משוררים קוראים פרוזה? סופרים קוראים שירה?

החשד שסופרים ומשוררים לא מתחברים כל כך אלו לאלו, מבחינת שמן ומים, ויתרה מזאת, לא מרבים לקרוא אלה מיצירתם של אלה, עלה בי לפני עשרים וחמש שנים, כשבכתב עת שהייתי שותפה בעריכתו כמעט כולם היו המשוררים, שידעו המון על שירה, שקראו את מיטב הפייטנים הקלאסיקונים בשפות המקור, אבל היו ממש בורים בסיפורת.

בגלל זה, בגלל שהייתי שם הפרוזאיקונית היחידה, נאלצתי לקחת על עצמי את עריכת הפרוזה, כי השאר פשוט לא הבינו בזה כלום, ולפי מה שהתרשמתי, גם לא רצו להבין. כמה גדולה הייתה בורותם בפרוזה. כמה חורי ענק נפערו בהשכלתם הספרותית. אפילו קלאסיקות לא קראו.

גם כאן אני קוראת לפעמים תגובות של משוררים שאומרים שאין להם סבלנות לקרוא טקסטים ארוכים של פרוזה (אומרת את זה בלי שום רצון לפגוע, בחיי! סתם אובזרבציה). טוב, זה טבעי, משורר שוחה במי השירה ונמשך לתחום שבו הוא מתמחה. ולהפך.

וגם אני עצמי מודה שמלבד השנים ההן שהייתי שותפה לעריכת אותו כתב עת ספרותי של אותה חבורה ספרותית, שמרבית חבריה היו משוררים – ועל כן התקרבתי לשירה וקראתי שירה, ומלבד השנה ומשהו האחרונה מאז שפתחתנו את הבלוגיה וצירפנו משוררים, ואני קוראת אותם (אתכם) בהנאה – בכל השנים שנפערו בין שתי הנקודות האלה כמעט לא קראתי שירה. גם אני מגלה בורות לא קטנה בשירה, כפי שלא מעט סופרים סובלים ממנה.

אני מהרהרת בזה מעת לעת, ואני סבורה שיש משהו שונה לחלוטין במשורר לעומת סופר, בעיקר מבחינת הקשב. כנראה שלמשורר יש קשב קצר מועד יותר, והראיה, גם שירים נכתבים מהר. ואילו הסופרים, מדוע הם קצת מסתייגים ממשוררים? קצת מקילים בכבודם? האם מפני שנראה להם שמה זה לכתוב שיר בעשרים דקות לעומת לכתוב רומן בעשר שנים? האם זו אינה איזו גבהות לב מצדם? כאילו מה אלה הפייטנים המתפייטים האלה לעומתנו, פרוזאיקונים מלומדים וקשוחים?

וגם אם זו הכללה, וישנם כמובן משוררים הבקיאים בפרוזה, וסופרים חובבי שירה, בסך הכול הכלל הזה נכון מניסיוני. יש אנשי פרוזה, ויש אנשי שירה. אפילו אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר לסיפורת ואם כבר שירה, אז אוהבת שירים סיפוריים משהו. אני מודה שאני רוצה שיספרו לי סיפור, ורוצה לספר סיפור. זה המדיום שאני מבינה בו, מתחברת אליו. הנה עוד הבדל בין סופרים ומשוררים. הבדל מהותי בנפש לדעתי, לא רק בקשב. 

ובסך הכול כמה חבל, כי כולנו בנים של אותה אם, אותה השפה.