בננות - בלוגים / רן יגיל / חנה טואג, פרק מתוך הרומן החדש: "הרובע הקטן"
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

חנה טואג, פרק מתוך הרומן החדש: "הרובע הקטן"

חנה טואג, פרק מתוך הרומן החדש: "הרובע הקטן"

 

ממעמקים

 

האוויר הצלול בחוץ, אף שהיה צונן וספוג גשם, הֵקֵל את הנשימה של אור והרגיע את הסחרחורת. הוא תהה איך הצליחה חבצלת כנערה לשהות בתוך הבור הזה ולקרוא בו ספרים, אבל אמו הרי מומחית בהתנתקויות, גם בתוך קליפת אגוז היא היְתה מרגישה כמו בשאטו ורסאי, צחק בינו לבינו ונזכר בדבריה:

 

"אני לא יודעת למה נזכרתי בעמרם, אחותי, אישה נשואה לגבר אוהב, מכיל וחומל כמו מיכאל הנזכרת באהבה ראשונה שלה לנער רזה בן חמש־עשרה עם עיניים שחורות ולוהטות, עולה חדש מהמגרב שגר ברחוב ט"ז ברובע האמנים לא רחוק מאיזק שלי. תמוה, נכון?

הו עמרם, עמרם. הוא מזדחל כמו גנב אל חרכי הזיכרון שלי. מי שלח אותו אלַי כתזכורת מעולם אחר? זאת בטח הקנוניה הסודית שלך, אסתר, עם 'שומר הזיכרונות' שלי, אף שלא הכרת אותו ממש פנים מול פנים וראית אותו בחטף רק מצדודיתו, כשגבו שקוע בתפילה ממקומך בעזרת הנשים באבוהב. את זוכרת איך היינו מציצות מלמעלה, את על יחיאל ואני על עמרם?

'גבוה ורזה כמו קנה סוף,' כך אמרת, יחיאל שלך היה נמוך ושרירי. עמרם צמח לגובה ויחיאל לרוחב. 'צמד חמד', צחקנו שתינו שם למעלה בעזרה, מסתירות את צחוקנו בסידור התפילה.

סיפרתי לך איך פגשתי אותו, ואת היסית אותי שאִמא לא תשמע איך הקטנה שלה מאוהבת, רחמנא ליצלן, עוד לפני שנחתמו תנאי האירוסין.

באותו הערב יצאתי מאוחר מביתו של איזק הצייר ורצתי הביתה שלא להדאיג את אִמא שחשבה לתומה שאני בביתה של לאה מכינה שיעורי בית. הילקוט נשמט לפתע מיָדי ונפל ארצה וכל תכולתו התפזרה על המדרגות. ואז הבחנתי לאור השקיעה בצלליתו הארוכה יוצאת מהבית ההוא ברחוב ט"ז. הוא התקרב לעברי בשקט, ליקט מהרצפה את ספרַי ומחבּרותַי והכניסם לילקוט, כפות ידיו עדינות כשל נערה ואצבעותיו דקות וארוכות כמו של כנר או פסנתרן. אני זוכרת את השמש מציתה לפתע מדורה קטנה בעיניו, להבה שחורה וקטיפתית.

'הנה לך, גבירתי,' הוא הגיש לי את הילקוט.

'אנא שיתי ליבך למדרגות!' אמר והר"יש התגלגלה בפיו, כפי שאת הוגה אותה, אסתר. אני אף פעם לא יכולתי לבטא אותה כמוך אף שהתאמנתי איך להדהיר אותה בפי כמו סוסי פרא.

לא הבנתי מה זה 'שיתי ליבך'. באיזו עברית מצוחצחת ויפה הוא השתמש לכבודי! עוד באותו הערב הסברת לי ש'שיתי' זה שימי, ושלא אתבלבל ממילים יפות שהן לפתח חטאת רובץ, אבל המילים שלו כבר הספיקו לחלחל בליבי לא כמו חטא, אלא כמו דבש מלכות.

'אני עמרם, לכבוד הוא לי,' אמר, מדגיש את עומקה של העי"ן ומסיט במבוכה קווצות שיער סתורות מעל מצחו.

'ואני חבצלת. אתה חדש ברובע?'

שאלתי והישרתי אליו מבט חצוף, כשילקוטי חבוק בחיקי.

'חדש ומעט נושן. לפני שנתיים באנו לארץ ישראל מאלג'יריה,' הסמיק והשפיל מבט.

'והעברית שלך יפה, איך למדת כל כך מהר את השפה?'

'בערבים למדתי שם את שפת הקודש ב'תלמוד תורה' ובבקרים למדתי בבית ספר יהודי, שם שַׂחנו רק בעברית. חן חן וחסד לך, חבצלת.'

כמה יפה היה השם שלי בפיו, אחותי, עמוק, לח ומצטלצל כמו פעמון בדולח. מיד ראיתי בעיני רוחי שורה של חבצלות חוף מהדהדות אחריו במקהלה את שמי.

נפרדתי ממנו כשהמילים 'חן וחסד' מלוות אותי כל הדרך. איך הביא את מילות התפילה עד אלַי. שרתי אותן כל הדרך הביתה: חן חן וחסד לך חבצלת, חן חן וחסד לך חבצלת, מנסה ללחלח ולהעמיק כמוהו את הח"ית ולא מצליחה.

זה היה בנר ראשון של חנוכה. עכשיו אני נזכרת. את היית בחופשה מהסמינר בירושלים, וכשהדליקו את הנר הראשון בבית כנסת אבוהב בחנוכייה הגדולה ושרו את התפילה, הצצתי עליו מלמעלה ונדמה לי ששמעתי את העי"ן והרי"ש שלו מתגבהות עד עזרת הנשים, עד אלַי, מתגבהות ומנצחות את כל הקולות. באותה השנה לא הייתי זקוקה לך כשומרת הבור שלי. ירדתי למטה לקרוא בספרַי בלילות שבת לאחר הסעודה, כשאבא ואִמא היו כבר ספונים במיטותיהם ושקועים בשנתם, זה היה עונג שבת אמיתי ולשם הבאתי גם את עמרם, לא, אל תיבהלי, אחותי, לא בשר ודם חלילה, אלא השבעתי אותו כמו מכשפה, לבוא אצלי על כנפי הדמיון.

לאט־לאט ירדתי לשם בסולם העץ שאבא התקין לאחר שייבש את בור המים והפך אותו לחדר עבודתו ותלמודו, לופתת את שלביו ומחליקה למטה כמו חתולה אל המחבוא שלי – ערֵמה גבוהה של ארגזי עץ וקרטון שבהם אִחסנו חפצים ישנים: כלי בית, בגדים, ספרים משומשים ומחברות ישנות שלי ושלך שאבא התעקש לשמור.

באחד מערבי החול, כשלא התאפקתי לחכות, מיהרתי לרדת לבור ולהסתתר מאחורי הארגזים ולקרוא בספר שאיזק נתן לי. שמעתי לפתע רשרוש, פחדתי שהעכברים שבו להתרוצץ בבור, לאחר שלכדנו אותם במלכודות לפני חודש. הנה הם באים לנקום את נקמתם ולכרסם בשיניהם את בשרי, חשבתי. עצמתי את עינַי, מתאפקת שלא לצעוק, והנה קול הרשרוש החרישי הפך לבכי, לנהי מתייפח ומתחנן:

אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי…

בכה הקול, ואל הקול הזה התלווה צליל צורמני של ברזל תז…תז… תז… עם המיית יונה. הצצתי ממחבואי לעבר הבכי וראיתי לאורה הקלוש של המנורה את אבא שפוף על סכיניו ומשחיז אותן, להבן המסנוור הבהיל את היונה שנחה דרך קבע על כתפו.

ממעמקים קראתיך ה'!  הוא לאט את המילים, וצליל המתכת הלך וגבר ונלחם בקולו של אבא ובהמיית היונה שרִפרפה בכנפיה על כתפו. לפתע הפך הקול של אבא לצעקה שהתגלגלה מפיו כמו אבנים במדרון, אחותי:

ריבונו של עולם, הרי בכל זאת ולמרות הכול, מצווה היא… מצווה ולא רק פרנסה! שכל הרוצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף, מצוות עשה מן התורה, שישחט ואחר כך יאכל – לא? שהרי נאמר בספרך הקדוש: וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך ואכלת בשעריך, והואיל והיא מצוות עשה מברך עליה: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה, נכון, אבא?

הוא הניח את הסכין מידו, הוריד את הצוצלת מכתפו וחפן אותה בכפתו וליטף את כנפיה החרדות והמשיך:

ואין אדם שוחט, אלא אם כן קיבל רשות לשחוט מחכם, ואני קיבלתי רשות לשחוט מחכם, כמו שאבי קיבל ואבי אבי, ואבי סבי, נכון?

ואין החכם נותן רשות לשחוט, עד שידע בשוחט, שיודע הוא דיני שחיטה כהלכתם, והשוחט, אף על פי שקיבל רשות לשחוט, חייב לחזור על דיני שחיטה כדי שלא יאכיל טרפות, ואני – שכלי יודע כל דיני שחיטה, וליבי, אבוי, ליבי מאכילני טרפות, אבא שבשמים…

הוא בכה וליטף את היונה האדומה שנחלצה לפתע ממלכודת אצבעותיו, פרשה כנפיים וריחפה בין כותלי הבור, ואני התכווצתי מאחורי הארגזים, חששתי שתמצא אותי שם ותחשוף את מחבואי ותלשין עלַי אצל אבא.

והשוחט, אף על פי שיודע הלכות שחיטה, חייב לחזור על דיני השחיטה, והנה אני כפי שאתה שומע, אבא שבשמיִם, אני משנן דיני שחיטה וקורא ברמב"ם שאסור לאכול כל זמן שהחיה מפרכּסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה – עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל – לא תאכלו על הדם ככתוב בספר ויקרא י"ט פסוק כ"ו, ואינו לוקה, ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נשמתה, ומולחו יפה־יפה ומדיחו יפה־יפה ומניחו עד שתמות, ואחר כך יאכלנו. ואני, אבא, ליבי אינו יכול לקבל, אף שממשה עד משה לא קם כמשה, ליבי מסרב לחתוך, ואני משדלו יפה־יפה ומדיחו יפה־יפה, אך הוא מסרב.

אבא המשיך, אחז בידו את הסכין הגדולה והשחיז אותה באבן המשחזת. היונה נסקה בבהלה אל תקרת הבור ונחתה על הרצפה וסירבה לנוח שוב בין כפותיו.

ואלה חמישה דברים הפוסלים את השחיטה: שְׁהִיָּה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה ועִקּוּר.

וצריך שיחתוך בצוואר את הקנה ואת הוושט הקרויים סימנים, צריך לשחוט את שני הסימנים בבהמה ובחיה. בעוף – די בסימן אחד. שחט רובו של סימן, כאילו שחט את כולו. השחיטה המעולה בין בבהמה ובין בעוף היא שיתכוון השוחט לחתוך שני הסימנים ולא ייגע במפרקת, חתך את המפרקת ואחר כך חתך את הסימנים – שחיטתו פסולה.

ואני ראיתי את הסימנים מאותתים לי: קום ברח! על קירות השובך הִבהבו לפני האותיות: לך־לך אל הארץ אשר אראך!

אבל, אבוי, המפרקת נשחטה קודם, אבא שבשמיִם. הבוז בעיני יעקב, אחי, רב ובעל בעמיו, הדוחק בגבי ואומר: תהיה שוחט, שלמה, כך אבא היה רוצה, כך סבא היה רוצה. ומה עם הרצון שלי? אני רוצה לעבוד את האדמה ולגדל יונים, אני אומר לו, והוא מסתכל בי במבט הנוקב שלו ואומר: רב ושוחט צריך לכוף רצונו בפני רצון קונו, שלמה, ולא להיות בין יושבי קרנות ומפריחי יונים. השחיטה מוציאה לפועל את כוח הגברא, שלמה, לך בכוחך זה!

המפרקת נשחטה קודם, ואחר כך הסימנים. זמן רב שהם מפרפרים. הקנה פעור ופתוח לאוויר – ואין! הוושט אינו יכול לבלוע עוד… הקדמתי מפרקת לוושט, אלוקי, פסולה ופגומה שחיטתי בעיני אלוקים ואדם!

אבא בכה וחשתי את דמעותיו בוערות בתוך הסרעפת שלי, חונקות את נשימתי, ונזכרתי בשיר ההוא של המשורר הרופא שאיזק נתן לי לקרוא, השיר על הילד השוטה ההוא שאהב יונים. לא הבנתי את דבריו של אבא, רק פחדתי שימות לי פתאום כמו אותו ילד תמים מהשיר שנזרק מהעגלה אל השלג בדרכו לארץ ישראל.

היום אני יודעת שהרבה שחיטות פסולות היו בחייו העצובים של אבא. האמיני לי, אסתר, שאני מרגישה אותן בקנה ובוושט שלי ובמפרקת הארורה הזאת שאינה מפסיקה לקדוח בי מחשבות.

ודרך השחיטה בהולכת הסכין והבאתו, ורק סכין גדול שלהבו חד ומהיר וחלק, ולכתחילה נהגו להחמיר בבהמה ולשחוט בסכין שאורכו לפחות ארבע־עשרה אצבעות.

אבא המשיך בדקלום הקדוש שלו והשחיז את הסכין ופשט אצבעותיו למדוד את אורכה. הוא צירף אצבע לאצבע, לאצבע, ורציתי לצאת ממחבואי ולצרף עוד ארבע אצבעות משלי, אחותי, שיראה שהסכין הזאת כשרה למהדרין. היום אני יודעת איזה מחיר יש לכשרות הזאת, אסתר…

ואם התחיל לשחוט וחתך מקצת מן הסימנים ושהה, ואחר כך גמר את השחיטה – שחיטתו פסולה, ולא ישחט עוף בסכין כבד מדי, שמא יכביד על הסימנים ויפסול את השחיטה על ידי דְּרָסָה, על ידי לחץ והכבדה.

כי קנהו של העוף רך, אחי, חכם יעקב, רך ושביר, והסכין מכביד על הנשימה שלו, אתה שומע איך היא מחרחרת?

אבא בכה בקול סדוק, ורציתי לגשת אליו, להוציא את הסכין מידו ולהסיט הצידה את האבן המשחזת, לתפוס את היונה המבוהלת ולהניחה ברוך בין כפותיו וללחוש לו: ש… ש… ש… אבא… אתה לא תמות בדרך לארץ ישראל כמו ולוולה שוטה. הנה היונה אשר אהבת, אבל פחדתי שיגלה את המחבוא שלי, אחותי, ויחרים את ספרַי.

היום אני אומרת לו מכאן, ממחבואי בעיר הים הכחול והשמש הנצחית, אתה צודק, אבא, כבד הסכין מאוד על העוף, כבד עד מאוד. הכנפיים שלו ממשיכות לפרפר דקות ארוכות־ארוכות, לאחר שנלחץ הסכין על סימניו…

אבא המשיך לדבר דברים, אבל לא שמעתי הכול, רק את הסוף:

השוחט חיה ועוף מצווה לכסות על הדם, מניח עפר למטה, שוחט על עפר תחוח ומברך על כיסוי דם בעפר, ואם לא כיסה השוחט, מצווה על כל מי שיראה את הדם לכסותו.

הוא דקלם את הפסוקים האחרונים האלה בקול יותר נסער ויותר מבולבל, הכניס את הסכינים לנרתיק הקטיפה הכחול, הניח אותו במגירת שולחן העבודה הקטן שלו והתכונן לצאת, והיונה שבה לנוח על כתפו. שמעתי את גרירת צעדיו על רצפת הבור ואת טפיפתם בשלבי הסולם עד שהתרחקו ונדמו.

אז התנפלתי על הספר שלי והבאתי אלַי בשבועה ובכמיהת לב את עמרם. הוא היה הגילברט בלייט שלי במעמקי הבור, ואני הייתי אן המנומשת ואדומת השיער, מלכת הלב שלו. ארבעה ספרים רצופים מהסדרה הזאת גמעתי שם בתוך הבור במשך שבוע, ועמרם נדד איתי מתחילת המסע בכל ארבעתם: כשהייתי האסופית מהחווה הירוקה, וכשהפכתי לעלמה אן מאבונלי וכשהייתי לאן שרלי, הסטודנטית מהאי, ומשם הוא ליווה אותי אל בית החלומות שלנו בספר הרביעי, לאחר שהתחתנו בבוסתן החווה עם הגגות הירוקים. למסע חיים שלם לקחתי אותו, אחותי, בלי לבקש ממנו רשות.

לימים הוא יהיה השושבין הסמוי שלי ביום נישואַי למיכאל, כשאבונלי, הבוסתן והחווה הירוקה יהיו רחוקים מאוד־מאוד ומאן שרלי לא ייוותר דבר מלבד להבת שיער אדומה, כי אחרי ככלות הכול, אחותי היקרה, הילד הוא האבא של המבוגר, לא?"

 

 

עטיפת הספר בהוצאת "אבן חֹשן"

עטיפת הספר בהוצאת "אבן חֹשן"

 

 

על הרומן:

אור רוזן, גיבור הספר, נוסע מעג'מי שביפו לצפת בעקבות צרור מכתבים שכתבה אִמו, חבצלת אבוהב, לאחותה אסתר במשך ארבעים שנה, לאחר שעזבה את משפחתה הצפתית והלכה אחרי אהבה אסורה. מסעו של הגיבור אינו רק מסע פיזי בזמן אלא גם מסע נפשי אל המודעות העצמית ואל החיבור לשורשים.

במהלך הרומן נפתחת בפני הקורא מניפה מרהיבה של עג'מי ורחובותיה, צפת וסִמטאותיה וגלריה של דמויות מהמחוזות האלה. הגיבור צועד בו זמנית גם בתוך הסמטאות המפותלות של צפת ובתוך שבילי המילים במכתביה של אִמו, כשתודעה נוגעת בתודעה, מציאות נוגעת בזיכרון, זיכרון נוגע בפנטזיה, רחובות העיר העילית נוגעים ברחובות העיר התחתית של הנפש.

בפרוזה לירית רגישה ובמשיכות מכחול מעודנות המפגישות בין ריאליזם לפנטזיה חושפת בפנינו חנה טואג את העולם הקטן הזה מטה ומעלה, כשהגעגוע והכיסופים הם הדבק המאגד את אבני היסוד שלו.

 

על הסופרת:

חנה טואג – סופרת תושבת ראשון לציון. ספריה הקודמים:

'עלים של חסה' קובץ סיפורים קצרים (כרמל 2004: הסיפור הנושא את שם הספר זכה בפרס הסיפור הקצר ב'הארץ' ב-2001 ), ו'לאורה', רומן (מודן 2009: זכה במקום הראשון בפרס קוגל לספרות יפה ב-2011).

 

לסיפור קצר של חנה טואג – "פילגש"

 

 

3 תגובות

  1. קראתי בנשימה עצורה, חרדה מהרגע הסופי….
    ברכות לחנה על הוצאת הספר. מחכה לקרוא בו
    שבת שלום

    • מרדכי מאירצ'יק

      השימוש המיוחד בשפת ההלכה והנגשתה כשפה מדוברת כל כך מתאימה לסופרת חנה טואג.
      עוד פרק שנחשף מספר נהדר של סופרת שאני כל כך אוהב לקרא.
      תודה לך חנה הסופרת על שאת.

  2. תודה נורית יקרה על תגובתך

השאר תגובה ל חנה טואג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל