מתוך הרומן "רשומות מאי הנשים"

כמה קטעים מתוך הרומן הראשון שלי, "רשומות מאי הנשים", הוצאת חרגול

נוקי חלמה שהמיטה טסה בשמי הלילה, חוצה עננים לא נראים וגושי חושך, עוברת את האטמוספירה ומעפילה לשביל החלב, וכבר אין חושך אלא לובן גולש, נהרה שוטפת ממרכז הגלקסיה, והמיטה מחליקה במעלה נהר החלב, ונוקי נשטפת חלב, פניה מוצפים חמימות, והיא צוחקת ומשפריצה חלב על המון מיטות דומות ששטות על נהר החלב לצידה, והנהר נהיה יותר ויותר שוצף, יותר ויותר גועש, המיטה חוצה אשדות חלב סוערים, מפלסת לה דרך בעקשנות עד המעיין, והמעיין הוא שד עצום שמפיטמתו מפכה החלב ללא הפסק, ונוקי מקרבת שפתיה לפיטמה, מבקשת להתמלא בחלב הזה עד שגם מחשבותיה יזרמו חמות ולבנות בראשה ובוורידיה, אבל ברגע ששפתיה נוגעות בפיטמה הופך החלב חומר בינכוכבי קפוא, רסיסי קרח יבש החוצים את התווך השחור בדרך משום מקום לשום מקום, שפתיה קופאות והמיטה נשמטת תחתיה, היא נופלת, נופלת בחלל השחור, דרך כל הגלקסיה, שביל הקרח, נהרות השלג, צבירי כפור וכוכבים קפואים, למטה רחוק נראית יפו, ומומינקה ונחמיה, אבל נוקי לא מגיעה, נפילתה נמשכת ונמשכת, היא עצמה רסיס קרח בין כל רסיסי הקרח האחרים, שהגלקסיה כולה אינה אלא נפילתם המתמשכת. תוך כדי נפילה היא מבינה שהנפילה אינה יכולה להיגמר משום שאין דבר מלבד הנפילה ואם תיגמר הנפילה לא יהיה כלום.

מומינקה חלמה שהמיטה היא מסלול תצוגות אופנה והיא צועדת עליו עם עוד הרבה דוגמניות אחרות, גופה חבוק בחצאית מיני קצרצרה ובווסט קטיפה בצבע כחול עמוק על חולצה לבנה רחבת שרוולים, עשויה אריג עדין, דק, מלטף. היא מרגישה את מבטי הקהל משוטטים על ירכיה המושלמות כמו נמלים מעקצצות. העיקצוצים נעימים לה. לעיקצוצי מבטי הגברים אופי חודרני יותר, כמו עוקצים המנסים לחדור פנימה, ולעיקצוצי מבטי הנשים אופי תולשני יותר, כמו שיניים קטנות המנסות לקרוע חתיכות מבשרה. לפתע באה רוח והמסלול מתחיל להתנפנף בה ולנוע בתנועה גלית, הדוגמניות עפות ממנו בזו אחר זו, חלקן נופלות אל תוך הקהל שעט עליהן בעוקציו ובשיניו. מומינקה עפה גבוה מכולן, פורצת דרך תיקרת האולם, עפה מעל תל–אביב כולה, מרחיקה עד יפו ונופלת אל בין קישואיה של הסודאנית. אה, הנה את, אומרת הסודאנית, כל–כך הרבה זמן לא היית כאן, תמיד את שולחת רק את הבחור שלך, פעם הוא כבר בא הנה עם אשה אחרת, את צריכה להיזהר. מתאים לך קישואים מעוכים על הרגליים, זה גם טוב נגד הצלוליטיס. מומינקה רוצה לענות לה שאין לה עכשיו צלוליטיס ושהיא דוגמנית צמרת עם ירכיים מושלמות, אבל אז נכנס החמאסניק מהחומוס לקנות ירקות. או, הוא אומר, אחלה קוּסה, אני מת על צלוליטיס, ככה צריך, שיהיה מה למשמש, שיהיה קצת אשה, והוא קונה את כל הקישואים, מביא אותם לחומוסייה שלו ומכין סלט קישואים. מומינקה חושבת שהוא שופך יותר מדי שמן אבל היא לא אומרת כלום. השמן מחליק בין ירכיה וזה נעים לה. פתאום היא מקבלת מחזור וכל הסלט קישואים נהיה אדום. תמיד היה לי טיימינג מחורבן, היא חושבת. היא שומעת את קולו של נחמיה מרחף בחלל כמו נבואת זעם: כל חודש נשפכים ממומינקה חלקי תינוקות מתים, קירות רחם מתמוטטים, בלאדי מרי… החמאסניק רואה איך הסלט שלו האדים וחושב שזה אות משמים. הוא רץ עם הסלט למסגד, להראות לשייח". השייח" מכנס עוד חכמי דת והם מכריזים על קץ כל הימים וקוראים לאנשים לצום ולעשות תשובה. בינתיים מומינקה דוחפת קישוא אחד במקום טמפון ובורחת מהסלט. מסביב למסגד ובתוכו מתקהלים המוני אנשים, מתפללים ומקשיבים לדרשות. הים כולו אדום ורשתות הדייגים עולות ממנו מלאות קישואים. הנשים יושבות בפתחי הבתים וכותבות פסוקי קוראן על הצלוליטיס שלהן. מומינקה רצה לבית אבל במקום דורום מקדם את פניה ספינקס שעל מצחו כתוב "אין אלוהים מבלעדי הצלוליטיס והקישוא הוא נביאו". מה אני אמורה להבין מזה, היא שואלת את הספינקס. כלום, בפירוש כלום, אומר הספינקס וצוחק.

בסמוך לתיקרת החדר הסתוללו החלומות ונבללו זה בזה. הדוגמניות, הסודאנית, הספינקס, הקישואים, אלוהים ונביאו, שטו על נהר דם והעפילו למרומי הגלקסיה, הפכו לחלב קפוא, לקרח ולחושך, התנדפו לריק ושבו וצנחו כערפל קפוא על האטמוספירה, היו לים שחור, לשיכחה, לטביעה מתמשכת.

תומר הניח את המאמר "אהבה ופירוק חלבונים" ובהה נכחו. לאחר רגע הוציא מתחת המקלדת נייר ועליו כמה שורות שכתב יום לפני כן בערך באותה שעה, שלוש לפנות בוקר, והציץ בו: היא היתה טובה אלי/ תוכה היה רקוב/ היא היתה יפה אלי/ יופיה היה רקוב/ היא היתה כולה אלי/ כפרי גדול, רקוב.

קימט את הדף והשליכו בזעם על הריצפה. לא מעט כדורי נייר כאלה כבר נחו שם. תומר הירהר בשילה. האם אהבה אותו באמת? היא אמרה שהיא אוהבת אותו. האם מסוגלת בכלל מישהי לאהוב אותו, כיצד זה אפשרי, כיצד תיתכן בכלל האהבה. תומר הפך בזה מעט וככל שהפך יותר נראה לו היחס התמוה אפשרי פחות. היא אמרה שהיא אוהבת. היא היתה באה וקוראת לו שירים של רילקֶה ליד המיטה. בבוקר היתה הריצפה זרועה צלחות מלאות בבדלי הסיגריות שלה. יפים היו השירים של רילקה, יפים ובלתי אפשריים. כל החדר נמלא מלאכים גוססים, קצוצי כנפיים. היא ישבה ליד המיטה, עישנה, דיברה על עצמה, על החיים המוזרים, הקטועים, הלא מתחברים שלה. היתה הולכת למטבח ומכינה פסטה. בישלה איום ונורא, ללא טיפת חוש. רילקה לא שיכנע. ניסתה אוֹבידיוּס, ניסתה בּוֹדלֶר. בחירה אומללה. חזרה לרילקה. ואז ניסתה לגעת. כל המלאכים הגוססים נפלו מהתיקרה והגוף כוסה בגופות מתפוררים, בנוצות, בחלקי כנפיים, במעי תינוקות שפוכים. שלא תעיז יותר לגעת. אסור לגעת. שירים, בסדר, אבל שתעצור שם. לא חייבים להמית הכל. אפשר להשאיר כמה דברים במצב של גסיסה. היא לא הבינה אבל רק בגלל זה היא היתה מסוגלת לאהוב. אם אוהבים סימן שלא מבינים. למחרת חתכה לעצמה את הוורידים אבל לאורך במקום לרוחב. ככה קשה מאוד למות. סתם נהיו לה כמה חתכים מכוערים על החלק הפנימי של הזרוע. לא חשוב כמה מכערים את החוץ, הפנים תמיד יהיה יותר מכוער. היא דווקא היתה די יפה מבחוץ. היו לה עיניים גדולות כאלה, מעפעפות, מעפעפות קצת יותר מדי, ושפתיים עבות, דשנות, קצת יותר מדי דשנות, ולחיים עגולות, מלאות כאלה, כאילו הכל בריא ושופע אושר, כאילו לא ברור לגמרי מה קורה מתחת לפני המדושנות הזאת. היה לה גם גוף. לפעמים לא היה מנוס מלראות אותו, כי היא היתה הולכת מהמקלחת עם תחתונים וחזייה. הוא לא היה רע בתור גוף, אבל אחרי הכל הוא היה גוף. לא היה בו יותר ולא פחות ממה שאפשר לצפות מגוף. היה לה עור מאוד לבן ובשר קצת רוטט כזה. זה היה נורא אם היה צריך לגעת בכל הבשר הלבן הזה. מה היה אפשר לעשות איתו, לאן לוקחים כל–כך הרבה בשר לבן, רוטט, מה היה קורה לאצבעות כשהן היו טובעות בתוך כל זה, מה היה קורה לראש ולכל המחשבות שבתוכו, ממש לא ניתן לתאר את זה.

תומר נטל שוב את המאמר לידו, אבל השורות נפזרו מול עיניו. כבר מזמן לא ראה אותה, חשב. אולי חמש שנים. מאז השתנו כמה דברים, אבל שום דבר מהותי. טוב, הוא היה אצל הנערת ליווי הזאת ונתן לה לגעת בו. שום דבר לא קרה. אחרי כמה זמן היא נשברה ושאלה מה לא בסדר והוא ענה שאו שהוא, או שהעולם, או ששניהם. לא כל–כך ברור. בכל אופן, הוא אמר לה, היא לא צריכה להרגיש אשמה ואת הכסף שלה היא תקבל. היא שאלה אותו אם הוא אוהב בחורים והוא צחק ושאל אותה אם לבחורים אין גוף ואם הם לא נוגעים ולא מנסים להגיד שהם אוהבים וכל זה. היא אמרה שמבחינה זאת היא חושבת שזה בערך אותו דבר, אם כי יש לה ספקות מסוימים לגבי העניין של האהבה אצל בחורים, לפחות מהצד שהיא מכירה אותם. הוא אמר לה שאם זה בערך אותו הדבר אז אין לו שום סיבה לאהוב בחורים. היא שאלה אם אף פעם לא עומד לו והוא אמר שבטח שכן, הוא מאונן כל לילה לפני השינה. היא שאלה על מה הוא חושב כשהוא מאונן והוא אמר שעל כלום. היא לא הבינה ואמרה שאולי הוא צריך טיפול והוא אמר שאולי אבל מה הטעם, מה, הפסיכולוג ינסה לבטל את הגסיסה שבתוכו, את המוות, את תסיסת הרקב, את רחש התולעים, מה הוא, אלוהים?

אלוהים, אני חושבת שאני מתחילה להיות דומה לחדף, הירהרה מומינקה. מה זה המחשבות האלה על המוות פתאום באמצע היום? כאילו שאין לי דברים יותר טובים לחשוב עליהם. מה אתה אומר על זה, דורום? אתה תמיד שמח שפונים אליך. פתאום, בלי שום סיבה. מוזר, לא? אני אפילו לא בדיכאון היום. זה ממש לא מתאים לי. אתה חושב שאני מאבדת את האופי שלי ומתחילה לשקף את האופי של החדף? כל–כך הרבה הוא נבר והתחפר והתחכך בתוכי, שחלק ממנו נשאר שם. הוא בטח ישמח לשמוע את זה, הא? דורום היכה בזנבו פעמיים בריצפה לאות הסכמה. הוא קרב ונעץ את אפו הלח בשולי בטנה של מומינקה. היא דיגדגה בידה את צלעותיו. הוא העמיק לנעוץ את אפו בבטנה. די, דורום, אתה מדגדג אותי. גם אתה משקף כבר את ההתנהגות של החדף וזה מדאיג כמעט באותה מידה. בסוף נהיה משפחה של שלושה חדפים: אבא חדף, אמא חדפית וכלב חדף. ממש נפלא. נחפור מאורה מתחת לבית ונצא רק כשיבואו אורחים. כשאנשים קרובים כמו נוקי יבואו לבקר הם יירדו למאורה ואנחנו נחכך בהם את האף, ננעץ בהם את הראש ונתחפר בהם. ככה ילכו החדפים ויתרבו. בסוף נהיה שבט חדפים ונגור מתחת ליפו ולתל– אביב. נשתדל להימנע כמה שאפשר מאור השמש וממגע עם בני–אדם. תהיה לנו רק בעיה עם החולדות. קראתי ב"העיר" שיש מתחת לתל– אביב כמה מיליוני חולדות, והן יוצאות רק בלילה בקבוצות לצוד אוכל, אבל הן גרות במערכת הביוב ואנחנו נגור במחילות. הנקודה היחידה שתקשר אותנו לפני האדמה תהיה הבית הזה. דרכו אנחנו נארגן לנו חומוס ופיתות ולבּנֶה. זאת לא תהיה בעיה כי תהיה לנו ברית עם החמאסניקים. אנחנו נבטיח להם שאנחנו נהרוס את העיר של הציונים כי נחפור מחילות מתחת ליסודות שלה, והיא תשקע לאט לאט עד שתקרוס. נבטיח להם שכשכל היהודים יהיו חדפים וירדו מתחת לאדמה, העיר העליונה תהיה שלהם והם יוכלו לבנות מסגד ענק איפה שמיגדל שלום עמד. איפה שהיה פעם מרכז גולדה לאמנויות הם יוכלו לרכז את כל המתנחלים של פעם ולשגע להם את המוח עם אופרות של ואגנר ועם קטעי מחול דקדנטיים של תרבות המערב המנוונת ועם קטעי זימה מתוך הצגות של חילונים ישראלים רקובים. אם באיזה שלב הם יפרו את ההסכם ויפסיקו לספק לנו חומוס, תמיד נוכל לעלות למעלה ולהידחף למתנחלות מתחת לכל החצאיות כמו שהחדף נדחף לתוכי ולעשות להן נורא נעים ואז הן יתחילו לחייך ולצרוח ויהיה להן חם וכולן יתפשטו וירוצו עירומות ברחובות ותהיה אנרכיה גמורה וכל כתבי הקודש של כל הדתות לא יצליחו לעצור אותן ואנחנו נצטרך לברוח מהר–מהר בחזרה אל המחילות החמימות שלנו כדי לא להירמס. אבל למרות אספקת החומוס השוטפת החדף יעלה לפעמים כדי לעשות את החצילים בתנור המפורסמים שלו, כי בלי זה באמת אי–אפשר לחיות, אפילו כשאתה חדף.

דורום העדיף שלא להביע את דעתו.

אבל אני לא רוצה להיות בדיוק כמו החדף. ואם כבר להיות כמוהו, למה דווקא לאמץ את כל הקטע שלו עם החידלון וההתפוררות, את כל המחשבות החולניות שהוא כל–כך מטפח. הייתי מעדיפה להשאיר את זה לו. זה ממש מדאיג. תפסתי כבר את עצמי מסתכלת ברחוב על נשים, במיוחד על נשים גדולות, שהוא קורא להן דשנות, וחושבת איך זה היה יכול להיות להתחפר בתוכן. תפסתי את עצמי עושה את זה במרכז, בזמן שלינדה דיברה על מנגנוני הגנה של נשים במצבי לחץ. היא דיברה על מנגנוני הגנה ואני הפשטתי אותה בראש ובדקתי איפה הכי נחמד להתחפר. ניסיתי לנחש אם היא מגלחת בבית–השחי, שזה מה שהחדף קורא חלקת–אחו, או משאירה שיער, שזה מה שהוא קורא יער–פרא, להבדיל מיער–אופל שזה למטה. פעם הוא אמר לי שכשאשה מגלחת למטה זה נראה כמו הג"ונגל הברזילאי אחרי שביראו אותו, ומעורר אותה תחושה של אומללות וחוסר אונים. הכי מסוכן זה שאני מתחילה לאהוב את האמירות האלה. יותר מזה, אני מתחילה להרגיש שבעצם אני אמרתי אותן ולא הוא. פעם, בהתחלה, אמרתי לו שזה הסימן הכי טוב של זוגיות טובה, אבל היום כשזה באמת מתחיל לקרות זה מפחיד אותי. הכל מתערבב לי ואני מאבדת תחושה לגבי עצמי. לא יודעת יותר איפה אני נגמרת ואיפה הוא מתחיל. אפילו עכשיו, כשהוא לא כאן, הוא מחופר בתוכי. פתאום אני מרגישה רק כמו שיליה שקופה שעוטפת אותו. אותו ואת המחשבות שלו, ועוד באמצע הצהריים. זה לא נשמע טוב.

איפה גלינה עכשיו? היא אורזת? מקפלת לבנים? האם היא לוקחת גם את התחתונים השחורים עם הפרח הסגול שאת הסוף שלו לא רואים? היא חושבת עלי? היא מנסה לדמיין אותי? איך אני נראה היום, היא חושבת, השמנתי? הקרחתי? צידי הבטן שלי עוד רכים ונעימים? השפתיים שלי יודעות עוד יפה כל–כך להשתרג בשפתיים שלה, להיחשק בהן, עור הצוואר שלי עוד עדין ופניה עוד יכולים להילטף בו? האם אני עוד מתאים לה כל–כך, בדיוק, בגודל, בקצב, במצלול, גבשושיות מוצאות שקעים, מידת קשה ממלאת מידת רך, אש כבויה עוממת בחושך נסוג, האם אני עוד נכון לאהבה, נכון להישטף במים החמים האלה הבוקעים ממנה, נכון להיות הפיטנגו שלה, אוי, פיטנגו שלי, איך יכולתי כל–כך הרבה זמן בלעדיך, פיטנגו שלי, תראה מה קורה לי כשאני איתך, תראה מה זורם ממני, רק אתה עושה לי את זה, אלוהים, מה זה כל המים האלה, אף פעם לא נהיה לי ככה, אני מפחדת פיטנגו, לא, אל תפסיק, רק אל תפסיק עכשיו.

ומאז, כמה שאני מתחפר, זה לא זה. 

איך היא נושאת בתוך עצמה, עם עצמה, את כל הגלינה הזאת? זה ממש נערץ. ואני שכבתי מתחת לכל זה כמו אלעזר מתחת לפיל וחשבתי, זה זה. זה הדבר כשלעצמו.

ובכל זאת לא. משהו עוד התרוצץ שם, משהו עוד חיפש מנוחה. על פניה היתה הבעה. כמו בכי, כמו תאווה. הבעה. לא היינו לענן, לא לאוד, לא לשקט. היא היתה הגלינה הגדולה והיא ישבה עלי ואני כבר הייתי חדף לעתיד לבוא. ועכשיו מה? מי ייפגש עם מי? זמרת עם חדף? שקט כבוש עם שקט כבוש? מרחק עם מרחק?