תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
גבריאל גרסיה מרקס יושב בביתו שבקולומביה ומתבונן בנופים בנמנום.
הוא מסתכל בקופים שקופצים בין עצי הקוקוס הירוקים בזוהרם,
נושם תבשילי דגים שמתרככים בתוך סירי נירוסטה,
מתקלפים בתוך מטבח בהיר וצבעוני.
הוא מתבונן בשמש המדממת אל תוך העיר המעושנת ומקשיב לצלילי הגיטרה העולים מהרחוב
וראשו ריק.
בעבר הרחוק הייתה זו השעה בה היו עולות דמויות של נשים שעברו בחייו.
נשים בשרניות ונשים דקיקות,
שחומות וצרובות או בעלות עור חרסינה שקוף.
ערומות היו מתייצבות עם האור האחרון ומגופן יכל להרגיש חום ריחני ומהביל.
הוא שותק מול המרפסת שבביתו, כמעט נרדם.
המלחמות נסתיימו בקול דועך,
האהבות הגדולות קבורות בתוך ילדות רחוקה,
והוא נוחר בכבדות.
איזה יופי! משובב עין.
תודה אמיר,
אם הייתי יכולה לתת קרדיט לתמונה שמשלימה את החוויה, הייתי נותנת. אבל זה אחד מהמקרים הנלוזים בהם אני שומרת דבר יפה ושוכחת שיש לו אמא ואבא
איזו דעיכה מופלאה ומעוררת השראה.
דיאלוג מקסים בין המילים והתמונה.
תודה משה.
שבת שלום
זה יכול גם לשמש כביקורת ממצה וקולעת לספרו "זכרונות מהזונות העצובות שלי".
אבל אני בוחר לקרוא את זה כשיר נעילה. ואיזה שיר-נעילה יפה!
הקטע נכתב לפני כמה שנים, אחרי שקראתי את הזונות העצובות, ואז זה היה נראה לי כמו בקורת חצופה וילדותית. היום באמת נראה שהקטע עומד בזכות עצמו
סירי נירוסטה מתקלפים!!!???
הההמממ,
הם לא יכולים להתקלף? רק אצלי במטח?
אני אבדוק את הסוגיה ואחזור אליך.