רן יגיל סופר ועורך
דיאלוג עם הספר "חזרה" מאת יואב בר-חיים
יהודית אוריה
חשיבותו של הרומן ״חזרה״ מאת יואב בר-חיים היא בהיותו רומן אינטלקטואלי, עוף נדיר בשמי הספרות הישראלית, החושף את ערוות הפיצול הרוחני-חומרי – כהתגלמותו הן בתרבות המדינה והן בתרבות המערב – כשהמחבר מציב מחדש את תפיסת האחדות – וזו אולי המשמעות החשובה ביותר של שם הספר, ״חזרה״. הרומן עב-הכרס הוא סימפוניה של חיפוש: חיפוש דרך חיים, חיפוש אחר בית ואחר אִשה שתגלם את ביתו. אך הרובד הפילוסופי-הגותי נראה כחשוב בספר זה, כפי שהוא חשוב ביצירת ג'ורג' אליוט ורוברט מוסיל.
גיבור הספר, ד"ר יהודה בּלוּמֶנגֶרטְנֶר, גיאוגרף ואדריכל משכיל בן 38, חוזר ארצה אחרי עשר שנים של היעדרות, מאוכזב משהותו באפריקה, שם קיווה להקדיש עצמו לשיפור נסיבות חייו של העם הפשוט, ולעצב ערים נוחות וטובות יותר – אולם נוכח שאין כל כוונה לבצע את תוכניותיו, והאירוח שהוענק לו באפריקה (הכולל גם פילגש) נועד למעשה כדי לבלוש אחריו.
בחזרתו, הגיבור חוֹוֶה בארץ את השינויים שחלו בתקופה שלאחר מלחמת ששת-הימים, כשנה בטרם השבר הגדול של מלחמת יום-כיפור. בעבור תחושה ראשונית של טשטוש ואי-התמצאות, הוא משתדל להסתגל אל המציאות החדשה של חברה שהתקהתה והשילה מעליה את תומתה, להתמודד עִמה, ותוך-כדי כך גם להגיע להבנה ולהשלמה עם חייו ועם עברו. החזרה מעוררת בו שאלה על ייחודה של ישראל, מעין דיון אנתרופולוגי מעמיק בישראליות מתוך דחף אישי של הגיבור והביוגרפיה שלו. לאבחנתו של המבקר אריק גלסנר, הספר חוקר לעומק את עיקר מהותה של ישראל כמדינה שנמצאת בין המזרח למערב, בין העולם השלישי לעולם הראשון.
בהכרתו של הגיבור, החלה אפריקה הופכת לא רק לארץ שחווה, היפוכה של אוטופיה (כנרמז בשם "היפוטו"), אלא לקוטב בתודעתו, לתת-מודע אפל של יצרים, של ארוס (אסתלי) ושל תנאטוס (הפיכה אלימה שהיה עד לה). זו חברה שבטית, שבה היחיד נתון למרות מוחלטת של דעת-הציבור ללא חירות אישית, שבה השחיתות צובעת הכל, שבה הכל ניוול ואנטרופיה. לעומתה, החברה המערבית אולי מאורגנת יותר מדי, תועלתית, אך זאת עד אובדן האנושיות והחום. והיכן בספקטרום זה, תוהה הגיבור, נמצאת ישראל?
הספר החל לשאוב אותי לתוכו כשהתברר לי שציר-העלילה הוא תהליך הכתיבה של ספר פילוסופי-אדריכלי, התר אחר התגלות מהות ותכלית האוניברסיטה באמצעות אמנות הארכיטקטורה, והתשובה – הדיאלוג כדרך הידיעה, ובית-הקפה והספרייה כהיכל הידיעה.
שאלת משמעות החיים היא נושא הרומן, ומשמעות השיבה כהשגת והגשמת המשמעות, כמימוש הרוח בחומר, בתחומי-החיים השונים. משמעות חיי היחיד כיצור רציונלי-ציוויליזציוני-פוליטי, שהרוח הוא אמצעי-שרידותו ומאפיין-תקשורתו הבין-אישית. לפיכך שיבה כהגשמת הציונות במובן ״כי מציון תצא תורה״ – ביצירתו היחידאית של הדמות המרכזית ברומן, כפילוסוף בתחום התיאוריה של הארכיטקטורה וכארכיטקט. שיבה היינו בניית אוניברסיטה דיאלוגית כדרך הגשמת הציונות, וכדרך להגשמת אוטופיה חברתית. אך גילוי טרגיות אי-אפשרות השיבה, בגלל עצם המתח בין אבולוציה לציוויליזציה (טבע-תרבות), ובגילוי תסמונת הקריסה הישראלית, הרוחנית והאתית.
כמה נהניתי משילוב הפרגמנטים מ"ארץ הישימון" של ת"ס אליוט בסצנה הממחישה את הקריסה הזאת, סצנת הפטפוט תוך כדי הפּרומנד, בתערוכת האמנות הקונספטואלית,"העולם המתערער".
לעומת העולם המעורער, מאופיין הגיבור ביושרה מוסרית, ובהקשר הנפשי, בשאיפה (בלתי מושגת) לאחדות בין ההכרה לחושים – בבטויה בתחום האינטימיות, האהבה הרומנטית.
אם כך, ייתכן שהאחדות תושג רק בעצם התהליך היצירתי של האדריכלות, המשמשת מטאפורה לתהליך הכתיבה הספרותי. התחום האסתטי-אמנותי כבעל התפקוד של האחדת הרוח-חומר, של מורכבות היחס גוף-רוח.
״לפתע עלה בתודעתו קול החליל. הקול המסתורי ששמע בג׳ונגל.״ העובדה שהאמנות היא איתקה האמיתית, מתגלמת בדימוי-המוזיקה של קול החליל, התגלמותה המופשטת של דמות האהובה הפוטנציאלית המדומיינת בתודעת האוהב, לנבט (מִסתורי) הבוקע מתוך האדמה. כאן האחדה בין רוח-חומר, תרבות-טבע, כאן מתבטאת תפיסת האמנות כהמשך של הטבע, המשך מסתורי, כי מהותו רוחנית, הרוח, התודעה – מהווים גם הם חלק מן הטבע, החלק הרוחני האבוד שהתרבות המודרנית החומרנית הזניחה, זו תפיסה רומנטית אחדותית – נושא השיבה שהרומן הזה שואף אליה, נתפש כאיחוד תיאוריה ומעשה, והוא מוצג בעימות דרמטי עם האנטי-אינטלקטואליזם, הפרגמטיזם, הזלזול בתיאוריה, המאפיין את תרבות המדינה. האחדות הרומנטית מתגלמת באדריכלות, וגם בבחירת אחת הדמויות, גאולה, לגור בשכונה ירושלמית ישנה בבית ״שנוסד עוד בימים שכל בית נִבנה עם נשמה משלו.״
לרומן מבנה סימפוני ונושא השיבה על פניו השונות שהוצג קודם מפותח כאן הלאה.
הכתיבה של הרומן יפה, ובמקומות מסוימים שירית מאוד. זרם התודעה ההווי של הגיבור כתוב ביד אמן.
אני חווה את הספר כולו כיצירה מוזיקלית, אבל חשוב לי מאוד הצד הרעיוני – זה כאילו אני רוצה לקלוט את הסכימה, את הקומפוזיציה תחילה.
מיתוס הגירוש מגן העדן. בעצם סיפורו של הגיבור, מהווה וריאציה על מיתוס גן העדן, האכילה מעץ הדעת והגירוש – ניסיון שיבה לגן העדן לאחר הגירוש. זה אחד מרובדי המשמעות של מוטיב השיבה, או ״חזרה״ – נוסטוס.
חזרה כנוסטלגיה לאקדמיה של אפלטון, קהילת מלומדים שתאדיר את הידע, שהתקשורת ביניהם דיאלוגית, לעומת אנטיאינטלקטואליזם והיעדר תקשורת אינטליגנטית.
חזרה כעקיפת הניכור הקיומי, יחס אני-הלז, כשל הנוסטלגיה לדיאלוג אני-אתה, אי-הצלחת הגיבור להפוך לאזרח-העולם למרות מסעו האודיסאי, חביקתו עולם – באמצעות התִפקוד המאחד של המוזיקה (קול החליל המסתורי ששמע בג'ונגל). תחושת האחדות של הגיבור מושגת במצב ההפנמה, וטכניקת הכתיבה בזרם התודעה מיטיבה לתאר את הזירה התודעתית של הגיבור כתהליך דיאלקטי, כמאבק בין אידיאות שונות כגון הוויכוח בין אסכולות שונות בלימוד הגיאוגרפיה, או בין יתרון הטבע לבין יתרון התרבות, או דילמות רגשיות – כשהסינתזה או הקתרזיס הרגשי מופיעים כהארה רגשית-חווייתית-מוזיקלית, וכשרגעי ההארה האלה העוברים על הגיבור, דרך-התיאור עוברת מטמורפוזה מן האפי אל הלירי, והפרוזה הופכת לשירה.
סיפור האהבה לירושלים ולאביגיל כתוב יפה כל כך. בסצנת ביקורו בבית הדודה מינה, אני נהנית מאוד מהריאליזם בשחזור התקופה, המקום והזמן, חושניות השפה, השחזור הנטורליסטי של ההיבט הגסטרונומי, וממוטיב החזרה כתיקון עולם.
בסצנת הפגישה עם חפציבה, חשיבות השליטה של סבסטיאן ביכולת התנועה שלו, כי התנועה (הצ׳י) היא הגורל, בו המהות, החוק. אולי נישואין הם עיוות הגורל והחוק. הקבלה בין האקזיסטנציאליזם הדתי, נוסח סרן קירקגור, של אביגיל, שהלכה אחר אהבתה שלה, באומרה שהיא מבטאת את רצון-ה׳, כך רק התנועה של סבסטיאן מבטאת את החוק הקוסמי. תיאור העיצוב הארכיטקטוני של ביתה של חפציבה יפהפה, שיבה לירושלים האמיתית, פיתוח של הנושא שהוצג בסיפור האהבה לאביגיל.
נושא השיבה כנוסטלגיה לאחדות הרוחנית-חומרית בראשית תרבות המערב, בתרבות-יוון העתיקה. בתפיסה היוונית לא שרר פיצול בין תחומי הידע, בין מטאפיזיקה-אתיקה-חברה-פוליטיקה-אסתטיקה. ביטחון משמעו לא היה רק יכולת חומרית אלא גם רוחנית – אינטלקטואליזם שרר בכל תחומי החיים, הידע והתרבות. אודיסאוס כהד לאחדות חומר-רוח, אִזכּורו ואִזכור מסורת הנוסטוס כדיאלוג אינטר-טקסטואלי בדיוני בין הטקסט של יואב בר-חיים לבין "יוליסס" של ג׳יימס ג'ויס. האינטר-טקסטואליות מאפיינת ומכוננת את הרומן.
הרומן הוא בעל מבנה של סיפור בתוך סיפור, כעלי השושנה, מבנה התואם את נושא השיבה. באחד הסיפורים הפנימיים, בו מתרחשת השיבה כחקירת הגנאָלוגיה המשפחתית של הגיבור, מתחוורת לו משמעות שמו, "בלומנגרטנר" – כ"גנן הפרחים", על שם אחד מאבות אבותיו שזכה בשם בזכות יכולתו למצא שושנה נדירה, ועלילת מציאתה היא המרומזת בשמו של הגיבור, והמרמזת על ייעודו, כשמו יהודה בלומנגרטנר, והוא להפריח את ארץ יהודה. מרכזיות השושנה כסמל האהבה והחוכמה האלהית במיסטיקה היהודית-נוצרית ומוסלמית, ועיגונה בזהותו של גיבור-הרומן מבטאים את נושא השיבה כנוסטלגיה אל התרבות האבודה, בהקשר של קריסת התרבות.
משמעות העלילה, אם כן, היא חיפוש מטאפיזי אחר החוכמה (אך גם אחר האהבה) כשהגיבור האדריכל עוסק בשאלה מהו המבנה המושלם התואם את אופן הקיום האנושי-תרבותי הראוי – קהילתיות.
עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
ציור העטיפה: מתוך "הנודד בין הערפל" של קספר דויד פרידריך, 1818
עיצוב העטיפה: חן ישראל קלינמן
הפער בין שני מצבי האובדן של הגיבור, בין מצבו הקיומי בהווה-הסיפור, במציאות הקריסה התרבותית בזמנו – לבין מצבו התודעתי, הנוסטלגיה לתרבות האחדותית האבודה – מסומן בהבדל בין שני מושאי האהבה של הגיבור בעבר הרחוק, אביגיל – האהובה המושלמת שהחמיץ, ובעבר הקרוב, אלה, האהובה הכושלת שנשא לאִשה. אשתו אלה מייצגת את ה-New Age, הניאו-מיסטיציזם המערבי החדש, הפזילה של תרבות-המערב לפילוסופיה ההודית, כתסמונת הקיטוב הרוחני-חומרי המערבי, ואביגיל האהובה המוחמצת, מייצגת את האחדות הרוחנית-חומרית היהודית. בתפיסה ההודית המיקוד הוא רוחני, ברוח כשלעצמה ובגלגוליה, בה מודגש גם ההבט ההרסני של האל, בעוד שביהדות חשיבות מימוש הרוח בחומר, האחדתם. ההבדל מתגלם בספר זה ביחס שבין אבן ירושלמית ומים בדמות אביגיל, לעומת האש ההרסנית, המכלה, המתגלמת בדמותה של אלה.
הרסנות הפוסט-מודרניזם המערבי מומחשת באלה, "אש". במסיבה של אנשי הבוהמה, הדמוקרטיזציה של המשמעות היתה לחוסר משמעות (ניהיליזם), שחרור השפה מהמושג. הניהיליזם מתגלם בתערוכת האמנות הקונספטואלית "העולם שהתערער". לעומת הניהיליזם המתגלם בתערוכה, והמיסטיציזם של סיביל (מדאם בלבצקי), התפיסה הרציונלית אוביקטיביסטית של יהודה, המסומנת בתפיסת הלוגותראפיה של מאיר. סמליות הפלת אגרטל-הפרחים על ידי ז׳אקי הניהיליסט [רמז לז'אק דרידה, אבי זרם הדקונסטרוקציה] כניפוץ הניהיליזם את תפיסת העולם האינטלקטואלית של בלומנגרטנר – מחפש החוכמה, "גנן השושנים".
סיפורו של יואב בר-חיים, בפרק על שפעה, (אחת משלש המועמדות לאהבתו, ב"מבחן-פאריס" בין אתנה – חפציבה, אפרודיטה – דרורה, והרה – שפעה), הוא ניסיון להתמודד עם הנוסטלגיה לארץ-ישראל הישנה. בכל הסצנה עם שפעה אני מתרגשת ומעורבת כמו בחלק על ירושלים ואביגיל. איכות הכתיבה ברמה האמוטיבית והאפקט עולים. ייתכן שהתרגשותי נובעת מתפיסתה המחיה של שפעה, היכולה אולי להפוך את הנוסטלגיה לאפשרית, תפיסת עוף החול הקם מאפרו, החסד (האמונה) כהנעה לפעולה יותר מאשר התבונה.
קיום סיום מז׳ורי של ספר זה: ניצחון הרציונליות. הארה כאקורד-סיכום קוגנטיבי-ראייתי – היזכרות יהודה בלומנגרטנר במורו הרוחני, וירג׳יל דדלוס (כוורגיליוס, מדריכו הרוחני של דנטה בתופת, וכדדלוס הממציא בונה המבוך במיתולוגיה היונית, בהִזדהרות עיר המולדת בהפצעת קרני השמש מבעד לאיבכת סערת הים – ניצחון אפולו – אל השמש (השכל) על פוסידון – אל הים (האי-רציונליות) – זה אקורד ניצחון! צליחת אודיסאוס הרציונלי את אוקינוס -האירציונליות, ויציאה מהתופת של דנטה, כמשמעות השיבה הביתה!
ועל אף זאת, הסיום הופך למינורי – כשל הרציונליות – דבר המתגלם בשיר בו מתבונן הגיבור ("חוף דובר" של מתיו ארנולד) בדימוי התודעה האנושית לעיוורון הגיהינומי. אם כך, תוהה הגיבור, הרי שרק האמונה באהבה היא המפתח לגאולת האדם. כאן האור הגואל אינו אור השכל האפולוני אלא אור האהבה הרומנטית והאמנות – גלגולו מהאדם האפולוני לאדם הדיוניסי. התנאי הוא אמונתו באהבה. זו מסקנת הגיבור תולדת התבוננותו בשיר. אולם הוא שואל, ״האם רק האהבה תהיה המוצא? ומה אם זו תאכזב?״ ההמחשה הדרמטית העלילתית של הספק שלו בסצנת הקבצנית הזנותית הנטפלת אליו, מהווה פרודיה על השיר של ארנולד, תולדת הספק שלו באהבה – הופעת מושא אהבה פוטנציאלי כדמות גרוטסקית לא נעימה. (כמו הופעת האשה השרופה באוטובוס לידו כהמחשת הספק שלו לאחר הפגישה עם חפציבה). הסצנה גם מערערת על תפיסת האהבה הלא-רציונלית כערובה למוסר, שהרי מוסריותו, כמו גם מוסריות הקבצנית, מעורערות.
התשובה לספק של הגיבור טמונה לדעתי בפרשנות מושג האהבה, לאו דווקא כארוס רומנטי-מיני, אלא כארוס רוחני-אפלטוני, פרשנות החבויה בפער הדקדוקי בין שפת המקור האנגלית לבין השפה העברית, שפת התרגום.
כאן ראוי לי להדגיש את חשיבות בחירתו של המחבר בשירו של מתיו ארנולד, בו דימוי מהפיכת סדום ועמורה, ותמונת ההיפגעות מאש-אחים, אולי תיאור מופשט של כל מלחמה, לסימון האיום הפנימי של קריסת תרבות המערב. חשיבות רמיזתו המעוגנת בדקדוק האנגלי שהאהבה העשויה לנטרל את המלחמה הזאת היא אפלטונית ביסודה, בלי קשר לנוכחות או העדר היסוד המיני, כי רק הדיאלוג הרוחני המופשט, רק התקשורת האינטלקטואלית, מצליחה לנטרל את האיום ההדדי המצוי בריבוי הקונקרטי, ולכן היא אבן-היסוד של הציוויליזציה, של האורבניטאס, רק היא יכולה לנצח את האיום ההדדי שבמורכבות האורבנית, רק בה תיתכן הסינתזה בין טבע-תרבות, כי האדם מטבעו הוא חיה רציונלית, וכשהוא אינו מציית לטבעו, הוא משמיד את עצמו – רעיון המתגלם כה יפה בשיר זה שבחר המחבר להציבו כיהלום בכתר הספר, בסופו, כמו הקודה בצורת הסונטה המוזיקלית, יהלום המשקף בצורה כה מזוקקת את תמצית רעיון הספר.
אהבתי מאד את המסה בהמשכים על מושג העיר במסורת הקלאסית, העיר כישות אנושית ארגונית, כבטוי עילאי לתמצית אנושיות האדם המבדילה בינו לבין חית השדה. העדפת התרבות על הפראיות בתפיסה הקלאסית, לעומת תפיסת הפרא האציל, הרומנטית והשמאלנית המודרנית. לעומת תפיסת העיר כמבוך ללא אריאדנה. תפיסת הגיבור – קלאסית. חזון שיתוף הפעולה, עבודה ואינטימיות עם שפעה, כאתגר משולב של יצירה ואהבה.
הסיום נפלא, כתוב כפרוזה שהיא שירה: נושא הנוסטוס, השיבה הביתה, בבית הקברות, בתחום המשפחתי, החברתי, (שמות המתים המוכרים) – החזרה הביתה המושגת באקט הסופי בבית הקברות.
זיכוך (קתרזיס)-הטראגיות של נישואיו לאלה, ובתחום הרוחני-אקדמי-יצירתי, קינת פלגי על אריאלי כ"משתה", שיר אהבה אפלטוני, כקינת דוד על יהונתן, אך בהקשר של מלחמת-החוכמה, והמלחמה הנואשת של התרבות הקלאסית בברבריות העולה, קתרזיס הטרגדיה התרבותית המרכזית לספר, המתגלמת במות הפרופסור אריאלי – מייצג הגישה הקלאסית (ששמו כן הוא: ארי האל או אראל), בגלל דחיית יצירת חייו על ידי המו״ל, המבטאת את שינוי הערכים. המעבר מתחושת השבר הטראגי של המוות, וחוסר המשמעות כאובדן יכולת החזרה – לתחושת זיכוך העולה מעצם הצבת שאלת ההמשך – מה יעלה בגורל מפעל אריאלי ומפעלו, בעולם המאוים על ידי השתלטות הברבריזם? כאן נשמעת, באוזניי לפחות, התשובה – שזו תהיה משימה לה יקודש יהודה בלומנגרטנר – כפי שיקודש לשפעה, לאור המוטו של שפעה, המגלם את תפיסת עוף החול: האמונה הנולדת מתוך הייאוש. תפיסתה זו היא המגולמת בפורקן הברק והרעם (זאוס אל הצדק שהוא יהווה) בגשם, המבשר את חג החנוכה (חג האורות וטיהור בית המקדש) – ובתמורת הדממה הדקה ברוחו של פלגי, ממשבר הקינה לזיכוך פנימי בלתי נתפס של ישועה. התמורה התודעתית, תמורת הדממה הדקה מאבל להשלמה, שעובר פלגי, נחווית כקתרזיס החמלה והאימה, והיא גם מתגלמת ברקע, בתפאורה, בפורקן הברק ורעם בגשם, היפוך והכרה, שהם כמצב התגלמות האל באדם (Entheos). לכן האהבה המודגשת בסצנת הסיום של הרומן היא האהבה האפלטונית שמשמעותה מגולמת בקינת אינטלקטואל על רעו.
אני חווה את המהות השירית של כל הספר כפעימות של חזרה – נוסטוס – הנוצרת בתהליך הכתיבה עצמו: הנוסטלגיה, הייאוש וההתעלות. כל פעימות החזרה האלה, היצירתיות, שקול החליל הוא הסמל להן, הן כמו אקורדים צהובים כמו גלים, כל הספר הוא כמו סימפוניה רומנטית. זו טביעת האצבע של הנשמה, זו שירת עוף החול – אחד הסמלים החוזרים בספר. עוף החול הוא יצירה זו עצמה.