בננות - בלוגים / / משוררים קוראים פרוזה? סופרים קוראים שירה?
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

משוררים קוראים פרוזה? סופרים קוראים שירה?

החשד שסופרים ומשוררים לא מתחברים כל כך אלו לאלו, מבחינת שמן ומים, ויתרה מזאת, לא מרבים לקרוא אלה מיצירתם של אלה, עלה בי לפני עשרים וחמש שנים, כשבכתב עת שהייתי שותפה בעריכתו כמעט כולם היו המשוררים, שידעו המון על שירה, שקראו את מיטב הפייטנים הקלאסיקונים בשפות המקור, אבל היו ממש בורים בסיפורת.

 

בגלל זה, בגלל שהייתי שם הפרוזאיקונית היחידה, נאלצתי לקחת על עצמי את עריכת הפרוזה, כי השאר פשוט לא הבינו בזה כלום, ולפי מה שהתרשמתי, גם לא רצו להבין. כמה גדולה הייתה בורותם בפרוזה. כמה חורי ענק נפערו בהשכלתם הספרותית. אפילו קלאסיקות לא קראו.

 

גם כאן אני קוראת לפעמים תגובות של משוררים שאומרים שאין להם סבלנות לקרוא טקסטים ארוכים של פרוזה (אומרת את זה בלי שום רצון לפגוע, בחיי! סתם אובזרבציה). טוב, זה טבעי, משורר שוחה במי השירה ונמשך לתחום שבו הוא מתמחה. ולהפך.

 

וגם אני עצמי מודה שמלבד השנים ההן שהייתי שותפה לעריכת אותו כתב עת ספרותי של אותה חבורה ספרותית, שמרבית חבריה היו משוררים – ועל כן התקרבתי לשירה וקראתי שירה, ומלבד השנה ומשהו האחרונה מאז שפתחתנו את הבלוגיה וצירפנו משוררים, ואני קוראת אותם (אתכם) בהנאה – בכל השנים שנפערו בין שתי הנקודות האלה כמעט לא קראתי שירה. גם אני מגלה בורות לא קטנה בשירה, כפי שלא מעט סופרים סובלים ממנה.

 

אני מהרהרת בזה מעת לעת, ואני סבורה שיש משהו שונה לחלוטין במשורר לעומת סופר, בעיקר מבחינת הקשב. כנראה שלמשורר יש קשב קצר מועד יותר, והראיה, גם שירים נכתבים מהר. ואילו הסופרים, מדוע הם קצת מסתייגים ממשוררים? קצת מקילים בכבודם? האם מפני שנראה להם שמה זה לכתוב שיר בעשרים דקות לעומת לכתוב רומן בעשר שנים? האם זו אינה איזו גבהות לב מצדם? כאילו מה אלה הפייטנים המתפייטים האלה לעומתנו, פרוזאיקונים מלומדים וקשוחים?

 

וגם אם זו הכללה, וישנם כמובן משוררים הבקיאים בפרוזה, וסופרים חובבי שירה, בסך הכול הכלל הזה נכון מניסיוני. יש אנשי פרוזה, ויש אנשי שירה. אפילו אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר לסיפורת ואם כבר שירה, אז אוהבת שירים סיפוריים משהו. אני מודה שאני רוצה שיספרו לי סיפור, ורוצה לספר סיפור. זה המדיום שאני מבינה בו, מתחברת אליו. הנה עוד הבדל בין סופרים ומשוררים. הבדל מהותי בנפש לדעתי, לא רק בקשב. 

 

ובסך הכול כמה חבל, כי כולנו בנים של אותה אם, אותה השפה.  

 

 

 

 

48 תגובות

  1. שולמית אפפל

    יעל יקירתי, הצהרה: אני אוהבת פרוזה והרבה… (אבל מתקשה להגיב עליה)
    ליד המטה , ספרתי, 5 ספרי פרוזה וסםר שירים, אחד. נכון שעל שלחן העבודה היחס כמעט שווה. המורים שלי היו פרוזאיקנים כמו גם משוררים במאי סרטים ועיתונאים, האחרון שבהם שעדיין חי הוא עמוס קינן. מי שכותב מכיל בתוכו אמנויות רבות. פעם אכתוב בהשראתך רשימה על "האוניברסיטאות שלי" אך בוודאי לא כמידת בכשרון של מקסים גורקי.

  2. שולמית אפפל

    יעל יקירתי, הצהרה: אני אוהבת פרוזה והרבה… (אבל מתקשה להגיב עליה)
    ליד המטה , ספרתי, 5 ספרי פרוזה וספר שירים, אחד. נכון שעל שלחן העבודה היחס כמעט שווה. המורים שלי היו פרוזאיקנים כמו גם משוררים במאי סרטים ועיתונאים, האחרון שבהם שעדיין חי הוא עמוס קינן. מי שכותב מכיל בתוכו אמנויות רבות. פעם אכתוב בהשראתך רשימה על "האוניברסיטאות שלי" אך בוודאי לא כמידת הכשרון של מקסים גורקי.

    בתגובה הראשונה נפלו שגיאות. אודה אם תמחקי.

  3. יעל,

    כל כך הרבה יוצרים כותבים גם וגם, שלא לדבר על זה שאוהבים גם וגם, שאני לא חושבת שצריך לעשות הכללות. שלא לדבר על הכותבים שגם מציירים או מפסלים או מלחינים.

    ובאמת בבלוגיה כמו בננות אין מקום לעלבונות מסוג: אין לי כוח לקרוא יותר משיר, או: אתם כותבים כמה שורות עלובות ועושים מזה ענין. שתי ההתבטאויות אינן מכבדות לא את אמנות הכתיבה ולא את הכותבים.

    ולא ראוי לאדם יוצר להסתכל בקנקן במקום במה שיש בו.

  4. יעל,
    בפנים רבות של ענינך את נוגעת.
    בענין זה שמשוררים אינם קוראים סיפורת: וסופרים אינם מחשיבים שירה: וכלל האדם לא קורא עיתונות ספרותית: ודאי לא שירה: שירה אינה הולכת בימינו, טוענים מו"לים: ומי קורא היום רומנים שנכתבו במשך 10 שנים? ומי קורא מה שנכתב תוך חודש וכו", זו מממילא סחורה קלוקלת. גילוי נאות: אני קורא טונות של שירה חסרת טעם וערך. רק לעתים רחוקות תופס משהו את לבי או לפחות את תשומת לבי. אבל אני לא מידה. מאמרים ארוכים גם לא קוראים, למי יש סבלנות לזה, זה יבש כזה ולא באמת מענין ומתגמל, וגם נושאיהם רחוקים מהלב. מה שמענין אותנו היום – כלכלה, פוליטיקה, מכוניות, אולי ספורט. מה שמחוץ לזה הוא איזוטרי ולא ראוי. כל הכותבים האלה מושכי העט (מושכי העת) המלאים את עצמם ומבסוטים מעצמם שדבריהם נדפסו והם על הבמה, כמו שמישהו כאן כבר כתב, שזה הכל מתפוצץ מחשיבות עצמית ודי לחכימא. דברים שאבד עליהם הכלח – דברים שנכתבו לפני יותר מ-10 שנים, נניח – לא קוראים, לעומת זאת החדשים טרם הוכיחו עצמם – גם עתידים הם במהרה להיעלם מעל הבמה הזמנית שלהם, עם כל חשיבותם.הטוב מכל לזנוח את כל האותיות האלה (words words words) ולנוח. למי יש לכל כך הרבה מלים סבלנות, תגידי?

  5. מילא זה, יעלתי.

    יש משוררים (צעירים בעיקר) שלא קוראים שירה, ויש סופרים (צעירים בעיקר), שלא קוראים פרוזה.

    הם ימציאו את הגלגל. חחח…

  6. יעלה, למרות שהן נראות מאותה משפחה, ולמרות שיש גם אזורי חפיפה והשקה ביניהן, השימוש שעושות פרוזה ושירה בשפה באמת שונה מאוד, אולי הפוך.
    השיר אינו רץ לענות על השאלה "ומה קרה?" אלא להפך, הולך אחורה אל תוך עצמו. הוא לא מספק עוד התרחשות אלא מוציא מהאופן שבו הוא מספר משהו עוד משמעות ועוד משמעות. גם אם השיר בוחר אחרת במקרים מסוימים, בעצם מספיק לו להאיר קטע מציאות קצר יחסית בשביל זה.
    כיום יש גם סוג לא בריא של הסתייגויות הדדיות: מהמסחריות והמכירתיות של הפרוזה, ולהפך – מחסרונן בשירה.
    יש כמובן נטיות טבעיות לאנשים, ובכל זאת רבים המשוררים שכתבו פרוזה ולהפך, סופרים שכתבו שירה.

    • אמיר,
      הניסוח שלך מגביל את השירה לסוג אחד בלבד: השיר הלירי הקצר.
      מחזור שירים, פואמה, מחזה-שירה, אפוס — כל אלה צורות שירה לגיטימיות שמרבית הכותבים החדשים משתדלים להתעלם מהן (שמא מחמת עצלות, שמא מחמת אי-יכולת).
      חלקן של הצורות השיריות הגדולות בעיצובה של תרבות הרוח בכל אומה ולשון עשוי להיות גדול מחלקן של הצורות השיריות הקצרות!

      • גיורא, אתה חושד בכשרים. כמי שכתב מחזורי שירים, פואמות ואף באפוס בדיוני שלח ידו, ודאי שלא הייתי רוצה להוציאם מכלל שירה.
        אבל אני חושב שההגדרה שלי חלה גם על הסוגות האלה. במלים אחרות, לא האורך קובע (שעל כן לא הזכרתיו). גם כשהשירה מספרת סיפור היא עסוקה בעוד דברים מלבדו – הקשרים פנימיים, מצלול, חריזה (כלי מובהק של "ללכת אחורה") ועוד. היא תמיד בונה מבנה שמתייחס אחורה אל עצמו באופן עיקש.

  7. יעל, לא יודע מה עם סופרים צעירים, אבל ישנם משוררים צעירים שלא קוראים ש י ר ה, חוץ מאשר את עצמם, כמובן, כך שבכל פעם אני מופתע מחדש לגלות משוררים/ות צעירים שלא שמעו את השמות וולט ויטמן, פבלו נרודה, וכו" מימיהם

  8. יעל יקירתי
    הנושא שאת מעלה חשוב, מעורר מחשבה…
    מסכימה איתך.- וזה פחות חשוב.
    להתראות טובה

  9. מה לומר, את צודקת. וכולם גם יחד כבר לא קוראים שום דבר בעל חשיבות.

  10. אני אישית כותב גם וגם וקורא גם וגם, כך שקשה לי לראות את הפער הזה. אבל אם הייתי צריך לסווג, הייתי שם את עצמי אצל המשוררים דווקא, כי לפחות מבחינת כתיבה, קשה לי לשמור על רצף ארוך כל-כך, וכל טקסט ארוך שכתבתי – אפילו הרומן שלי – היה תמיד מחולק למקטעים קצרים עד קצרצרים.

  11. הי יעל, בתור מי שבילדותה קראה רק פרוזה ובבגרותה מאוהבת בשירה אני יכולה להתייחס למי לדעתי קורא מה אבל לא בהתייחסות לסופרים ומשוררים שאינני מהם. יודעת שבתקופה שקראתי פרוזה ברחתי אל תוך הספרים בעוד שבעת שנעצרתי על שירה הייתי במצב המוכן להתמודד עם החיים שמהם נהגתי לברוח. כולי אסירת תודה על הספרים ששירתו אותי בעודני צעירה ומשוללת כלים להתמודדות ואסירה כפליים בתודה לשירה שלא עושה הנחות וחודרת לתוך כל חלל בגוף ובנשמה. אם אני קוראת היום פרוזה אלו רק ספרי פסיכולוגיה או תורות למיניהם וספרים שמוסיפים לי ידע כללי שחסר לי בהמון תחומים, אולם גם בשירה נמצא הידע הכללי של המשוררים ואינני קוראת שיר בשניה וזהו, אם יש בו מושג או תקופה או עולם שאני לא מבינה אני פונה לחקור ולומדת.
    האם כל אלה הקוראים פרוזה הם אנשים כמוני שבשבילם זו בריחה מהתמודדות? אין לי מושג. האם סופר פרוזה בורח ממשהו או נעזר בכתיבה בשביל להתמודד עם משהו? על זה בעצם את דווקא יכולה להיות זו שתענה לי כי שוב, אין לי מושג. ושירה? עדיין יותר קל לי לעבור התמודדות דרך שירתם של אחרים וכמעט בלתי אפשרי לי לצרוב שיר מחובר באמת אל עצמי מתוך עצמי. (אולי עוד כמה מדרגות גיל ובגיל שמונים אהיה גם אני משוררת ואוכל לענות על חציה הראשון של שאלתך:0)
    נ.ב.
    עניתי לפנייתך אלי בפוסט של אמיר, כשאת קוראת אותי את מוזמנת לצייר לי חיוך.
    יום נפלא שיהיה לך, סיגל.

    • אני מאוד אוהבת שירה וקשה לי לפצל את הספרות לשניים זה כמו לוותר על איבר מאברי הגוף ,איך אפשר בלי שירה בעולם הא? מי ישיר על האיילות ועל הרי ירושלים ,או על הכאב והאהבה ,ואיך אפשר בלי פרוזה ,מי יספר לנו את סיפורי השבט סביב המדורה?יהודה עמיחי הולך אצלי אנגאז"ה עם גרוסמן ויהושוע , שניהם ספרות, שניים שהם אחד ככה זה אצלי ,יעלה וככה לדעתי צריך להיות, סורי

      • למה את זקוקה למספרי שבט?! עדיין אדם קדמון?!

        • זהו רק ביטוי מטפורי למספרי סיפורים ,בכל פרוזה יש נרטיב שמטרתו לרתק את הקורא אליו ,יש בנו קצת מסקרנותו של האדם הקדמון ברעב שלנו לסיפורים מענינים ,מה לעשות

    • סיגל, פרוזה היא בריחה???? בריחה??? סורי, אבל אם תקראי את "אלה תולדות" של מורנטה את תבכי את נשמתך, ואם תקראי את "רוזי קארפ" של מארי נידאיי יפער חור ענק בבטנך, ואם תקראי את עמליה כהנא כרמון ב"למעטה במונטיפר" אץ תרגישי עינוגים שגם השירה לא יכולה לתת. פרוזה היא לא רק לספר סיפור ולקרוא אותו כדי לברוח, היא עוסקת במעמקי הנפש,ועושה לא לא פחות טוב משירה, הגם אם בצורה ארוכה יותר. כמובן, לפרוזה קנונית אני מדברת, לא לספרות פופולרית שמעולם לא קראתי ומעולם לא אקרא. יש דברים חשובים יותר לעשות בעולם תודה לא מאשר לקרוא זבלים.

      • הי יעל הבריחה שלי לא הייתה אל ספרות זבל (אני מאחלת לעצמי אבל לא יודעת), הבריחה שלי הייתה ספרים של דיקנס, טולקין, קורט וונגורט, קרלוס קסטנדה, אוספנסקי ודומיהם, בדומיהם אני מתכוונת שלא חיברו אותי לחיטוט אישי ואיפשרו לי להתרחק מהעצמי.
        הנה לאחרונה למשל המליצו לי על ספר שעוד לא יצא בתרגום לעברית שנקרא אהבה ברשת, אולי כל קוראי הספר יאהבו אותו ובמיוחד אלו שיש להם נגיעה לרשת אבל אני מבינה שזה סיפור וכנראה סיפור נפלא, מדהים, חודר, מרגש והכל ובכל זאת זה סיפור של מישהו, ולקרוא על אחרים זו בעיניי עדיין בריחה ואין לי זמן או חשק לברוח אל תוך ספר…זה אומר שגם בקושי יושבת מול מסך ורואה סרט טוב כככל שיהיה, זה אומר שאני מעדיפה לשבת שעות ולעשות כלום ולהתמודד עם החלל הכלומי הזה. והאינטרנט, דווקא הצליח להשתחל לחיי וכמו שאת רואה אני מנסה לנצל אותו להכרות של עצמי עם עצמי.
        מתברר, שאפילו דיבורים באים אצלי לפני ספרים אבל…אנסה לקרוא את מעטה במונטיפר כי עינוגים אני אוהבת מאוד.
        :0)

        • לסיגל,
          טוב, חוץ מדיקנס שהוא חד כתער ואני אוהבת עד היום לצחוק ולבכות איתו, את כל האחרים שהזכרת קראתי בנעוריי וזה הספיק לי כבר אז. בעיני הם לא פסגת הפרוזה העולמית, לא היו ולא יהיו. גם אז חשבתי שיש בהם משהו פשטני, ומאוד מתאים לנפש הנעורים שלנו. אבל כשמתבגרים מוצאים פרוזה באמת גדולה. ויש כזו, אז איך אפשר לומר על סיפוריהם של צ"כןב או גוגול למשל שהם בריחה?! הכול חוץ מבריחה. ואם כבר שירה, מה, יוליסס של ג"ויס זה לא שירה בפרוזה? אני מאחלת לכל המשוררים לכתוב כמוהו. בקיצור, נראה לי שאסור לעשות הכללות על שירה או פרוזה. יש פרוזה ענקית שמטלטלת אותך יותר מכל השירים שתקראי, שחוצבת לך כאלה כאבים בנפש, שאפשר למות. והם הכול חוץ מבריחה. אז קצת נעלבתי בשם הפרוזאיקונים מהכותרת ש"ספרות נועדה לבריחה". כי זה הכול חוץ מבריחה. כמובן, את קסטנדה, אני למשל שמה ברובריקת "הזבל". אני יודעת שיהיו כאלה שיתנפלו עליי ויגידו שאני יחסנית, אבל מה לעשות שאי אפשר להשוות את קסטנדה וונגוט וכו" לתומס מאן ותומס הרדי ושות. טוב, אני מורעלת פרוזה. אין מה להגיד.

          • נו טוב, כתבתי כבר שבילדותי קראתי וכעת כבר לא, כך שבאמת בכל הקשור לפרוזה אני עלולה לחטוא ויתכן שגיבוש הדיעה שלי לא מאוזן. ומי יודע אולי פעם אצליח לצלול אל תוך ספר ולחוות את החוויות שאת מתארת… (בינתיים, אני קצת נרדמת ולא בגלל שמשעמם לי אלא מכיוון ששרירי הקריאה שלי התקצרו עם השנים).

  12. חני שטרנברג

    העלית נושא מאוד מעניין, יעל. כמי שגם קוראת וגם כותבת גם שירה וגם פרוזה אני שואלת את עצמי לעתים קרובות מה הדמיון ומה השוני. לתחושתי מדובר בתהליכים שונים, למרות ששניהם עוסקים בשפה. השוני ביניהם הוא נושא לדיון בפני עצמו, אבל אם כבר עוסקים בהשוואה נראה לי יותר נכון להשוות ספר שירה לספר פרוזה ולא רק שיר אחד. ולכתוב ספר שירה זה לפעמים תהליך ארוך לא פחות מלכתוב ספר פרוזה. והיופי, בעיניי, הוא במגוון, בכך שיש גם את זה וגם את זה.

  13. הנה, להוסיף מילים על דברים נבונים שנאמרו כאן זו כבר יומרה.
    משהו שלא הועלה:
    שירה איכותית נכתבה במציאות של לחץ ואי שקט כולל.
    מלחמות עולם הצמיחו את טולסטוי ואת צ"סלב מילוש.
    מצוקת החריג הצמיחה את קונסטאנדינוס קוואפיס. התנגדות למשטר קיצוני עריץ המציאה את היוצרים הגדולים בפולין, ברוסיה, ברטולד ברכט בגרמניה.
    היום העולם הוא עולם רווחה.
    לכן גם לא מקרה שהשירה אינה מדברת בחצוצרות הראויות לה. שרים לכן על קיצוניות נהנתנית – מכאן הדיבור על "בתולה בנשמה" "חרה" "תחת" וכדומה [יעל אוהבת את זה מאוד וזו זכותה]-
    אלא מאי?!
    זה מטעין את השירה של זמן הביניים הריקני בשירה ריקנית.
    הציבור קורא ומואס.
    מי אמר שצריך מלחמות בשביל שתהיה שירה טובה?
    בהחלט עדיפה העליבות על פני המוות.

    ובכל זאת מעניין:
    חז"ל כתבו – אלמלא לא חטאו ישראל לא היו באים הנביאים. ומה שווה היצירה הישראלית לולא שירתו של ירמיהו ולולא פלאיהם הלשוניים וכו" וכו"

    • יוסי, זהו מיתוס מוזר, משהו כמו "האמן הסובל". סאפפו, ורגיליוס, לי באי, שיקספיר, ג"יאדווה, ח"יאם, באשו, בורחס, פסואה, ועוד עשרות רבות של יוצרים מצוינים לא חיו בזמן תהפוכות, אלא נהנו מפנאי ליצור. הנפש מספיקה לכל תנועה אפשרית.

    • יוסף עוזר,
      אינך מכיר את הספרים שלי ואני בטוחה שלא קראת בהם, כמו גם לא עלעלת בהם, אז אל תקבע עלי מיני קביעות!!!!! אני יכולה לעשות את זה גם עליך, אתה יודע. אלא שאני מעדיפה לא לקרוא אדם חשוך כמוך, ואומר לך את האמת, אני מאוד מצטערת שפתחתי לך כאן בלוג, ואני לא היחידה שחושבת כך כאן…..

      • גיורא פישר

        שלום יעל
        אני חושב שנתת ליוסף עוזר מכה מתחת לחגורה. כשהערת על הצער שאת חשה בזה שנתת לו אפשרות לבלוג .יש בהערה טעם לפגם (לטעמי).
        אני מניח שיוסף מתייחס לפוסט שלך על מי שבתול בנשמה וכו..
        יוסף חטא בכך שלא קרא בעיון את דברייך שבהם דברת על הבלוגספרה והדרך למשך קוראים. בפוסט הנ"ל לא התייחסת לספרות יפה שגם בה את עוסקת.
        מצד שני,שימוש במילים בוטות ו"גסות" לא מוריד בהכרח מאיכות הכתוב ,תלוי בהקשר.
        אני יכול להביא ליוסף כמה דוגמאות מהמקרא ,למשל יחזקאל "ט"ז.
        הכל תלוי בכוונה ובאיכות.

        • שלום גיורא,
          אני כתבתי באותה רשימה משהו כללי על בלוגריזם, ואילו יוסף מעליב אותי כאן אישית!!!!! ועוד אפילו מבלי שקרא את ספריי. וזו רשעות וזלזול לשמם.

          בנוסף, יוסף עוזר מתבטא פה מעת לעת בגסות כלפי בלוגרים – ייתכן שזה קרה לפני שעלית – ולמרות שהערתי לו על כך בעבר כמנהלת שזה לא נהוג בבלוגיה הזו. הוא העליב מאוד את החילוניים וקרא להם במיני שמות גנאי, והמון בלוגרים פנו אלי בבקשה שנוריד אותו. מאחר שאין זה ממנהגנו למחוק בלוגרים, לא עשינו זאת ולא נעשה. אבל בקשה להתייחס יפה לבלוגרים עמיתך, היא לגיטימית לדעתי.

      • דבר ראשון: כל הכבוד לך .
        על הקטלוג "חשוך"
        אני חושב שחשפתץ משהוא עמוק באמירה: "ולא רק אני חושבת כך".

        כתבת פעם שטיבו של הז"אנר הזה כאן לקבל מי ששונה מאיתנו. אני בגדול שונה.
        הנגטיב. אינני מתיימר לפרגן אוטומאטית.
        אני אפילו חש שיש כאן יס-מנים וזו אינה תרבות. כי אני חשוך.

        עצם הטלת התווית שלך והסלקציה שלך "נאורים" מול "חשוכים", היא רבת משמעות. אני חושב שצריך אומץ רב לעשות את מה שאני עושה כאן ואם תהרהרי תמצאי שהתחרטת על דבריך. את אמורה לשדר פתיחות לשונה. ואני שונה. לא ראיתי אצל אמיר אור ולא אצל תמר משמר השונים ממני לחלוטין ביטויים בלשון שאינה "מתוקנת"
        וזה שהערתי על כך, עושה אותי חשוך. מושג שמעורר בי שעשוע בשל ההקשרים ההיסטוריים שלו. אנשים שכינו את זולתם "חשוכים" עשו מעשים נואיים שהביטוי הזה היה ראציונאל מקדים להבעת נאורותם. אגב,את מוצאת חן בעיני, תאמיני או לא. והסיבה: כי את נאבקת בדברים ומגלה אכפתיות.
        זה שאת עולבת בי אינו משנה את איכות המשקפיים שלי.

        • ליוסף עוזר הנכבד,
          וזה שאתה כביכול "שונה" לא מחיב אף אחד להיות פתוח אליך ולאהוב אותך באופן אוטומטי, בגלל שאתה שונה, והוא הדין אילו היית "דןמה". הרי גם את ה"דומים" לנו אנחנו לא תמיד מעריכים, מחבבים, וכו. מי שנתלה כאן בתוויות וקטלוגים נראה לי זה אתה. והרמיזות שלך מכוערות בלשון המעטה.

        • דבר נוסף מר יוסף עוזר
          אתה נמצא כאן רק הודות לפתיחות של יעל ישראל,אז למי בדיוק אתהמטיף מוסר ומתנשא? (די בההתנשאות שלך כדי להעיד על פחיתותך).
          דבר אחר, זכורה לי תגובה שלך שהדהימה אותי בשוביניזם נבער וחשוך ואין לזה שום קשר לדתיים/חילוניים. אבל אתה בטח תתעקש לייחס את זה לענין הדתי/חלוני כי זה משרת את האסוציאציות החולניות שלך.
          בקצור דוחה.

      • אכן טעית שפתחת לו בלוג
        אבל מדוע אי אפשר לתקן כאן טעויות?

  14. זאת אגדה אורבנית ששירים נכתבים מהר.
    יתר על כן, אם נצרף יחד ספרים של סופרים ולעומתם ספרים של משוררים (בהנחה שאורך חייהם של משוררים זהה לזה של פרוזאיקונים, מכל מקום בתקופה המודרנית) יסתבר, שכל ספר שירה תובע יותר שנות חיים מספר פרוזה.

    • גיורא, אניני מסכימה, כל ספר פרוזה שלי נכתב לאורך עשור ויותר. היוצא דופן היה "רואות מכאן את כל העולם", שכתיבתו התפרסה על פני השיא של שלושה שבועות, ואז עבדתי עליו בעריכה עוד שנה. אבל זה יוצא דופן. למיטב ידיעתי, גם אצל לא מעט סופרים אחרים זה כך. רובנו לא כותבים בקבלנות.

  15. לא הצלחתי להבין כל כך את הדיון.
    כמי שמגיעה מתחום רחוק מאוד מהספרות, השירה והפרוזה היא שתי סוגות שמבקשות לעשות דבר דומה, לתרגם את המציאות ליריעות של טקסט.

    דבר אחד, כקוראת. קל יותר לזהות שיר טוב , מאשר פרוזה (שתובעת התמסרות וזמן) . שירה דורשת דיוק חסר פשרה. ולכן , בעיני, קשה יותר לכתוב אותה. כי קל כ"כ להחמיץ. כשקוראים שירה טובה או מצוינת (כמו זו של וויליאם ייטס או אלן גינזברג או סירקה טורקה ), מבינים את הפער האדיר בין מה שמצמידים לו את התואר "שירה" , והוא למעשה סוג של עצלנות או טשטוש, לבין מה שהיא יכולה להיות.

    ונדמה לי שהיחס בין שירה לפרוזה דומה קצת ליחס בין מתמטיקה לשאר המדעים. וכמו ששם לא ינסו לערער על חשיבותה, אין טעם לדרג או לערער על חלקים מהמבנה המרשים של הספרות.

    • איילה, גם פרוזה דורשת דיון חסר פשרות, זה שהדבר הזה נעלם "מעירנו" לא מעיד על גדולת הפרוזה אלא על נמיכות הכותבים. ראי הרשימה של נבות אצל גיורא. כשאני קוראת את ברנר יוצאת ממני בכייה של דורות, מה שהשיר הכי טוב לא יעשה. כשאני קוראת את "יוליסס" אני בוכה מעונג. בוודאי גם את. ובלי לפגוע בכבוד השירה אני אומרת זאת. הספרות מתעסקת בסוגיות הנפש והצורה לא פחות יעיל ונעלה מן השירה.

      • היי יעל,
        באופן אישי כקוראת וככותבת אני מוצאת את עצמי הרבה יותר בפרוזה.

        ובכל זאת נדמה שמסר (פואטי, פילוסופי? אנושי?) שירי על הדחיסות שבשירה, אותה דחיסות נושאת עמה כוח אדיר. כוח שרק השירה מאפשרת. כשאני פותחת את Howl של גינזברג וקוראת בו , לא נחוץ לי לפרוש את הטקסט לאסופת טענות ופסוקי מידע. דווקא כי שירה למעשה "לא אומרת" , היא נאמנה יותר למחשבה הטרומית, הקדומה. ומכאן במובן מסויים, ל"עולם" בו המחשבה מתבוננת.
        שירה גדולה גורמת להרהר בשורשי המחשבות, וזו אולי הדרך היחידה לבחון בכנות את מה שצומח מתוכם : אוסף הדיעות, התפיסות, הזכרונות שלנו וכן הלאה ,אתם כבר הפרוזה מתעסקת(ובפסיכואנליזה הרי משתדלים להתחקות בדיוק אחר אותם מקומות בראשיתיים)

        במובן הזה פרוסט חתם את הפרוזה כי הוא כתב והתקיים בדיוק בנקודה הציקלונית הזו. ובתהליך סיסטמטי ואסתטי להחריד מפרק את היומרה שבפרוזה הקלאסית המספרת, הולך ומפרק עד שמשיק אל השירה. אבל לא נוגע. לא לחינם ידוע הסופר הגדול הזה כאנליטיקן , גם בשדה הפסיכולוגיה.

        בכל מקרה, פוסט מעניין ומאוד לא שגרתי 🙂

  16. דיון מענין, אני אוהבת מאוד את זו ואת זו וקוראת הרבה משניהם, נכון, לאחרונה קשה לי יותר עם רומנים ואני מעדיפה ספורים קצרים, אבל זה ענין של תקופות, אני מכירה הרבה לא בתחום שנרתעים משירה בגלל שלא קראו כמעט ולא הכירו, לו היו מתוודעים לאט ומנסים היו לבסוף מתאהבים, אבל כך או כך לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היתה המילה הכתובה.

    • כן, חני, גם לי יש תקופות של לקרוא קופות של לקרוא סיפורים. כנראה עניין של סבלנות.

  17. יעל שימי לב: מצעד הבלוגריות הנקראות ביותר מאוד מיושן.

    • לאנונימי/ת,
      מצעד הבלוגריות מתמספר מעצמו בעזרת המחשב, לפי כניסות שמקבלים הבלוגים. כבר ביקשנו משירלי לבטל את זה, אבל היא רוצה להשאיר, וזכותה, זה האתר שלה.
      בכל אופן, זה המחשב שמונה כניסות, לא התערבות יד אדם.

  18. זה חיטים וזה שעורים

    • לריקי
      יש כאן הרבה בוקי סריקי

      • ליעל

        אני חושבת שסתם הגזמת בקשר ליוסף עוזר.
        הוא כתב לך שזכותך לכתוב כרצונך
        ואת משיבה לו: חשוך.
        אני בעד המוכנות שלו להיות במקום שבו מבחינתו הוא מוקף באחרים ממנו.
        ואת לא מוכנה לקבל את האחר שבו.
        זו נקודה לזכותו.

        אגב כתבו היום בידיעות:
        צעירים חרדים למדו במכינת הטכניון ושברו שיאי פסיכומטרי…

        א-פרופו…

        ואינני כותבת את שמי כדי לא לקבל מכות מסביב.
        אין לי כח לאלימות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל