אולי תצילו אותי – פרק שני

אולי תצילו אותי
נובלה בהמשכים מאת יוסי וקסמן

ב

איפה הייתי? כן, כן, אני מחפש לי משפחה אוֹמֵנת, אדון קדמי, משפחה שתאמץ אותי, עד שאמות ואקבר ביחד עם הזיכרונות והאהבה שהלכה קַאקֶען, עבדו עלי בעיניים, אדון קדמי, שיקרו אותי, הבטיחו לי שאהיה מישהו חשוב פה, איפה חשוב, זה הכול דימיונות, המצאות של אנשים קטנים, החיים חותכים לך את החלומות, חולירע, עוד לפני שאמרת ג'ק רובינזון אתה מוצא ת'עצמך אלמן עם ילדה מתה וילד הומו, ועם מאהבת מתפוצצת שעד היום לא מצאתָּ, כי לא חיפשׂתָּ, נו, הייתי עסוק בשטויות הקטנות שלי בִּמְקום לחיות את החיים ממש, לטרוף אותם כשהם חמים, ככה הזונה הזקנה מקצה ארלוזורוב מטיפה לי, מתגאה בחוכמת החיים שלה, גם כן חוכמה, החיים דרסו לה את הפיגורה, טוֹטַאל-לוֹס, החיים נכנסו ויצאו אצלה לפי התור, חגגו על הגופה שלה והשאירו אותה כמו סלון הפוך אחרי מסיבת יומולֶדת לילד, תסלחי לי, גברת קדמי, שאַת צריכה לכסות על האוזניים של היִינגָלֶה שלך, שלא יִשמע את הגסוּיות שלי, באמת תסלחי לי, אבל ככה זה, כולם זונות, חושבים רק על עצמם, לא מזיז להם שאני מתפגר לי פה מבחינה נפשית וגופנית וצועק הצילו, שאולי מישהו עם לב של זהב יִשמע את הזעקה שלי, אבל אין אחד כזה, אין, נהיו חירשים האנשים פה, וגם עיוורים, נוּ, תצילו אותי, משפחת קדמי, תנו לי חתיכת ביציה עין לפני שאני גומר את החיים שלי על השטיח היפה שקניתם בקניון, בבקשה, תקשיבו לי, כי אתם יכולים ללמוד משהו מהסיפור חיים הקַקַה שלי, שהוא בכלל לא כזה מזופת בעצם, תלוי איך מסתכלים על זה, ככה החבר שלי ההומו אומר, שאין לי טענות לאפאחד חס וחלילה, כל מה שבישלתי בסוף אכלתי, אפילו אם הבישול היה גרוע, אבל בדרך כלל היו לי חיים מעניינים, חוץ מהסוף שלהם שגומר אותי, בלי שאני רוצה בכלל, מכריח אותי להיות כזה תלותי ושפוף ומעמיד פנים של סבא'לה מסכן עוד יותר מִמה שאני, כמו הטמבלים האֶלה בַּמושב זקנים מִשען שעושים ת'פיפי-קַקי שלהם בתחתונים, מתחנפים לאחים ולאחיות שיַחליפו להם בזמן, שלא ייצטרכו לשקוע עד הצוואר בחרא ובשתן כאילו היו תינוקות בגן ילדים ויצ"ו, איפה שאישתי היתה עובדת בזמנה, לפני שיצאו לי השיגעון והאֶקזמות, רחמנות עליה אישתי, היתה גננת טובה אפילו שהיתה לא אפויה כזאתי, מבחינה נפשית ז'תוֹמֶרת, חסרת אונים, תינוקת בגן ילדים ויצ"ו בעצמה, אבל אין לכם מה לפחד מהשיגעון הזה, כי אין לי עוד כוח בשמאלית, הלכו לישון הבּוֹקסים הישָנים, הלכו ביחד עם הצעקות והחָרמַנוּת הלכו, ועכשיו אני קשיש חביב כזה, ואימפוטנט לא עלינו, וחנפן משכמי ומעלה וגם סבא'לה סוּפֶּר-דוּפֶּר, כמו הסבּאים בספרים, קחו אותי, בבקשה, קחו אותי, משפחת קדמי, אני נחמד בסך הכול, לא?

     תודה, גברת קדמי, אַת בנאדם רחמן, רואים בעיניים שלך, ואל תטריחי ת'עצמך במיוחד בשבילי, קצת סלט וביציה זה מספיק לי, שאכלתי מספיק בחיים, ועכשיו, כשאני קרוב לסוף שלי, לא צריך הרבה, כמו ציפור זקנה על אדן החלון של החיים, התמונות והריחות כמעט שמספיקים לי, והזיכרונות, ושלא תחשבו שתמיד הייתי צנוע כזה, אצלי האוכל היה תמיד ראשון במעלה, כל יום היינו אוכלים צלי בשׂר, כל יום, פַלְש פילֶה ושְפּונְדרה וצלעות, שבגלל זה פתחו את הבֵּית-חזה וניסרו לי את הצלעות הרקובות, ניתוח מעקפים וקוצב לב ומה לא, פתחו אותי כמו עוף ממולא, שלא נדע, זה סופו של החזיר, כולסטֶרולים, צלי בשׂר כל יום, כל יום, ככה אישתי הרגילה אותי, שגם היא היתה מבית עני, כמוני, מחלות של אנשים רעבים, אצלנו הפריג'ידר היה מלא כל טוּב, סיכה אי'פשָר היה לתחוב שמה, ובּשׂר, הרבה בּשׂר, שזאת היתה האובּססיה שלנו, תשבי ותאכלי, גברת קדמי, שתכף הנקיפות מצפון שלי יתחילו לעבוד שעות נוספות, באמת טעים הסלט ירקות שלך, אלֶף טעמים, הנֵה, נעשׂה קסם בשביל הקטן שלכם, מותק של ילד צריך לאכול ולגדול, שתכף המזלג ייתעקם מעצמו, יופי, עוד ביס וגם הכפית תתעקם, אולי אפילו תעוף באוויר, כמו בסרט, מסכן הקטן שלי, שבזמנו לא היתה לי סבלנות לקטנים, ישר הייתי חוטף ת'עצבים ומוריד לו פְלַאסק, שכאילו הייתי מקנא בו, שיֵש לו שתי ידיים ועשׂר אצבעות, מושלם כזה, לא נכה כמו אבא, נוּ, לא היה זמן לחשוב בזמנים ההם, לחץ לחץ, והפציעה שלי שדפקה לי את הראש, זה אינוָוליד זה, והנחיתות הבסיסית שלי שהבאתי מהבית בירושלים, מורשת אבות לא עלינו, כזה עיווּת במוח, שאולי בגלל זה יצא הקטן הומו, לא אוהב נשים, איך שהיה מתקפל בפינה, כמו חתול שנרטב מהגשם, ולא היה בוכה, רק רועד ככה, והאישה היתה רצה לַחדר שינה וסוגרת ת'עצמה בִּפְנים, שעות, שאולי אני אתקרר מהעצבים שלי, רק הילדה היתה מתחצפת, יצאה פסיכית כמוני, לא עשׂתה חשבון לאבא'לה המשוגע שלה, והיתה צורחת עליו בשביל האח הבכור המקופל שלה, דוקרת אותו בנשמה, וגם היתה צוחקת, כמו משוגעת, עד היום הצחוק שלה מלווה אותי, אפילו שמתה, שתכף השכנים נכנסו אחד אחרי השני, מצעד היה אצלנו בסלון, תירגע, חבּיבָּלֶה, תירגע, זה לא בריא ללב שלך ככה, הרתיחו מים ומזגו לי תה בַּבּוּנַג, ושלחו את הקטנה לגינה למטה, וליטפו את הקטן והכניסו אותו לַחדר שינה, ביחד עם האמא המצוברחת שלו, שיעשׂה לה חֶברה באכזבות שלה, והורידו לי את הנעליים, ופתחו את הכפתור במכנסיים, והרימו את הרגליים על כרית, גיבור גדול אפשר לחשוב, והיו מסתודדים ביניהם, חשבו שלא שמעתי, זה נכה מלחמה מסכן, זה יתום מאבא, זה מלח הארץ, זה ככה וככה, הייתי מגרש אותם ביחד עם החמלה שלהם לולא אהבתי כשריחמו עלי ופינקו אותי, כאילו הייתי ילד קטן בעצמי, סבלנות, חמודי, רק אני גומר ת'משפט ומעקם לך עוד מזלג, שתסלחי לי, גברת קדמי, ככה הרסתי לך את הסכו"ם בלי שהתכוונתי, הנֵה, מאה שקלים ייכסו על הנזק, קחי, קחי, למה לא, קחי, אתה רואה, קטנצ'יק, בגללך אמא וסבא'לה צריכים לריב, לא יפה ככה, מה אתה צוחק מה? יאללה תגמור לאכול, זה ילד טוב זה, יחסית לילדים הקרציות של עכשיו, דווקא עושׂה כבוד לדודים זקנים, ויש לו חוש הומור, ערבי יהודי ואמריקני הלכו לזונה רוסייה מחכים אצלה בפרוזדור וההיא מתפשטת בינתיים, נוּ, שזה הכי חשוב בחיים, החוש הומור, בלי חוש הומור אנחנו שווים כמו מתים, אני אצחק כל הדרך אל הבור שלי, ככה הבטחתי לעצמי, בור זה קבר, קטנצ'יק, איפה שמכניסים את מי שמת, אבל אני לא מת, אז אין לך מה להיבּהל ממני, אני עוד חי, בערך, ומעקם מזלגות וכפיות בשביל ילדים שאין להם תיאבון מי-יודע-מה, כולל הילדים שלי, הבכור ההומו שנעלם מהחיים שלי והקטנה שמתה לפני שבועיים, כמה צחקתי על הקבר שלה, ועיקמתי לה כפית שמצאתי בחדר של החצרן מחבר'ה קדישא, לזכר הימים ההם, שאולי תתעורר מהקסמים ומהצחוק שלי ותתחיל לצחוק בעצמה, אוי, כמה אני מתגעגע לצחוק שלה, כמה, האדון החצרן גירש אותי מהחֶלקה, תעוף מפֹּה, מחלל קברים, ככה קרא לי, שכאילו אני מחלל את הקבר של הילדה, דֶבּיל כזה, חכה רגע, קטנצ'יק, אל תלך, המחשב שלך לא ייברח לך, ואל תעשׂה לי פרצופים, חשבתי שאתה מחבּב אותי, אתה דווקא מוצא חן בעיני, במיוחד העיניים הכחולות שלקחת מהאִמא היפה שלך, ולא, אני לא מחלל קברים, דווקא ההפך, אני אוהב את המתים שלי, הם ממלאים אותי, שכאילו סלחו לי על כל העווֹנות שלי, כי ככה אני, נכה מכל הבחינות, מאשים את כל העולם בנָכוּת שלי, מתאכזר בגלל שהגורל התאכזר אלי, נוּ, פעם נכה תמיד נכה, מה זה עווֹנות? עווֹנות זה כמו חטאים, אבל יותר גרוע מחטאים, זה כמו להתעלל באלוהים, אפילו שאני לא מאמין באלוהים, כי אין דבר כזה, בחיי, תאמין לי, קטנצ'יק, חבל לך לחשוב עליו, המצאות של אנשים קטנים, ילד להתגאות יש לךָ, אדון קדמי, שפינוזה קטן אתה מגדל פה בַּפינת אוכל, יש לי הרגשה שנהיה חברים טובים, קטנצ'יק, כמו שבּוּגי אמר בַּסוף של 'קזבלנקה', יש לי הרגשה שזו תחילתה של ידידוּת מופלאה, מי זה בּוּגי? בּוּגי זה האמפְרי בוגארט, בזמנו היה שחקן מפורסם, היה, ותפסיק לקטוע אותי, קטנצ'יק, שהחוּט מחשבה שלי רופף גם ככה ובקושי זוכר על מה דיברתי לפני רגע, כן, גברת קדמי, שלא תחשבי שהייתי כזה חָאריַת, בכלל לא, ישבתי ככה על הכורסה בסלון ואכלתי את הלב שלי, מה הם אשמים שני הילדים והאישה, מה הם אשמים שהאבא והבעל שלהם נפל על השׂכל, והייתי מנתח את המצב ומבטיח לעצמי להשתפר, שהרי הכי קל ככה, הבטחות-שְמַבְטחות, נוּ, עד הפעם הבאה שהייתי חוטף שיגעון מאיזה מילה או מעשה, הפיוּזים אצלי נשׂרפים מהר, ומחטיף לקטן או לשכן שלנו בדלת ממוּל, או לאמא שלה שהיתה נהנית לרדת לחיים שלי, שגם היא היתה עקומה בנשמה שלה, מתוּסכּלת מהחיים, בדיוק כמוני, מסכנה אחת, אישה אינטליגנטית שנתקעה בזמנים הלא נכונים, בכביסות ובבישולים, פמיניסטית טרם זמנה, והיינו כמו חתול ועכבר בַּסופי שבוע, כשהיתה נוחתת אצלנו בבית בימֵי שישי, לבדוק את החתן של הבַּת, להוכיח לעצמה שהיא צודקת, ושהחתן הזה הוא זבל מזוּבּל ולא שווה את הציפורן באצבע הקטנה של הילדה שלה, שככה צריכה לגדל שני ילדים, עם גבר נכה בגוף ובמוח, אפֶס אֲפָסים, שלא היתה משתינה לכיווּן שלו אם לא היה נשׂוי לבת האמצעית שלה, כזאתי ילדה נהדרת אכלה אותה עם אינוָולידים, כאילו שהיא עובדת סוציאלית, צריכה להריח את הסירחון של אנשים זרים, כאילו שלא מספיק לה הסירחון שלה שהביאה מהבית, בושה, במקום שתִגדל אצל המיליונר ההוא שהבטיח לה וילה שלושה מפלסים בטלבּייה, וטיולים לחוצלארץ פעמיים בשנה, וגַרדֶרוֹבַּה מפריז, ייגדל אותה ביחד עם הילדים שלו שיהיו לה כמו אחים ממש, שככה נשארו יתומים מאמא, אבל אשתי לא רצתה אלמנים עשירים, אשתי רצתה גיבורי מלחמה חתיכים כמו בסרטים, וחטפה נכה עלוב שממרר לה את החיים שלה, כלומר אותי, ככה היתה מטיפה לה האמא שלה, ובקול רם כזה, שגם אני על הכורסה בסלון אשמע ואתבייש לי, מכשפה זקנה, שאף פעם לא סבלתי אותה, אפילו שבסתר ליבי הערצתי את הכוח שלה, ירושלמית מהקישקֶע שלה, קישקֶע זה מעיים, קטנצ'יק, ובסדר, בסדר, אתה יכול ללכת למחשב שלך, רק שלא תצטער אחר כך בגלל שהפסדת את ההמשך של הסיפור שלי, שאני בטח לא אספר לך אותו, כאלה הפתעות ותהפוכות בחיים, וגם בית קולנוע יש בסיפור שלי, על חוף הים, כמו ארמון, עם גינה ענקית, אבל אם אתה רוצה ללכת להִתגלץ' באינטרנט, אז יאללה תלך, אני לא אעצור אותך, ותנקה את הצהוב של הביצה מהאף שלך, וגם מהלחי, לא, לא השמאלית, הימנית, עוד קצת למעלה, יופי, עכשיו אתה חתיך כמו בּוּגי, מי זה בּוּגי? בּוּגי זה האמְפרי בוגארט מ'קזבלנקה', כבר שכחת? וגם מ'האוצר של סיירה מדרה', אוֹהוֹ, איזה סיפורים יש לי, בלשים אנגלים תחמנים ולוחמי מחתרת אמיצים וקרבות עקובים מדם שאכלתי מפֹּה ועד כלא עכו, אבל תלך, שחבל על הזמן היקר שלך, ככה לבזבז על סבּאים זקנים שמחטיפים לחותנת שלהם בגלל שהם נכים בשׂכל, בטח שלא שווה את האינטרנט הזה, בחורות ערומות בקילוגרמים, תסמיק, תסמיק, קטנצ'יק, הנֵה תפסתי אותך על חם, זה לימד אותי ההומו הבּוֹנבּוֹן מהקָצה של הרחוב, כל היום שורץ מול הבחורים הערומים באינטרנט, שולח להם תמונות של איזה מר עולם שכאילו זה הוא, מספר להם סיפורים מפֹּה ועד אמסטרדם, סֶקס של דימיונות, חתיכת חגיגה הולכת אצלו במחשב, אוֹהוֹ, שוב פעם פרצופים, כאילו שגיליתי איזה סודות של האטום, שבטח גם האדון קדמי חוטא לפעמים עם ציצים באינטרנט, תצחק, אדון קדמי, תצחק, אני אין לי בעיה עם זה, אני סֶקס אוֹבּסֶסיונַל מהטבע שלי, לא מתבייש בכלל, ככה זה בריא ללב החלש שלי שדופק וחורק בחזה כשאני יורד על הקורטיזונה הזקנה בַּחדר אשפה בפינת הנרייטה סולד, חורק כמו הסטריאו הענתיקה אצל השכן המעצבּן למעלה, וגם צועק לה מרוב שטוב לי, עוד, יא שָרָמיט, עוד, לא עושׂה חשבון לשכנים, אֶה, הם כבר התרגלו, ההוא מהקומה הרביעית, הטריפוליטאי, צועק לנו עצות, תנסו על ארבע, תנסו בשכיבה על הפח זבל, תנסו עם הצינור השקייה של הגנן, וגם מנבּל את הפֶּה, והגברת השָרָמיט צועקת לו בחזרה, שככה הם מחליפים ביניהם קללות ומתכונים של שקשוּקה על חשבון ההנאה שלי, לבריאות שיהיה להם, אני לא טיפוס צר עין, שבגלל זה השָרָמיט אוהבת אותי, אז החלטת להישאר, קטנצ'יק, נהיית חובב של חותנות רעות ושקשוּקה או מה?