעלוליה של סופי" בגירסה הסנסציונית למבוגרים. בסצינה הפרובוקטיבית הידועה, שלפי המבקרים "מביאה את הפורנוגרפיה לעידן חדש שבו הגיאוגרפיה מאבדת מחשיבותה", רואים את הסופי הזאת, מעוגלת במקומות הנכונים, מטפסת על כיסא בשביל לגנוב את הפירות המסוכרים שהדודה שלה החביאה, והדוד, הדוד הממזר, הדוד הנאלח, הדוד החשקן, מציץ לה ישר לתוך התחתונים וחושב לעצמו, המניאק: איזה פירות, איזה פירות, מאשאללה, בלי עין רעה! רק ראתה את זה אמא ומייד אמרה לאבא: הולכים לראות מה עם הילדים. ואבא המיסכן דווקא נורא רצה לראות מי יזכה בפירות המסוכרים של סופי. אבל את פיה של אמא לא ממרים.

ובינתיים, בבית, החגיגה בעיצומה. תחילה הקציבו לעצמם הארבעה את מעגל השוקולדים החיצוני. אחר–כך מיהרו לחסל גם את המעגל השני. ולבסוף, פחות או יותר באותה שיטה אבל עם הרבה פחות רגשות אשם, נטרף לו גם החוג הפנימי, המשובח מכולם: פרלינים ממולאים בליקר משכר ודובדבן נעוץ בליבם. מה נעשה, מה נעשה, שאלו המטומטמים הגדולים אחרי שנוכחו לדעת שהבונבוניירה ריקה כמו ספינה שדודה. רק לילד הקטן היה רעיון. בכוחות מאוחדים הם ישבו לחרבן, וימלאו את שורות הבונבוניירה האלגנטית בחריונים קטנים. כי כמו שכולם יודעים, ילדים שאכלו בונובוניירה שלמה בערב אחד, מייצרים חריונים כאלה בקלות מפתיעה. בתום המעשה עלה הילד הכי גבוה על השולחן והחזיר את הקופסה למקומה, כאילו כלום לא קרה. אחר–כך פנו הילדים למיטותיהם, שבעים ומרוצים. הם חשבו לעצמם: איזה מיסכנים הֶנְזֶל וגְרֶטְל, ובדיוק באותו רגע שמעו את נקישת ידית הוולוו של ההורים. הם נבהלו, ומרוב טיפשות לא ידעו מה לעשות. רק לילד הקטן היה רעיון. הוא הציע לברוח לכמה שעות, עד שאבא ואמא יירגעו קצת. קמו הילדים מהמיטה, יצאו בלי שהיות דרך החלון ונמלטו אל היער הקרוב. אבל האמת שהיער היה הרבה יותר מפחיד מכעסם של אבא ואמא. המפלצות ממש השתוללו באותו לילה. הילד הקטן אמר: בואו נלך לביתו של הדוב, אולי הוא ייתן לנו מחסה. הלכו אל הדוב, שאמר להם: שוּר בייבי, אין בעיות, בואו אני אסדר לכם בצ"יק את המיטות המתקפלות, ולעצמו חשב: אוי, אלוהים המתוק, תודה, איזו ארוחת–גורמה הבאת לי, ישר לתוך הקיבה! אתן להם לישון עד הבוקר, והופ – קליעה למטרה.

בזמן ששלושת האחים המטומטמים עשו בטן–גב וחלמו איך הֶנְזֶל מכרסם לסופי את הפירות המסוכרים, שמע הילד הקטן את דבריו של הדוב, והבין שבשום פנים ואופן אסור לו להירדם. הוא חתך את אצבעו הקטנה וטבל אותה במי המלח של דמעותיו. וכך שכב לו, מודאג ועירני כמו בלילה לפני בחינה, בזמן שאחיו הטיפשים ישנו להם כמו דובים בחופשת חורף מהחיים. לפנות בוקר הוא העיר אותם, ויחד הם חמקו מביתו של הדוב ויצאו ליער. בינתיים ישבו להם ההורים בבית ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה. הם הבחינו בבונבוניירה שהכינו להם הילדים. בהתחלה כעסו, אבל אחר–כך ריחמו על הילדים שנאלצו להימלט מאימת חרונם אל היער. כל הלילה חיפשו את ילדיהם האובדים, עד שמצאו אותם לא הרחק מהדופלקס של הדוב, שני רחובות מהווילה של המכשפה – אגב, סופי בדיוק חזרה שתויה ממסיבה – ומיהרו להבטיח להם שהקצבת הממתקים בוטלה. מעתה והלאה אפשר לאכול ממתקים כמה שרוצים, אפילו עד שמקבלים כאב בטן.

תגיד ת"אמת, סופי הזאת לא מחרמנת אותך קצת, שאלתי את רומן כשסיים את סיפורו. אולי תביא לי את הספר, שאוכל ללמוד ממנה כמה טריקים חדשים? סופי הזאתי בטח מקפיצה תפוחים מסוכרים בזמן שהיא ממסמרת בחורים, ואני לא מדברת על מה שהיא עושה עם קילו דובדבנים חמוצים. והספר בטח נקרא "סופי אנד איזי". מה עם איזה עותק חתום בשבילי?

תאמיני לי, מיסיס דמיונות–פוקס, אמר רומן וצחק עד שהדגדגן הקטן שבלועו כמעט התפקע: את לא צריכה שום ספר, יש לך אחד פרטי כזה בראש.

 

פרק מתוך הרומן "סוף סוף רומן", חרגול, 2000