לאה ברץ מרצה לספרות

מַחְשְׁבוֹתַי תֻּרְגְּמוּ לַאֲלְפֵי תָּגִים שֶׁנוֹצְקוּ לְעוֹפֶרֶת שְׁחוֹרָה, בְּתַבְנִית הַנֶּצַח שָׁקְעָה בַּת קוֹל שֶׁהִתְאַדְתָה טֶרֶם הִתְגַּבְּשוּתָה.

    וְהֵיטַבְתָּ הַסְתֵּר פָּנֶיךָ , יָדַעְתָּ  הֵן שֶׁבַע יִפֹּל אָדָם אַפַּיִם אַרְצָה, שֶׁבַע יָקוּם כְּעוֹף הַחוֹל יְנַעֵר הָאָבָק, מַיִם רַבִּים לֹא יִשְׁטְפוּ הַכֱּתַמִּים.      

א.   צועדת אל בית היראה העומד במעלה ההר. עיניה מושפלות, כמי שמגשש אחר סימני מדרך כף רגל, שסימנו את עצמם. יודעת בבית היראה יעמוד אזניו כרויות לבו רחב.   מאיצה צעדיה לקראת חיבוקו החם.   לומדת גם אבן קרה מניבה חום לנשמה הפנוייה לקבלה.   ב. משיחה עמו על אודות משברי עולמה. מתעדת בהבל פה בונה סיפור חיים תוהה ...