בננות - בלוגים / רן יגיל / דן בן אמוץ – סופֵר בּנזונה!
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

דן בן אמוץ – סופֵר בּנזונה!

רן יגיל

אח, יא דן, דן, דן, איך הלכתָ לנו, יא דן – נשכחתָ והושכחתָ שלא בצדק. משתי סיבות הקשורות זו בזו נשכח והושכח דן בן אמוץ (1989-1923). האחת היא היחס שלו לנשים. אני מניח שלוּ היה חי היום היה ודאי נתבע על ידי להקות של בּרקודות פמיניסטיות חדות שיניים. האחרת, הקשורה בראשונה, היא ההתאמצות של חברו, הסופר והעיתונאי המנוח אמנון דנקנר, להשכיחו. אין אני יודע אם מדובר בנקמת בן באב או סתם בקנאת סופרים, אך אין ספק כי הביוגרפיה השערורייתית שפרסם ברוב עַם אמנון על דן תרמה רבות להשכחתו.

 

מה שכואב לי לראות בספרות העברית הוא היעדר המסורת והחיפוש. נראה שגם המשכיח נשכח ואם לא נשכח הרי שספריו – אגב אמנון היה סופר טוב ופּובּליציסט נהדר – הולכים אף הם ושוקעים בתהום הנשייה של המרחב הציבורי הפופוליסטי. בקיצור דן, אמנון – על אף שאתם ראיתם בספר ערך ובהיות סופר דבר חשוב, צר לי לבשר לכם כי כבר לא סופרים אותנו, אנשי הספרות, בעולם התרבות. נדחקנו אֱלֵי שולי קדירה עוד יותר מתמיד.

 

דורו של בן אמוץ העריך אותו בעיקר כסאטיריקן ופוביליציסט, אך דחה אותו כסופר. באמפּליטודה שבין ברוך קורצווייל לבין עמוס קינן זלזלו בכתיבתו הבּלטריסטית. דן רץ בשעתו אחרי קורצווייל שיקרא ספר משלו וקורצווייל בהתנשאות אופיינית משעשעת דיווח כי גברת קורצווייל נהנתה מאוד מהספר. כשראה אור ספר של דן הוא שלח אותו לקינן וזה האחרון כתב לו: "דֵעה על ספר, בייחוד של ידיד, היא דבר חשוב. אבל לא כל כך חשוב כמו הידידות עצמה. אני אותך אוהב, וחושב אותך לסופר גרוע".

 

אבל דן, צריך להודות יא אבּני יא בּנתי, היה סופר מוכשר וחלוצי. עוד בחייו נאבק על ההכרה הספרותית המנוּולת, עד שנואש לחלוטין מלקבל אותה והמשיך בדרכו המקורית והייחודית לכתוב ולכתוב קילומטרים של מילים מוצלחות ללא לאוּת תוך שחרור השפה הספרותית מִכַּבְלֵי המליצה.

 

אדגים את יכולותיו הסיפּורתיות של בן אמוץ בחמש תחנות בקריירה הספרותית הסיזיפית שלו: סיפור קצר מוקדם, רומן וידויי, שני רומנים אוונגרדיים ופרגמנט מתוך רומן פיקרסקי רחב. כל זאת, מבלי להזדקק ל"ילקוט הכזבים", "שלושה בסירה אחת", למערכונים, ל"סנטר הכפול", לאורי זוהר, לשייקה אופיר, לפלמ"ח, למריבות עם קינן, לבוהמה של פעם, לרדיפת הנערות עֲדֵי פדופיליה. פורנוגרפיה היא אולי עניין של גיאוגרפיה כמו שאומר סקיני במונולוג הפתיחה של המחזה "בית התה של ירח אוגוסט" לג'ון פטריק בתרגומו של בן אמוץ, אבל אסתטיקה אינה תמיד עניין לאתיקה, ויש להפריד את האישיות וההתנהלות הבעייתיוֹת של בן אמוץ במהלך חייו, מרגעי הפרוזה החזקים והבלתי נשכחים שלו, העומדים לדידי גם אחרי לכתו.

 

emda-45-cover

 

המאמר המלא פורסם בכתב העת "עמדה" גיליון מס' 45 

 

"הסיפור על הגמל והניצחון" הוא בין הדברים הראשונים שדן פרסם כסופר, והוא מופיע בקובץ המוקדם שלו "ארבעה וארבעה: סיפורים" (מרחביה: ספרִית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1950). זה סיפור על חייל שיורה בגמל מרחוק בשל לחץ חברתי כדי להראות גבריות ולהוכיח שהוא חלק מן החבורה הלוחמת. יש בסיפור הזה יסוד כתיבה בראשיתי שאין לו תחליף כלל, לפני הקלקול והמניירה של הסופר, דקה לפני שמודעות הכתיבה והמיליֶה הספרותי נכנסים לתמונה.

 

זה סיפור אנושי אנטי מלחמתי ממדרגה ראשונה, פשוט וישיר, בתקופה מיליטריסטית שבה היה צריך הרבה אומץ לכתוב את הדברים הללו ולא להיפגע. כבר כאן ניכר מי שיהפוך לימים הילד הרע של התרבות הישראלית. יש כאן לא רק מחאה ישירה כלפי המלחמה, אפילו אם היא נראית מוצדקת, יש כאן מחאה על פגיעה בחפים מפשע, לא רק בני אדם אלא גם בעלי חיים. בן אמוץ עומד על כך שבכל גבר או אישה מתחבא הנאצי הקטן המסוגל לכל מעשה זוועה, אם רק יהא בהקשר הנכון ויתירו לו את הרסן.

 

ראשית זווית הראייה של הסיפור: המלחמה מתוארת מרחוק, מן הגג, כמשהו חווייתי ומסעיר שנוגע בנו אך לא פוגע בנו, להפך, האחרים הם הנפגעים, מעין דמויות קרטון ובובות שרצות ונופלות. ואיזה כוח עצום יש ללחץ החברתי, למכבֵּש של התקופה, על הגיבור, והלעג למפקדים שרואים את המלחמה אך ורק דרך המשקפת העומד בניגוד למיתוס המפקד בצה"ל האומר: "אחריי". ההתלבטויות של הגיבור, כאן בסיפור, הן כל כך כנות ומדויקות, גם הוא רוצה להשתייך, להיות חלק מן התקופה ההֶרואית.

 

כמה נכון ומדויק להתמקד בגמל. הגמל הוא סמל של האזור, של ארץ ישראל ושל המזרח התיכון אל פְּנים היבשת, אל תוך ערב. הוא טבעי ונכון ותמים ושלם בתוך האזור הזה, והלוחמים הם הזרים כאן. הם זרים לנוף על אף שהם מצויים בו. הם משחיתים אותו מן היסוד במלחמותיהם המיותרות, את ארצו של הגמל, ארץ ישראל-פלשתינה. כל כך יפה מתואר המוות השקט של הגמל, גם במותו הטראגי הוא חלק מן הנוף, מתקפל כך אל תוך עצמו, זה מצמרר.

 

והסיום האקזיסטנציאליסטי-פנטסטי החזק של הסיפור, משל היה הגמל חי לתמיד בתוך – או אם לדייק יותר מאחורֵי – הגיבור המספר. הוא נושף בעורפו. קם לתחייה כעוף חול, עוקב אחריו והולך אחריו. זו נוכחות טוטאלית ועוצמתית של ההיעדר בתוך חיי המספר. הגמל כאילו שומר על המספר כי יעשה את הדבר הנכון: יישא באשמה ויתקן את העוול לכל ימי חייו, יתנגד לרצח, לאלימות, לעושק, לביזה, למלחמות בני האדם הפוגעות באדם עצמו ובטבע. איזו דרך נאווה וחזקה להתחיל בה את הצעדים הראשונים ברפובליקה של המילים ובעולם הספרות, סיפור שכזה.

 

amotz2

 

כריכת הרומן "לזכור ולשכוח". ציור: בתיה אפולו

 

התחנה השנייה היא הרומן הראשון שלו "לזכור ולשכוח" שראה אור ב-1968 בהוצאת "עמיקם" ואחר כך הודפס פעמים רבות גם בתחילת שנות ה-80 בהוצאת "מְצִיאוּת" שהייתה מעין שיתוף פעולה אד הוק בין בן אמוץ למו"ל היקר אשר ביתן ז"ל, זה הביתן של ה"זמורה-ביתן". את הספר עצמו מסכם בן אמוץ בזו הלשון: "בספטמבר 1959, לאחר התלבטויות רבות מאוד, יצאתי לגרמניה כדי להסדיר את תשלום הפיצויים שהגיעו לי. אילו ידעתי אז, לפני שהפלגתי למסע הארוך אל עברי, את אשר אני יודע היום, ספק אם הייתי טורח לתבוע פיצויים וספק אם הדברים שעכשיו איני מוצא מפלט מהם, היו נכתבים אי פעם." מושך לקרוא? ועוד איך מושך. ממש תופס אותך באף.

 

ההבטחה של הספר אינה מכזיבה. בן אמוץ מבקש לסגור חשבון עם עברו האירופי-פולני ועם משפחתו אשר הושמדה בשואה. לצורכי העניין מרחיק הוא עדותו וכותב כאורי לם, ארכיטקט. כנראה הייתה כאן השפעה של הרומן הנערץ עליו של איין ראנד "כמעיין המתגבר" בבחירת המקצוע של הדמות ואופייה, הרי גם הווארד רוארק, גיבור הרומן של ראנד מזכיר בהתנהגותו ובמראהו את הגיבור של בן אמוץ. לם עצמו הוא אדם חי מאוד, ויוידי. הוא בעצם חודר לאירופה בדמות הגבר הניטשיאני האידיאלי, העל אדם האמיתי, אבל היהודי החילוני. זה שהנאצים והפשיסטים לעגו לו כל כך והשמידו. הוא הגבר הנאה והתמיר המרים את צווארון מעילו בגשם, היחיד הבודד למול החברה הצבועה, שחושף פעם אחר פעם את צביעות החברה האירופית שעשתה מה שעשתה לפני קצת יותר מעשור למשפחתו. הוא העושה את הבחירות הנכונות בהווה ולא מוכן לוותר לעולם על היצירתיות שלו ועל המקוריות שלו. עד כאן ההשקה לגיבור הראנדי שהוא מעין ג'יימס בונד רגיש ואנושי.

 

אבל לא נעדר כאן כלל וכלל, בפרקים מסוימים, ההומור הנהדר והציני-ילדותי-משהו שבן אמוץ כל כך התפרסם בו בסאטירות ובמערכונים שלו. אי אפשר בלעדיו. אמר מי שאמר כי הומור הוא עסק מאוד רציני וממנו היה לבן אמוץ בקילוגרמים בכתיבה בכלל ובספרות בפרט. והוא, על אף היומרה האידיאית הקיימת ברומן הזה, מצליח להצחיק בסצינות רבות. וגם סתם להפתיע את הקורא. כותב מיומן וזריז שכמותו. הומור בספרות הישראלית הוא דבר די נדיר, להבדיל מן הספרות היהודית היידית. תמצא אותו, למשל, אצל עמוס עוז פה ושם על אף היותו במהותו סופר קודר; אבל אצל בן אמוץ ברומן הדבר אינהרנטי. הלעג שלו לחברה ולממסדיה הוא כל כך ציני, כן, ולא משעשע, פשוט בוטה ומצחיק.

 

בן אמוץ, ברומן הזה, ביקש בעצם לשכוח. לסגור מעגל ולסגור דלת עם מי שהפכו אותו בעל כורחו לְמה שהוא בדמות אורי לם. הוא בא לסגור חשבון. ומכיוון שהוא סופר מאוד פיזי וחומרי ונע בגשמי כמו בחייו, שם הוא חזק, זו גם סגירת חשבון כלכלית של שילומים על העוול, בחזקת מי שאומר לנאצים המבאסים הללו, הרסתם, הִזקתם, שברתם, רצחתם – שילמתם. הצרה היא שזה לא עובד לו לאורי לם וגם לא לדן בן אמוץ. לא ברומן עצמו עם כל התקווה לסגור דלת ולסגור מעגל וללכת הלאה, וגם לא בחיים בשנים הבאות שיבואו. העבר ישוב לפקוד את בן אמוץ פעם אחר פעם ביצירותיו ובחיים, כי ממַראות השתייה של הילדות, כפי שלימד אותנו מורנו ורבנו חיים נחמן ביאליק, אי אפשר להיפטר כל כך בקלות, ובעצם אי אפשר להיפטר בכלל. כל חייך.

 

אם, אם בכלל, פרנסי הספרות יאמרו דבר-מה טוב על הפרוזה של בן אמוץ כסופר הם יציינו את הספר הזה, "לזכור ולשכוח", ומכאן ולהלן יזלזלו ברומנים שלו לחלוטין. אני איני חושב שזה ספרו הטוב ביותר מבחינה ספרותית, אבל זה עוד ספר שהמיליֶה הספרותי הסנובּיסטי יכול לעכּל איכשהו.

 

מה אני זוכר מ"לזכור ולשכוח"? כן, גם כאן כמו במקומות אחרים על רצף הכתיבה שלו, יש לבן אמוץ הרבה מין ברומן, ובעיקר מין בבית העלמין. בכלל, לבן אמוץ אובססיה לבתי קברות. כך בספרו המאוחר האָדִיטִיבִי והפרובוקטיבי "זיונים זה לא הכול" מתקיים משגל על קבר של שֵׁיח' מוסלמי בבית קברות, וכך גם ברומן המוקדם "לזכור ולשכוח" שבו הגיבור כמעט ננעל בבית קברות בגנואה, באיטליה. יש לו שָׁם אינטראקציה עם אלמנה שמתברר בדיעבד שהיא זונה, מעין טריק רגולארי של בנות המקום להשגת לָקוחות. היא כמובן גונבת את ארנקו של אורי לם. בן אמוץ תמיד מקדם את הנרטיב של הרומן באמצעות האישה הפתיינית. היא היופי, היא הקסם, היא הסוד, ואותה צריך הגבר לכבוש.

 

אין זה מפתיע. גיבוריו של בן אמוץ, ממש כמותו, חיים במייד ובנַייד. הם גיבורי הווה בחלופיות המתמשכת של ההֶתְמֵד. הם מאמינים רק בהווה. מה שיש להם ולנו זה אך ההווה. בית הקברות מאלץ אותם להתמודד עם מה שלא מוכּר להם ואינו ידוע להם ואינו מובן להם. הֶדוֹניסטים אלה נתקפים בבית העלמין או בהרהורים נוגים הנכתבים יפה מאוד על ידי בן אמוץ, או במאניה המתגלגת לאקסטזה מינית. "צעדיי החורקים בשביל החצץ צרמו את המנוחה הנצחית ששרתה בגן-הדמעות. הנה הוודאות האחת בחיים, אמרתי בלבי. הִנה הקבוע והבלתי משתנה. הִנה חתימת-ידם בת-האלמוות של בני התמותה".

 

המתים שבן אמוץ השאיר מאחור הם "מתים ללא קבורה" כשֵׁם מחזהו של סארטר. להבדיל מהקברים בגנואה אשר שרויים בלִבלוב ובתפארה או מקבר השֵׁיח' ב"זיונים זה לא הכול". צריך היה לשכוח את השואה אליבא דבן אמוץ, אבל אי אפשר ביולוגית, המוח לא נותן לך, כי הכול גורם לך לזכור. אז תזכור! תזכור לעזאזל.

 

לא שם זין

 

כריכת הרומן "לא שם זין". ציור: בתיה אפולו

 

תחנה נוספת מעולה במסעו של בן אמוץ בעולם הספרות היא הרומן "לא שם זין" (ביתן, 1971). דווקא זה, לדידי, הוא הרומן הטוב ביותר שלו והספר החזק ביותר שכתב מפני שהוא כפי מידתו מבחינת ההיקף וגם חלוצי מאוד מבחינת המבע והסטרוקטורה. כאן סופסוף נותן בן אמוץ גט כריתות לספרות העברית וללשון העברית התקנית ובוחר בחיים הספרותיים האמיתיים והטבעיים שלו דרך השפה המדוברת. אולי זאת לא בחירה. אולי זה דטרמיניזם חזק ממנו. כך או כך, מתעצב הרומן הזה סטרוקטוראלית ותוכנית למשהו ייחודי וחד פעמי.

 

זהו סיפורו של רפי שהיו לו תוכניות יפות מאוד לקיץ האחרון שלפני הגיוס. כל מיני תוכניות, אבל קודם כול הוא רצה לעזוב את הבית ולמצוא לו חדר. כלומר לחיות חיים פרטיים, אישיים, הוללים ושמחים כאיש צעיר בתחילת שנות השבעים, ואז באה מלחמת ההתשה וגמרה לו את הצורה, או את חצי הצורה, ושינתה גם איתה את מערכת היחסים בינו לבין חברתו נירה. כי רפי נפגע בגפיו וכעת הוא לא יכול לשים זין מאמֶעש, אבל לאט לאט הוא גם מתחיל לא לשים זין על החברה הישראלית הפטריוטית בגרוש והמנוּולת.

 

בן אמוץ חוזר כאן ממסע מחאתי באירופה נגד העבר הגויי ("לזכור ולשכוח"), אלינו, הישראלים, והוא כהרגלו, כמו בסיפור המוקדם שכתב על הגמל ועל הניצחון, מלא ביקורת על האוּניפורמיוּת של החברה הישראלית ועל יישור הקו, והוא כהרגלו אנטי מלחמתי באופן מופגן ובוטה ומיני מאוד. בן אמוץ בדומה ליצחק אורפז ("מסע דניאל") בראש ובראשונה, אבל גם ליורם קניוק ("עיטים"), ראה את מה שאחרים לא ראו. הם, אורפז וקניוק, עסקו בפוסט טראומה. אדם חוזר שלם מן הקרב, אבל פגוע עד מאוד בנפשו המבקשת תיקון. אצל בן אמוץ, כמו אצל בן אמוץ, החומר קובע, הפיזיות מנצחת, הפיזי הוא החזק שיביא אל הנפשי, וזה מה שיוליך אותו עד הסוף עם הצד האלים והמחאתי. הפצוע הוא פצוע "אמיתי" והפצע נראה לעין. רפי יושב בכיסא גלגלים, ואיזה בוז יש לו למִמסד הציוני ממנו הוא בא, זה שמרבה עד היום לדבר גבוהה-גבוהה ומוציא עָתָק מפיו.

 

רפי נפגע בגפיו. הוא לא מוכן להשלים עם העובדה שהפך פגום. יש תיאור נפלא ושמח של חיים רווקיים בגוף ראשון על גגות תל אביב, כמו אצל אורפז העמוק והסמלי. כל זאת לפני שהאסון מגיע. או אז, באִבחה אחת אנחנו עוברים מן הקול האישי של רפי אל הטון הדיווחי של המקרה המצער הבא לידי ביטוי במסמכים רשמיים של צה"ל ובעדויות של הזולת במה שקרה. זה כתוב אמין ונפלא.

 

ככלל, נראה כי בן אמוץ הושפע כאן מן הכתיבה הדיווּחית והמסמכית של הסופר הגרמני היינריך בל, כמו הרומנים: "תמונה קבוצתית עם גברת", ו"הכבוד האבוד של קתרינה בלום", שיצאו באותן שנים בעברית. בין אמוץ יוצר כאן מעין רשומון שחלקו כתוב דיווּחים יבשים של מסמכים. ליצירה הזאת שבעה חלקים, כן ניחשתם, יש כאן רִפרור לשבעת מדורי הגיהינום, והיא בנויה לא רק קטעי עיתונות, הקלטות, מכתבים, תיאור צילומים ומונולוגים אישיים, אלא גם מחזה מאמֶעש נכנס לתוך הרומן הזה. נראה כי כל העדויות הללו מטרתן אחת: להקיף את רגע הצער מכל צדדיו כדי למצוא מענה למקרה הנורא ולמצוקה המשוועת, אבל ככל שנקיף את רגע הפציעה שהביא את רפי לאן שהגיע, לא יהיה לנו מענה לָמָּה קרה מה שקרה ומי אחראי לְמַה שֶּׁקרה.

 

ויש גם סמים כשאף אחד עוד לא העז לכתוב על זה באופן ישר ובוטה. וציוניות בנוסח הנָכוּת משתלמת כי יש לך ממנה רווח משני, כסף. בן אמוץ מונה בדיוק כמה רפי הרוויח מן הנכות שלו. אתה הקורא לא תחמוק מאי הנעימות הזאת. שְׁזוֹף עיניך וּרְאה. כאן בן אמוץ משוחרר לגמרי וכשהרומן מעמיק ואיתו הביקורת החברתית, הוא עובר לכתוב אותו ממש כמחזה שמסתיים בעוצמה פואטית גדולה. דווקא בן אמוץ, שרגיל כל כך להיצמד לריאליזם ולאקטואליה, חורג בסוף הרומן הזה לעבר הפנטסטי והדמיוני. רפי ופוגל ידידו משחקים שח, כמו בסצנה הידועה של ברגמן כשהאביר חוזר ממסעות הצלב ומשחק שח עם המוות. הם מתרוממים גבוה כמו צנחנים, אבל בתנועה הפוכה, במקום לדאות מטה מן המטוס הם עולים מעלה-מעלה, ומביטים על חיינו הקרתניים בארץ הזו, מדינת ישראל, ממעוף הציפור. אנו הצנטרליסטים הפתטיים שרואים עצמנו כמרכזו של עולם – הופכים להיות קטנים כל כך – זרגים קטנים שחושבים את עצמם.

 

amotz 4

 

כריכת הרומן "יופי של מלחמה". ציור: בתיה אפולו

 

נראה כי לבן אמוץ נותרו עודפי דלקים מן הרומן החזק הזה והוא הרגיש שהוא לא מיצה את חוויית המחאה כלפי המלחמה, מה גם שמייד אחרי "לא שם זין" פרצה לה המלחמה הנוראה מכול שלנו עד כה, מלחמת יום כיפור. בן אמוץ משתמש בעודפי האנרגיות של "לא שם זין" כדי לכתוב את הרומן הקאמרי שלו "יופי של מלחמה" (ביתן, 1974). רומן יפה מאוד שבו הוא מוכיח כיצד כותב טוב יכול להישען על אנקדוטה אחת, מצב אחד, ולרקום סביבהּ רומן שלם עם איזשהו טריק ספרותי משעשע.

 

את הספר מקדיש בן אמוץ "לאלה שעוד לא נהרגו" וכאן הגיבור הדובר אלינו הוא כבר לא פצוע אלא מת גמור. אדם שנפל בקרב. יש לו שֵׁם סמלי מאוד ולא שגרתי – "אנוש". הטריק עובד ככה: בן אמוץ שהתכתב לא מעט עם נשים וחיילים, קוראות וקוראים, מקבל יומן מלחמה עם הגיגים וסיפור אחד במרכזו מֵחָבֵר של חייל שנפל. זה יומנו של אנוש. אנוש רוצה לתת את כתב היד הזה באופן אישי לבן אמוץ כי הוא אוהב את כתיבתו המשוחררת, אבל הוא יוצא למלחמה וקובע במכתב אישי לבן אמוץ המצורף ליומן כך: אם אשרוד, אבוא אליך ואביא את היומן המכיל את הסיפור וההגיגים; אם לא – חבר יביא לך אותו.

 

שיאו את הספר הוא מעין ברייק קטן, הפוגה, קומיק ריליף מהוויי המלחמה. קטע הנקרא "ביקור חטוף" שבו אנוש יוצא לרגע מתפקידו הקונפורמי כישראלי שחייב לעשות צבא ומוכרח ללכת לכל מלחמה והוא יודע בערב היחידי הזה אושר ואהבה. ושוב, אצל בן אמוץ כמו אצל בן אמוץ, זוהי אהבה מאוד פיזית, מינית. אלא מאי, אנוש לא היה ולא נברא. הוא כל אחד ואף אחד והיומן המכיל הגיגים וסיפור בן 37 עמודים, שכביכול נערך על יד בן אמוץ עצמו, הוא ספר שבן אמוץ כתב בעצמו בקולו של צעיר בן 27 שיצא למלחמת יום הכיפורים והוא עושה זאת בקול משוחרר ואותנטי.

 

בן אמוץ נותן כאן גט כריתות לכול. הוא לא רק אנטי המלחמה. הוא אנטי הכול. בחלק השני של הרומן הוא יוצא בכתב ובגלוי, אחרי שחשף עצמו ככותב היומן-סיפור של אנוש, נגד הממסד הספרותי המנוון על כל גווניו כשהוא מצהיר בריש גלי – אבי געזונט של אגו היה לבן אמוץ – כי שום פרס לא יספק אותו בתחום הספרות, לא פרס ישראל ולא פרס נובל ורק את אהבת הקורא הוא מבקש ורק עם קוראו הוא מתכתב. הוא מציע לקוראים השונים לכתוב לו לכתובתו האמיתית בנתיב המזלות ביפו את דעתם על הספר. הוא לא שובר את תיאוריית הקיר הרביעי הלקוחה מן התיאטרון, הוא משתין על הקיר ומנפץ אותו. כשם שפתח במכתב של גיבורו אל הסופר, מכתב שכולו פיקציה, כך הסופר פונה במכתב ארוך בסוף הספר אל הקורא הפוטנציאלי.

 

זה הזמן לבעוט בספרות עצמה. כנראה באיזשהו שָׁלב נמאס לו לרדוף אחר ההכרה המנוּולת של המִמסד הספרותי והוא בחר לעמוד כרוכל בשוק ולמכור את ספריו. גם ההוצאות מעולם לא היו נדיבות כלפי בן אמוץ כסופר פֶּר סֶה. הוא לא פונק. מי שהאמין בפרוזה שלו היה ידידו אשר ביתן ז"ל שהפך לשותפו. כך נמאס לבן אמוץ מן המִמסד הספרותי ובאמצע הרומן, נכון יותר לקראת סופו, הוא מתחיל לחשב עם הקורא ולחשבן לקורא כמה הוא עתיד להרוויח מהספר הזה. הוא זונח את מעשה הסיפור. זה כל כך בן אמוצי ואוונגרדי לעשות זאת כדי לספר כמה הוא עומד להרוויח, חומרית, כלכלית. אצל בן אמוץ ההון הסמלי חשוב, חשוב מאוד, ולא כפי שהוא מציג זאת; אבל הוא בא רק אחר כך, אחרי הכסף. אללי, כמה מעט ירוויח דן ממכירת הספר הזה ומעצם כתיבתו. כמה כנות יש כאן. הרי הסופרים, עלובי חיים שכמותנו, תמיד עוסקים בכמה ההוא מכר ואיזה פרס ההיא קיבלה. רק הכול בשוּ שוּ שוּ כי הרי כסף זו מילה גסה ואנו עוסקים כאן בתרבות, בתכנים, בצורות. בן אמוץ עושה להם נא באוזן ואומר על העֶרי. זה מעניין אותי כסופר וגם אתכם, וזה כל כך מעניין אותי שזה נכנס לתוך הספר שלי. כך הוא חווה את הספרות והספר. שוב החומר.

 

ולמרות זאת הספר הזה גורס גם דברים גדולים ומהותיים מאוד. למשל הוא טוען כי לנצח תאכל חרב הוא הכרח שהוא בבחינת קשקוש-בּלבּוּשׁ, ואפשר גם אחרת. הוא באמת מעורר לחשיבה. לדוגמה, בן אמוץ דן כאן באומץ בטבּואים בחברה כמו גילוי עריות. מי קבע שאסור ולמה? תנו לי הסבר הוא מבקש. הגיוני, נסיבתי, ולא רק ככה זה, זהו הנוהג בעולם ותשובות מן המותן ומן הכתוב בספר. בן אמוץ לא מקבל תשובות כמו זו המסורת, כך נהוג, זו דרך העולם. הוא ממש תובע סיבה אמיתית ולא נסיבתית. בלי סיבה מוצדקת, הוא אומר, לא שווה כל הטיעון שלכם. זה ספר מטלטל שעורר בי שֶׁנֶק.

 

amotz5

 

כריכת הרומן "זיונים זה לא הכל"

 

התחנה האחרונה היא חלק מספר ארוך "זיונים זה לא הכול" (מְצִיאוּת, 1979). זהו רומן פיקרסקי של דן הנע מנקודה לנקודה מבלי להיות נאמן לאיזה נרטיב קוזואלי. זהו! אחרי גט הכריתות לספרות ב"יופי של מלחמה" נפטר כאן בן אמוץ גם מן המבנה הספרותי ההדוק שביקש למצוא בפרוזה שלו עצמו. בא לו ככה לכתוב הוא כותב. נוצר ספר ארוך מאוד ופָרוּם עם הרבה פרובוקציות בנוסח בן אמוץ. למשל סעודה ומשכב חבורה על קבר של שיח' דווקא ביום הכיפורים. הוא לוקח את הקורא לאן שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. שב וקופץ אל אותו מקום וחוזר חלילה. ויש בו בטנים רכות תרתי משמע ועליות ומורדות, אבל גם הרבה רגש וכאב מעֵבר למעטה הציניות. בן אמוץ עצמו ניסה להגדיר את ספרו ואת דחף הכתיבה שלו בתוך הספר כך: "עמוס קינן גילה לי לפני זמן מה, שהסופרת הצרפתייה כריסטיאן רוֹשפו­ֹר כותבת ספר העוסק אף הוא בקטעי ביוגרפיה ושיחות ישירות עם הקורא. שם ספרה הוא 'חיי – בעריכת ותיקוני המחבר' ואילו חשבתי על השם הזה לפניה הייתי קורא כך גם לספר שלי."

 

כן, חיי בן אמוץ בעריכתו ובתיקוניו. ולא רק הזיונים, גם הקטעים האינטימיים ביותר מן הילדות ערוכים ומתוקנים כרצונו. יש בספר קטע מופתי אחד המעורר דמעות פשוטו כמשמעו, והוא הקטע של הפרידה של דן מאמו בילדותו הקרוי "ציפור הכאב". זה הקטע שעליו בנה אמנון דנקנר את הביוגרפיה האכזרית והחזקה שלו על בן אמוץ בבחינת רצח אב נערץ, שבּהּ טוען דנקנר כי לאמו של דן הקטן ולדן היו יחסים ארוטיים וזה גרר את היחס הבעלתני והרכושני של דן לנשים לאורך השנים. אך נראה כי דנקנר, שהיה כאמור סופר טוב מאוד כשלעצמו, שכח מהות של סופרים ושוב נפל לתוך פח היָקוּשׁ שבן אמוץ כרה לו כמנטור. כי הסיפור נותר בבחינת סיפור. בן אמוץ מכר לו סיפור רמוז עליו ועל אמו ודנקנר עם הדמיון הסיפורי העשיר שלו רץ לעשות מזה תיאוריה פסיכולוגית פרובוקטיבית גדולה כדי לסגור מעגל עם האיש שהעריץ כל כך ואשר אותו היה יָרֵא כל השנים.

 

ובכן היכן מונחת האמת באשר לבן אמוץ, חייו והסיפורת שלו אם באוזניו של עמוס קינן ולעינינו הקוראים הוא בפירוש כותב כי זאת לא ביוגרפיה אותנטית, אלא משופצת: "חיי – בעריכת ותיקוני המחבר". בקיצור, דנקנר כנראה אכל את הלוקש, אבל הצליח להשכיח את בן אמוץ בתרבות הישראלית לכמה שנים. עם זאת, מאמר מעין זה שאתם קוראים עתה מוכיח כי כישרון כתיבה בכלל וכישרון ספרותי בפרט אי אפשר למחות ולטשטש במחי ביוגרפיה פרוורטית כזאת או אחרת. הוא צף ועולה. היה או לא היה אין זה משנה. כי האמת היא אך ורק בטקסט ואין מחוץ לטקסט. הקטע על דן הקטן ואמו הוא ספרות עברית מעולה במיטבה. קראתָ את הטקסט הזה, דמעתָ והוא נחקק בך. התיאור האינטימי של יד הבן תחת שָׁדָהּ של האם הוא מן היפים שקראתי בספרות עברית. בן אמוץ עצמו הקריא את הקטע במסיבת סיום החיים שלו שעשה בחמאם ביפו וצולמה. זאת הייתה, כך אמרו, מסיבת פרידה של תקופה.

 

הגיע העת לערוך ערב שיעסוק ביצירתו ולהוציא מחדש את ספריו לאור ששקעו בתהום הנשייה, בספריות ובמחסני ההוצאות, ולעסוק לעומק בצד הסיפורתי של האיש המורכב הזה, ובכלל להוריד את הכובע בפני האנוש המוכשר הזה. הכי אני אוהב את אותם מתחכמים שאומרים: מה אתה מגן עליו, עזוב ספרות, היית נותן לו לדבר עם הבת שלך? האמת היא שאיני יודע. זה באמת תלוי בעיקר בבת שלי ולא בי. עם זאת, הייתי נותן לה לקרוא את דן בן אמוץ בשמחה אילו הייתה רוצה. גם לא הייתי רוצה שלואיס קרול יהיה השמרטף של הילדים שלי, ובכל זאת אני שמח כי ילדיי התוודעו ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". דווקא הצעירים שבחבורה, כי בן אמוץ יש בו משהו מאוד צעיר אבל לא דייטד, יכולים להתחבר ליצירתו הספרותית ולכתיבתו, מפני שהם אינם נגועים בכל ההתחשבנויות של בני תקופתו ויכולים לשפוט את הטקסטים עצמם באופן בלתי אמצעי ולראות את הרעננות שבהם, את האור שבהם. כפי שכתב פעם דן בן אמוץ בהקדשה לציירת הפֶּה הנָכָה שרה פוזיילוב: "האור הוא של כולנו, רק הצל הוא של כל אחד בנפרד".

 

800px-Dan_Ben_Amotz_1961 (1)

 

דן בן אמוץ כסופר צעיר ב-1961

 

 

 

17 תגובות

  1. חיים ספטי

    מאמר מנומק ואמיץ שאינו חושש להתמודד עם הדעה הרווחת שדן בן-אמוץ לא היה סופר ראוי לשמו, וכן אינו חושש להתייחס לבן-אמוץ, שרבים אינם מוכנים להתייחס אליו כלל מאז נחשפו הסיפורים על מעשיו כלפי קטינות. לעצם הדעה על ערכו של בן-אמוץ כסופר אינני יכול להביע את דעתי האישית, מאחר שלא קראתי אף ספר מספריו, עקב כך ששמעתי וקראתי על הדעה הרווחת שאינו סופר ראוי לשמו, כולל את דעתו השלילית מאד של קורצוייל' וסברתי שאכן כך הדבר ושחבל שאבזבז את זמני על קריאת ספרים שאינם טובים.

  2. רוני סומק

    רן יגיל פותח דלת רחבה למדינת בן אמוץ. כמו תמיד הוא עושה זאת ביד חזקה ובאהבה רבה. חזק וברוך, רן היקר

  3. מאיר דדון

    אכן, מאמר מרתק ומעניין מאוד.
    תודה רבה על השיתוף.

  4. מאיר קוזארי

    מעניין מאוד. תודה. עושה חשק לקראו את דן בן אמוץ שוב. אולי כדאי לדון במועדון הקריאה.

  5. מאיר קוזארי

    מעניין מאוד. תודה. עושה חשק לקראו את דן בן אמוץ שוב. אולי כדאי לדון עליו במועדון הקריאה. מאיר.

    • מאיר היקר, תודה על הקריאה. הוא כבר היה בעבר במועדון הקריאה שלנו עם "הסיפור על הגמל והניצחון", אבל תמיד טוב לחזור אל דן בן אמוץ כסופר ונתת לי רעיון. רני

  6. תודה, רן, על המאמר הממצה. קראתי אותו בעניין רב, אבל ממש לא אהבתי את
    המשפט המתאר "להקות של ברקודות פמיניסטיות חדות שיניים". הוא מכוער ומבזה.
    השאר היה מעניין לקריאה ומחדש לגבי פועלו הספרותי של בן אמוץ.
    ובעניין שאלתו של בן אמוץ למה גילוי עריות אסור, אשיב, כי הוא אסור לא בגלל
    שזו דרך העולם וכך נהוג. גילוי עריות ופדופיליה גורמים להרס ללא תקנה בנפש הילד.

  7. רני יגיל צריך לפרסם ספר מאמרי ביקורת שלו, ולצרף גם את המאמר הזה. מאמריו שקולים ומדודים ולא עושים הנחות.

  8. רני יגיל כתב מאמר מאוד מעניין. לרני מומלץ לפרסם ספר מאמרים. אודה לכם על פרסום התגבוה שנשלחת בפעם השנייה.

  9. רחלי בן צור

    יישר כוח, רן על שהזכרת לנו סופר, סאטיריקן ואיש מיוחד. נכון שלא הצטיין ביחסו לנשים, אך כך היו מרבית בני דורו. בזכותך, אני בטוחה שהספר הבא שאקרא יהיה של דן בן אמוץ. תודה

  10. שמעון רוזנברג

    ראשית מצווה גדולה אתה עושה כמזכיר נשכחות, מרים מושפלים ומנער מעפר ואף כמוציא מהקבר, סופרים ומשוררים, בעידן הדעיכה של מעמדם לצד – כמה מוזר – ריבוי בלתי נתפס של ספרים (חלקם מיותרים).
    שנית ספציפית לגבי בן אמוץ, אף שאיני בן חסידיו (ועברו שנים כה רבות מאז שקראתיו), הרי הוא חלק מהיסטוריה ספרותית ישראלית, לא חסר ערך, ואף חדשן לתקופתו. כתיבה צברית?
    שלישית – ספציפית לגבי הסיפור על הגמל, גם בזמנו הערכתיו , הגם שחשבתי אז שיש בו קצת חיקוי לshooting an elephant של גורג' אורוול. ועדיין רב ערכו (המתריס) ויש בו טוויסט שונה.
    ורביעית – לעניין יחסיו המיניים עם קטינות (מאוד קטינות). איני מצפה מאחרים (ואיני יכול) לעבור לסדר היום, אבל האיש מת, לא נשפט, איש לא מצא לנכון לפרסםא את הדברים לפני שמת. זהו כתם גדול, עליו, ותעודת עניות ל"חבריו" דאז שידעו ושתקו, ודנקנר? הוא היא גיבור על חלשים. סליחה . על גוויה.
    ואסיים בתודה לך, כתמיד רהוט מעמיק ומעניין, ואף אמיץ ופרובוקטיבי במידה סבירה (קראת תיגר על….
    ).

השאר תגובה ל שמעון רוזנברג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל