תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
.jpg)
זה בלתי נסבל, ותסלחו לי אלה שרגילים לזה. אני לא יודעת איך אתם חיים ככה, לבד.
מאז שאני בת ארבע עשרה אני בחורה של גבר. ארבע שנים, מאז כיתה ח" ועד הגיוס, תמיד היה איתי את מאור. מקסימום שבוע עבר מהפרידה ממאור עד שהכרתי את דודו, ואני לא חושבת שמאז היה לילה שישנתי לבד, בָיַקר לי. אולי בעצם לילה אחד, כשבא ההוא שמחפש עריקים.
וגם אז, הלכתי לשון אצל אמא שלי, לא מסוגלת.
שלא תסתכלו עליי ככה, אני בחורה עם עצמאות. מאז שאני זוכרת את עצמי אני עובדת, שקל לא בקשתי מאף חד, שקל.
וגם עכשיו, גם אחרי שעידן הלך ככה, בלי למצמץ מכרתי את האוטו. למה אוי ואבוי על היום בו אני אבקש כסף מהבנק או מאמא שלי. אני יודעת להסתדר בחיים, לא בשביל זה אני צריכה גבר, תאמינו לי.
אבל הלבד הזה? כשהדלת של הבית נסגרת ואפשר לשמוע את הטריקה כמו נפילה של סלע?
שלא תמכרו לי סיפורים סטייל ערוץ החיים הטובים, לא מאמינה לכם כשאתם מספרים על המקום בארון והמוסיקה בפול ווליום, חארטה, תסלחו לי על הבוטות, חארטה.
שלושה חודשים, פעם ראשונה בחיים שלי, בספר תורה, שלושה חודשים שאני עם הארון והמוסיקה והאלכסון במיטה ואני לא מצליחה לישון. אלוהים, איך שמגיע הלילה זה כמו כלא ואין לאן לברוח. השקט הזה, שגם ביום הכי ארוך וקשה בעבודה, כשאת חוזרת עם כאב ראש ורוצה רק את הכרית שלך, שקט שנכנס לך לתוך השמיכה ומתחת לעור וזורם לך בתוך הורידים, וגם כשהעיניים שורפות, את לא תירדמי ממנו. עשר שנים מינוס לילה אחד שאני ישנה עם נשימות של עוד משהו ופתאום שקט. לא מסוגלת. שמה פרנק סנטרה, סלין דיון, שלומי שבת, שירים כאלה של לילה אבל לא יותר מידי עצובים, כי הכי נורא מכל הסיפור של הלבד זה העצב.
מזה עצב, כל כך הרבה סוגים של עצב גיליתי בשלושה חודשים, שבכל השנים שעברו עליי מאז גיל ארבע עשרה לא ידעתי שקיימים. העצב של להכין ארוחת ערב לבן אדם אחד ונשאר חצי קערה של סלט, העצב של לראות משהו מעניין ולשמור לעצמי, כמו מחסן, העצב של בעיה שמתחילה, לפתור אותה לבד ולשכוח ממנה, בלי להוציא מילה מהפה, והעצב של הגוף, זה הכי גרוע. כי את זה אי אפשר להסתיר.
תהרגו אותי אני לא מבינה איך עושים את זה, בחיי, לא מבינה.
מושך ומשכנע.
זרימת הבדידות וכבר נאמר " לא טוב היות האדם לבדו.." גם האשה לבדה לא טוב מספיק שהיא לבדה בין כה וכה
אכן בדידות היא לא רק נחלתם של הלבדים
תודה אומי
היי
בטח שאתה מבינה, פשוט עושים את זה, ולומדים להכיר את העצב, את הדקויות שלו, את השמות ושמות המשפחה, ואת האחים והאחיות, הגיסים , ודודות
מה שמצחיק שיש כאלה שלא מבינים איך אפשר לחיות ביחד.
כן, הספור שלך מדבר אלי, אם זה סיפור( בניגוד לדף יומן) אם זה ספור הייתי עושה סוף מפתיע יותר… כי יש לך בכתיבה משהו מתגלגל
להתראות טובה
זו אכן סיפורת. לא הבנתי את ההקשר- סוף מפתיע בגלל הסגנון המתגלגל,
אנא
הבהירי מעט את דברייך
להתראות
ע
זה לא שאני בא מביקורת, זאת מחשבה לשיחה.
הכתיבה שלך מאוד חיונית, יש הרגשה שזה דף מיומן, וגמרת בסוג של תחושה אני לא התרגלתי
אפם זה לא יומן אז למה לא להישתמש בכח של הספרות שהיא מעצימה קצוות מצבים,ומחשבות.
היה בא לי שבסוף יקרה משהו, אני מגזימה עכשיו אבל מה שעולה לי בראש: שכולם באו ביחד לבקר אותך והיית מעדיפה את השקט שבדיוק את מתאמנת עליו.
או שפתאום את חוזרת לגור בבית כי מגיל 14 את לא שם, ואת מגלה משהו שחמק מימך כי עזבת אותם בגיל צעיר.
או שהסוף שלך הוא הכי אוטנטי לבחורה, היא רוצה חבר…
עינת אני מקוה שאני בכיוון שלך
להתראות טובה
אני פחות מאמינה בסיפורים בהם הקצוות נסגרים לכדי חוויה "שלמה", בין השאר בגלל שזה מרחיק מהליבה (שהיא- חווית המספרת, חוויה מטרידה ואולי קודרת, בלי נחמה). התגובה שלך גרמה לי לחשוב שאולי לא פיתחתי אותה מספיק בשביל לצור לקורא מקום לדמיין סיום משלו. (למרות שכבר פרסת לפני אופציות נהדרות)
יופי אני שמחה על מה שלמדת מזה, כי משהו הרגשתי, והתלבטתי האם לומר, העיקר שעבר אליך.
בקשר לחויה של הלבד, בלי קשר לספרות, להיות לבד זה מסוג הדברים שמלמד להיות ביחד, ככה שהגיבורה שלך אמיתית, יש כאלה בחורות שעל השלושה חודשים ראשונים כבר יעברו לזוגיות… אבל אני יכולה לומר בודאות שכל החברות שלי היום שלא היו לבד… מכל מיני סיבות מצטערות שלא עברו את החויה,המזכחת לדבר עם השקט שלך, כמו כל אלה שהתחתנו מאהבה גדולה עם הראשון מרגישות החמצה בחיים. אני מפתחת פה שיח מעבר לסיפור, כי אמרתי לך הכתיבה שלך מקסימה, מסקרנת…
להתראות טובה
סליחה עינת, אבל נדמה לי שיש טעות בכותרת. צ"ל :
ויסלחו לי אלה שרגילים לזה
או
ותסלחו לי אתם שרגילים לזה
לא?
נכון נכון. אתה צודק. אבל משהו בחוסא התאמה שבכותרת מסתדר לי בעין.
אמין וכתוב טוב.
תודה איציק,
אמין זה השחור החדש