צמחי מעזבות כותב
עֲשִׂיָהּ נְכוֹנָה
אֵין לִי הַיִּתְרוֹן
שֶׁיֵּשׁ לַמְּנַצֵּחַ עַל הַתִּזְמֹרֶת
שֶׁהַדַּפִּים אוֹמְרִים לוֹ מֵרֹאשׁ אֶת סֵדֶר הַדְּבָרִים
וּפְרוּשִׂים הַתָּוִים מִכָּאן
וְהַנַּגָּנִים מִכָּאן
וְהוּא מוּבָל לִמְלֶאכֶת הַתֵּאוּם הַנְּכוֹנָה
בִּשְׁתֵּי יָדָיו
שֶׁלֹּא כְּמוֹתוֹ
אֲנִי מוּבָל לַעֲשִׂיָּה הַנְּכוֹנָה
בְּגוּפֵךְ הַפָּרוּשׂ עַתָּה לְפָנַי
לְנֹכַח
אִשָּׁה אֵשֶׁת
אֵשֶׁת אֵשֶׁת
אֵשֶׁת חֵיק אֵשֶׁת חֵיק
אֵשֶׁת חֵיקִי
פעם בְּחֵיקִי
פַּעַם בְּחֵיקָהּ
פַּעַם עַל בִּטְנִי
וּפַעַם עַל בִּטְנָה
פַּעַם יַחֲסִית
פַּעַם מֻחְלָט
בְּפִתְחֵי הַשַּׁעַר
פַּעַם בְּפִתְחִי
פַּעַם בְּפִתְחָהּ
פַּעַם בְּשַׁעֲרִי
וּפַעַם בְּשַעֲרָהּ
פַּעַם בְּפִעֵל
פַּעַם בְּפֻעַל
וּפַעַם בְּהִתְפַּעֵל
בְּנִצָּבִין וּבְמְאֻזָּנִין
וּבְיָדַיִם פְּשׁוּקוֹת
פַּעַם בִּשְׁתֵּי יָדַי
וּפַעַם בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ
פַּעַם עַל פִּי
וּפַעַם עַל פִּיָּה
פַּעַם בְחֶבְיוֹנִי
וּפַעַם בְּחֶבְיוֹנָהּ
וּלְנֹכַח
פַּעַם לְנָכְחִי
וּפַעַם לְנָכְחָהּ
ועדיין גם למנצח אין את הנוסחה לעשייה הנכונה…רק הוראות הפעלה כלליות. שניהם צריכים לגלות את קסם אמנות העשייה.
השיר השני העלה בי חיוך, קצת מעיק כמו הטיית פעלים.אבל יש בו משהו חגיגי, כמו מחול.
צדוק, השיר השני נהדר. אשמור.
הכתיבה הצדוקית – כנה, מתחבטת בגלוי, טהורה בנאיביות שבה. "לנוכח" – שיר אהבה ענוג, עדין. הבית הראשון, חמקני, מהוסס, מסגיר מבוכה, שסוללת בעדנה ובכבוד – שיש רק לאיש שאוהב אישה – את הכניסה לשערי הקודש. יפהפה.
למנצח על גיתית לצדוק
יפות מעלות השיר, יפה התמונה, הריתמוס והפעימות
הידד, צדוק, ואל-פחד!
תן לארוטיקה הבשלה שלך והכבושה עד עכשיו
לצאת לחופשי
במילותיך הכל כך "צדוקיות".
זהר – תודה, ותודה לכולם על המלים החמות.
היצר הפילוסופי והיצר הארוטי דומים כי בשניהם השתוקקות להכרה טובה יותר של עצמך באמצעות דברים שאינם מוכרים לך משכבר; היכרות חדשה המיתרגמת במונחי ההיכרות הידועה לנו משכבר אינה באמת היכרות חדשה.
היצר הפילוסופי חותר להכרה עצמית טובה יותר בעזרת פגישה עם העולם החיצוני במונחיו של העולם החיצוני; היצר האירוטי חותר להכרה עצמית טובה יותר בעזרת פגישה עם הנפש והגוף של הזולת במונחי נפשו וגופו של הזולת.
אני מצטט 2 קטעים רלוונטים-משהו מתוך הספר "עמוד-שניים ליום", שאני מקווה שיראה אור בקרוב:
"בזאת שאינני יוצר, ניחם יעקב את עצמו, אני מבטא את כעסי על כך שמנקודת מבטו של הנצח יכול מעשה היצירה להיראות טפל. אבל התשוקה ליצור, כמו התשוקה למין, בשניהם טמון צורך בראשיתי ונשגב-משהו להעניק ולהפוך את היצר ההולך ומתעצם למשהו שניתן לאחוז אותו במלוא שתי כפות הידיים – התשוקה הזאת למימוש, יש בה מהחיפוש אחר הסיבה לעובדת הימצאותנו על פני האפשרות שלא היינו נמצאים מכול וכול".
"האהבה המינית ומעשה היצירה, חשב, דומים זה לזה כי שניהם יכולים לנטוע בך הרגשה שיש טעם ותכלית. רוב הזמן אנחנו בהמתנה, ממתינים לבאות, וחסרים אנו את הרוגע שמשרה עלינו האהבה המינית ואת הרוגע שמשרה עלינו מעשה היצירה. רוגע שהוא כולו השתהות על רגע מסוים והשתאות בלא שתהיה בו לא ציפייה
לבוא הרגע הבא ולא תוכנו של הרגע שחלף; רוגע שהוא, כדרכו של הרגע בזמן, שווה נפש הן כלפי קודמו והן כלפי עוקבו, ואין בו מן ההמתנה".
שוב תודה — צדוק