יוסי וקסמן סופר, אמן, מעצב
אולי תצילו אותי
נובלה בהמשכים מאת יוסי וקסמן
ג
באמת תודה, גברת קדמי, הקינוח הזה נראה משהו-משהו, שנים שלא אכלתי עוגת פירות כזאתי, פלא גדול שאתם כאלה רזים, לפני הניתוח מעקפים הייתי שמן כמו הר, אבל עכשיו אסור לי זה ואסור לי זה, לקחו לי את הטעם של החיים, ועל צלי בּשׂר אין מה לדבֵּר בכלל, הלכה השְפּונְדרה, הלכו הצלעות חזיר, טוב שיֵש לי את הג'וֹני ווֹקֶר, עליו לא ויתרתי, וגם לא על השיבָס שההומו הבּוֹנבּוֹן מוזג לי בערבים, כשאנחנו יושבים אצלו בקפה, אחרי שכל האורחים הזנאים נפרדו מהפילגשים שלהם ועלו על הווֹלווֹאים ועל המיצוּבּישי-גאלאנטים, רק אנחנו שנֵינו והזונה הזקנה, בין המספרים, שלוש מוּטציות של החיים, בחיי, העוגה הזאתי לוקחת אותי שלושים שנה אחורה, שכחתי שיֵש בכלל עוגות כאלה, שמתפוררות לך בפֶּה כמו אלף מלאכים, קיבּינימַט, הגעגועים אליה הורגים אותי, במיוחד עכשיו, כשהילדה מתה, הלכו הנשים שלי, התפוררו למלאכים, נוּ, רק שלא תתחילי לבכות לי, גברת קדמי, באמת שלא צריך, תאכלי את העוגת פירות שלך לאט-לאט, תשמרי לך את הטעם המתוק שלה בזיכרון, תשמרי לך את הרגעים האלה בזיכרון, איך שאהבתי אותה איך, היתה צעירה ממני בעשׂר שנים, אבל התאימה לי, זה מפני שהיתה ילדוּתית, רק שעכשיו אני רואה אותה עם הפצעים על המצח והבטן הנפוחה והעיניים היפות ששקעו לתוך הגולגולת שלה, אשת חיל מי יימצא, מי? נוּ, נאכל עוד חתיכה, בטח שלא נמות מזה, תאכל גם אתה, קטנצ'יק, ותגיד תודה לאמא שלך, תגיד, תראה שתצטער כשתגיע לגיל המופלג שלי, שככה גם אני הייתי, אינפנטיל, ושלחתי את אמא שלי לאלֶף עזאזלים, אותה ואת הקוּגֶל שהיתה סוחבת בסיר למחבוא שלי, בלשים רציתָּ, לא? תפרו לי תיק, ככה היה נוח להם, להתעסק עם קטינים, שאולי אפתח את הפֶּה הקטן שלי ואזמר להם, אלשין על הממונים שלי בארגון, פדופילים אנגלים שׂונאי ישראל ושׂונאי נשים, תפסו אותי מדביק כרוזים בלילה, חתיכת חולירות, שידלו אותי עם סיגריות אינגליזיות ועם רַייס פּוּדינג, אבל אני זימרתי להם שירים מזויפים, תקעתי ארבע קערות של פודינג ושלחתי אותם לאנשים הלא נכונים, לאיזה שכן משוגע אצלנו בבית ישרוּאֶל, שממילא לא הבין איפה הוא חי וכאלה, וההוא כבר שלח אותם לעזאזל, שיעור לימדתי אותם, שיעור, אפילו שדֵי חיבּבתי אותם, את הנוֹן-שלַנטיוּת שלהם, ות'אדישות שלהם, של האנגלים ז'תוֹמֶרת, לא כמונו שאנחנו עם של היסטֶרים אובּססיבים על האדמה ועל האלוהים ועל המשיח, רודפים אחריהם והאדמה והאלוהים והמשיח בורחים מאיתנו, כאילו שרודפים אחרי הרוח, נוּ, וככה ירדתי למחתרת לאיזה זמן, עד שהמנדט יתקרר ממני, והלכתי להתחבא אצל גברת אחת בתֵלַביב, אחות מתוסכלת של מישהו חשוב בארגון, חרמנית עם פצעי בגרות שלימדה אותי לאהוב נשים, אוֹהוֹ, חגגה על הבתולים שלי, אלֶף מתפשטות מקצועיות באינטרנט לא יחליפו אותה, את האצבעות הארוכות שלה, את הפֶּה המנשק שלה, חולירע, רק שלא תחשבי שאני חולה מין, גברת קדמי, מה פתאום, זה החיים שגילגלו אותי ככה, דווקא הייתי תמים באופי שלי, שבהתחלה לא העזתי לגזוז את הפֶּייעס, הייתי מגלגל אותן למעלה וקושר, וככה מחביא אותן בכובע בֶּרֶט, שלא ייתגלשו על הלחיים ויסגירו אותי, נוּ, אחרי חודשיים אצל האחות של המישהו החשוב בארגון העזתי לחתוך אותן, וככה יצאתי מהחושך לאור, ואמרתי שלום ולא להתראות לאדון האלוהים, מי צריך אותו בכלל, גבר נהייתי, ויצאתי מהמחבוא שלי, ציפור דרור, שבינתיים גם ההם בארגון תפרו לי תיק, הוציאו לי שם של אחד טרללה, זה הכול מהקִנאה של האחות של המישהו החשוב בארגון, הגברת הזאת רצתה אותי, דימיינה אותנו מתחתנים אצלה על הגג ברחוב מזרחי, נוּ מתחתנים, והלכה לאחיה החשוב והלשינה עלי, שאני ככה ושאני ככה, ואחיה החשוב קרא אותי לסדר, ואִיים, שאוי ואבוי לי אם לא אמשיך להתחבא אצל אחותו טובת הלב, ושהוא לא אחראי עלי יותר, זהו, מעכשיו אני לנפשי מול האנגלים, ווּאללה יופי, נתן לי להילחם ת'מלחמות היהודים שלהם לבדי, אבל אני לא התלוננתי, שהייתי רגיל ככה, שזורקים אותי לכלבים, עוד מימֵי האבא היקר שלי שברח לגרמניה בשלושים ושתיים, התנדף, השאיר אותנו כמו יתומים, שתכף אמא ארזה את הפֶּקלַאות והפלגנו אחריו לברלין, ישר לתוך הלוע של החיה הנאצית שהיתה עוד גור צעיר בחיתוליו, סיפורים רצית, קטנצ'יק, אז הנֵה לך חתיכת אנקדוטה, חתיכת מחזה סוריאליסטי, אחרי שירדנו מהאונייה התייצבנו לפני הדלת של אחותו הגדולה, פְרַאוּ קָרפּפֶן, כלומר דודה שלי, שאולי היא תכניס לאבא קצת שׂכל במוח, איפה, נפלה על הצוואר שלנו, איזה בְּכִיות, שנציל אותה, שנשׂיג לה סרטיפיקאטים לפלשתינה וכאלה, הלך על היהודים בגרמניה, הלך, היו לה אינסטינקטים טובים לדודה שלי, כאילו שהבינה את המצב, ואולי זה בגלל המשבר הכלכלי, שהיו עניים מרודים, לך תדע, נוּ, כמעט ששכחנו מהאבא היקר שלנו, ואמא רצה מפֹּה לשם והשׂיגה להם אשרות כניסה לפלשתינה, לכל האחים והאחיות שלו, יימח שמו, שהוא ברח בינתיים לפריז ומשם לניו יורק, עד היום יש לי תחושה שלא אהב נשים, ושאולי הגֵנים שלו דילגו עלי והתגלגלו בילד שלי, ההומו, נוּ הקיצור, אחרי חודש של חיפושׂים אמא התייאשה, הבינה שאת הבעל הנחצץ שלה כבר לא תמצא בברלין, וככה חזרנו לפלשתינה בלי אבא, אבל עם שש דודות ושלושה דודים, ועשרים וחמישה בני דודים, היֶנֶה משפוּחֶה, בארבעים ותשע שלח לנו חבילה מניו יורק, התנצל, סיפר שהיה בשליחות סודית, ושאכל קש, ושהוא ככה וככה, כמה שרציתי להאמין לו, כמה שרציתי לסלוח לו, בחיי, אבל לא יכולתי, עשׂיתי עליו איקס, זהו, אין לי אבא, אשרַי יתום אני, ורק אמא המסכנה נשארה עגונה, לא לבלוע ולא להקיא, אפילו שלא היתה מתחתנת, זה הרי לא התאים לאופי שלה, היתה תמיד הגבר בבית, גם כשאבא היה בסביבה, שלטון יחיד, שגם אני סבלתי מנחת זרועהּ, אוֹהוֹ, בשביל זה התחתנתי בגיל שלושים ושתיים, אף אחת לא מצאה חן בעיניה, זאת איגנורָנטית, וזאת בלי ייחֵס, וזאת פרֶענקית, יא אללה, איזה קש אכלתי אצלה, אפילו כשהיתה כבר חצי בנאדם בַּמושב זקנים העירוני בקטמון, הייתי מתייצב אצלה כמו טָטָלֶה, כל יום שישי, פק"ל, להדביק לה את הנרות לפמוטים, לצחצח את הארונית פורמייקה, לחתוך לה את הגֶעפילטֶע קטן-קטן שתוּכל לבלוע, לבדוק מה גנבו לה האחים הסניטרים, לעשׂות סקנדלים אצל הגברת המנהלת של המושב זקנים, שככה אמא היתה נרגעת לכבוד שבת קודש, עם המהומות שלי, היה לנו הסכם כזה, לי ולמנהלת, שאני צועק ומתלונן ושהיא מתנצלת שהיא חיה וכאלה, העיקר שאמא תירגע לכבוד שבת קודש, איזה קטעים היו רצים שמה, אצל הלִשכה של המנהלת, אני צועק לה שהיא אישה מושחתת ופרוטקציונֶרית ושהצוות שלה עצלנים וגנבים, והמנהלת מתחננת שלא אלשין עליה בעירייה ושהיא כבר הולכת לעשׂות בדֶק בית, נוּ, בסוף אפילו השכבתי אותה, ביום שישי אחד, בַּשלושים של אשתי ז"ל, נפלנו אחד על השני מרוב צחוק, ואחר כך אפילו יצאנו לסרט, אני והמנהלת של המושב זקנים, היתה אישה מאוד מיוחדת, ההפך מאישתי המתה, אסֶרטיבית, פמיניסטית אש, ואני התרככתי עם השנים, דווקא חיפשׂתי לי גברת שתשלוט בי, שתיתן לי את החופש לחלום ולהתבטל, אבל התוכנית שלי לא יצאה לפועל, וגם אמא מתה בינתיים, והפמוטים של יום שישי נגנבו, לא נשארה לי שום מזכרת מאמא שלי, רק סיפורים סיפורים, נוּ, אחרי שחזרנו מגרמניה הלכנו לגור אצל סבא מפני שהיינו עניים גמורים, ואני התחלתי לחטוף על ימין ועל שׂמאל, שככה מגיע לי, חתיכת בן של האבא שלי, את כל הכעס הוציאו עלי, בגלל הפרצוף שלי שהיה דומה שתי טיפות מים לפרצוף של אבא הברחן, המצח והלחיים והאף הקטן הסולד, כמו של גוי לא עלינו, ושלא לדבר על העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני, אוֹהוֹ, חתיכת משׂא הייתי צריך לסחוב על הפָנים שלי, סבא היה רֶעבֶּע מכובד בשכונה אצלנו, נוּ מכובד, חתיכת סדיסט, לקח אותי תחת חסות המכות שלו, חוסך שבטו שׂונא את נכדו, אבל הוא שׂנא אותי ממילא, בטח חשב שיצליח לעשׂות גם ממני רֶעבֶּע מכובד, איפה, לא התאים לי להיות דוס מהטבע שלי, אפילו ההוא למעלה חשב ככה והעניק לי פרצוף של גוי עוכר ישראל, דודה קָרפּפֶן מגרמניה היתה קוראת לי 'הנאצי הקטן שלי', וסבא היה מרביץ בי תורה ונביאים ומלכים אל"ף, בידיים וברגליים וגם על הפָנים המזופתות שלי, וככה עד שגדלתי ונהייתי חזק מספיק וז'לובּ מספיק, להראות לזקֵן הנאחס הזה מאיפה משתין הגֶעפילטֶעפיש, שיידע את מקומו, פעם כמעט שהורדתי לו סטירה, אפילו העזתי וצעקתי לו שהוא עמלק בי"ת, חכם גדול על יתומים קטנים, ושככה לא מחזירים תינוק שנִשבּה, ואִיימתי שכבר אני הולך לגזוז את הפֶייעס שלי, כבר, והזקֵן התקפל בתוך הטלית שלו, כלא ת'עצמו בתוך האריג, וככה נחנק יום שלם, להעניש את אמא על ההתנהגות שלי, והיה משתעל בכל הכוח, וצורח שמע ישרוּאֶל ונחנק, כאילו שמישהו שמע אותו חוץ מאמא וממני, וקילל את היום שנולדתי, ואת השיגעון של אבא שנכנס בי, ואת הפרצוף השׂטני שלי, כמעט שהוציא את נשמתו בתוך הטלית, דווקא התאים לו ככה, שאיבּד את הבכור שלו בדיפטריה, נחנק להם בעריסה, ונשאר עם שלוש בנות שהביאו לו רק צרות, צרות, דודה אסתר שלא התחתנה אף פעם, ואמא שאכלה אותה עם אבא, ודודה רוֹחְל האפיקורוסית שברחה לאמריקה ונהייתה עיתונאית, ושלא תלמד ממני, קטנצ'יק, אתה לא צריך אסטרטגיות כאלה, לך יש אבא-אמא משהו-משהו, מה זה אפיקורוסית? נוּ, אחת שכבר לא מאמינה יותר לאלוהים, אחת שהבינה את כל הטריקים של הרבנים והאפיפיורים האימפוטנטים שהמציאו להם את הדת כדי להשתלט על העוֹילֶם-גוֹילֶם, הבנת? מה זה עוֹילֶם-גוֹילֶם? זה האנשים הקטנים שמחפשׂים להם דרך להינצל מהגורל שלהם ולא מצליחים, כי הם קטנים, ובדרך כלל גם טיפשים, לא כמוך, שאתה בגילך הצעיר כבר מבין באינטֶרנטים וכאלה, וגם לא כמוני שאכלתי חרא מפֹּה ועד אמריקה, בקילוגרמים, ותסלחי לי על הפֶּה המטונף שלי, גברת קדמי, שהאוזניים של היינגָלֶה נהיו כבר אדומות, מה זה אימפוטנטים? יאללה, תרד ממני, קטנצ'יק, אתה רוצה שאמא שלך תזרוק אותי מהבית, חתיכת זקן ערירי שכבר אין לו מי שיאהב אותו, אה?