תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת

  כשאתה מדבר אליי, אני שומעת קולות. הצלילים הם שלך, אבל ברווח שבין השריקות, אני מקופלת. מחזיקה את הראש בין הברכיים. מפרידה ומקלפת עד שהאותיות נשארות ערומות, מושפלות, מחכות שתאסוף אותן בחזרה לפני שייפלטו בעלבון קדמוני.    

   איך לא זרקתי את המפתח? את המספר שלו מחקתי, את התמונות דחפתי לקצה הארון, את הבגדים החזרתי, הייתי צריכה להיפטר מהמפתח. כמו להרחיק סכין גילוח מנערה אובדנית. הבית שלו מדיף ריח חזק של בשר. שום דבר חדש. אותה מאפרה, אותה טלוויזיה. אני נכנסת לחדר שלו. לא יודעת מה לחפש, אם אני בכלל מחפשת משהו. אולי אני צריכה לבדוק אם ...

פוסט יחסית ארוך, אז תאספו אליכם סבלנות, אמפתיה, אהבה, חבל לעצור באמצע. מילה שלי   עידית היקרה,     עבר ים זמן מאז החודש שעשינו אצל סבתא בחיפה. אני מקווה שאת זוכרת שהבטחנו להתכתב כל יום. אולי קצת הגזמנו עם כל יום, אבל אני חושבת שזה יהיה סבבה אם תכתבי וגם תשימי תמונה שלך שאני אתלה על הלוח שעם בחדר. ...

"אני בא להחזיר אותך." הוא כתב במייל והיא צחקה מול המסך. ירון נחת בפריז בצהריים. הם עלו חמש קומות במדרגות שיש עתיקות. בתוך הקירות עמדו פסלים של ילדים ערומים עם בטן בולטת, נימפות חייכניות ומלכים ששותים מגביע. הוא הסתכל על ורד מעבירה אצבעות על המעקה הכבד, מלטפת את העיטורים בעדינות, מסתובבת אליו וקורצת. היא הסתפרה, הוא חשב, זה נחמד כי ...

בבוקר שעולה על רחובות של עיר אין שום דבר מעורר השראה. דווקא עם התבהרות השמיים, נמחק הצבע מעל פני העצמים הדוממים. אפילו אורות הניאון האדומים, שהבהיקו בלילה מעל מכונת המזל, מתרוקנים ומתבהרים באפור מטושטש. אני נכנעת ומוותרת על השינה להיום. הפחד המחניק שלפת אותי אמש נרגע עם האור הקלוש. תזוזה איטית מפתח החנות שמול הבניין, יד לבנה נשלחת מתוך חריץ ...