מבוא לשירה האירית: וויליאם באטלר ייטס

כבר לא מעט שנים שאני קורא ומתרגם מן השירה האירית המודרנית. תרגומים שונים ראו אור במהלך הזמן במספר כתבי עת, ומי שעקב יכול היה אולי לערוך היכרות בסיסית עם מספר לא קטן של משוררים מצויינים מן האי הירוק.

מה שאני מתכוון לעשות כאן, באופן די קבוע, הוא להציג באופן כרונולוגי פחות או יותר את המשוררים האירים החשובים והמשפיעים, או לפחות את אלה מתוכם שאני מתרגם, כדי לנסות ולתת איזו תמונה ראשונית ומסודרת של התרבות השירית הגדולה הזו, וכאיזשהו תחליף לאנתולוגיה שטרם הצלחתי למצוא לה מו"ל.

אני פותח בייטס (1865-1939), משום שאי אפשר להתחיל אחרת. אותו אני דווקא מתרגם פחות, בעיקר משום שכה רבים וטובים כבר עשו זאת לפניי (שמעון זנדבנק ואורי ברנשטיין הוציאו מבחרים נרחבים ומוקפדים משירתו, ויש עוד אחרים). אבל מקומו בשירה האירית הוא כה בסיסי, עד שלא ניתן להתחיל לדבר על המסורת הזו בלעדיו, כהמשך לו, וברוב המקרים גם כוויכוח נמשך איתו. משום ששירתו המרכזית, כאמור,  כבר תורגמה היטב לעברית, פניתי דווקא למה שבמקרים רבים נחשב כשירתו הזניחה יותר, זו שיצר בהיותו משורר יחסית צעיר, מושפע מאד מן המיתולוגיה האירית ומתורות רוחניות שונות, כמו גם מן הרומנטיקה והפוסט-רומנטיקה. בעיני יש לשירים האלה קסם בלתי רגיל, בניגון שלהם, בסיפור המאגי שהם מספרים, ביופי הפורץ מתוכם בלי בושה.

הנה שיר אחד כזה בתרגומי, מתוך הספר "הרוח בין קני הסוף" שראה אור ב 1899:

 

 

שירו של אֵנגוּס הנודד

 

בָּאתִי אֶל חוֹרֵשׁ הַשָּׁקֵד

כִּי אֵשׁ בְּרָאשִׁי דָּלְקָה

עָנָף גָּזַמְתִּי, קִלַּפְתִּי,

גַרְגֵר לְחוּט קָשַׁרְתִּי כְּחַכָּה;

עֵת עָשׁ לָבָן פָּרַשׁ כָּנָף,

רִפְרוּף הַכּוֹכָבִים אַט אַט רָפָה.

אֶת הָגַרְגֵר הִטַּלְתִּי אֶל פֶּלֶג,

וְדַגְתִּי לִי טְרוּטָה כְּסוּפָה.

 

עַל הַקַּרְקַע אוֹתָהּ הִנַּחְתִּי,

הִפְחַתִּי בְּגֶחָלִים הָעוֹמְמִים,

אַךְ מַשֶּׁהוּ עַל הַקַּרְקַע רִשְׁרֵשׁ

וּמִישֶׁהוּ קָרָא בִּשְׁמִי;

לְנַעֲרָה זוֹרַחַת הִיא הָפְכָה

בִּשְׂעָרָהּ פְּרִיחַת  תַּפּוּחַ

וְהִיא בִּשְׁמִי קָרְאָה וְנַסָה,

נָמוֹגָה עִם הָרוּחַ.

 

גַּם אִם אַזְקִין בִּנְדוּדַי

בֵּינוֹת בִּקְעָה וְהַר נִדָּח,

עוֹד אֲגַלֶּה לְאָן הָלְכָה

שְׂפָתֶיהָ אֶשַּׁק, יָדָהּ אֶקַּח;

אֶפְסַע עַל דֶּשֶׁא מְטֻלָּל,

אֶקְטֹף עַד קֵץ יָמִים רָבִּים

אֶת תַּפּוּחֵי הַכֶּסֶף שֶׁל הַלְּבָנָה,

אֶת תַּפּוּחֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזְּהוּבִים.

 

 

אנגוס הוא אחד מן האלים האירים, אל האהבה, ההשראה הפואטית והנעורים. אחד הסיפורים הידועים הקשורים בדמותו הוא סיפור התאהבותו הנואשת בנערה שראה בחלום. הוא תר אחריה ללא הרף ובסופו של דבר גילה אותה כברבורה בלהקת ברבורים. הוא הצליח לזהות אותה מבין כל הברבורים הרבים ואז הפך את עצמו לברבור ושניהם המריאו משם כשהם מזמרים מוסיקה מכשפת ביחד.

שירו של ייטס שואב מן האגדה היפה הזו אך לא עוקב אחריה במלואה. אנגוס של השיר, כאנגוס של האגדה, הוא נווד התר ללא הרף אחר אהובה המתגלה אליו באופן מאגי. אך להבדיל מן הסיום המאושר של האגדה, כאן הוא נותר במצב של נדודים תמידיים. בעיני לפחות, הופכים הנדודים האלה לסמל של הרדיפה אחר ההשראה השירית, השראה שהיא, בהתאם לרוח המיתית המנשבת בשיר זה וברבים משיריו של ייטס, גם מקור מיידי של כוח מאגי ושל יופי שהוא מסוכן כשם שהוא נדיר ומושך.

בנוסף לכל אלה, ניתן למצוא בשיר הזה הרבה ממה שהפך את ייטס למשורר כל כך חזק ומשפיע – המבנה המוקפד, הניגון, הקרבה אל עולם הטבע מחד ואל עולם המיתוס והמאגיה מאידך, והשימוש המורכב וההפכפך לא אחת בסמלים.

בדומה אולי לביאליק אצלנו, השתרעה השפעתו של ייטס על פני עשורים רבים ולרוחבם של תחומים שונים (בין השאר הוא נחשב כמי שהקים לתחיה, יחד עם ליידי גרגורי, את התיאטרון האירי וחיזק את הלאומיות האירית ובאמצעות עיסוקו בפולקלור האירי ותגובותיו לאירועים פוליטיים מכריעים בדרך להפיכתה של הרפובליקה האירית למדינה עצמאית. המשוררים שבאו בעקבותיו מצאו בו על כן דמות מעוררת יראה לעיתים, וגם כזו שיש למרוד בה ולהתגבר עליה. על אחד הראשונים שפנו נגד המסורת הייטסית ועיצבו בעצם את רוחה של השירה האירית החדשה, בפרק הבא של "המבוא לשירה אירית".

ייטס הצעיר