קרולה וטאי

 

שני קטעים מתוך "למלך אין בית", רומן שיצא בהוצאת חרגול/עם עובד

 

קרולה

הבעת סלידה מאופקת הסתמנה על פניה הצרים של קרולה אמליך כשסגרה מאחוריה את הדלת המחברת בין משרדי מכון החרוב לבין המדרגות שהובילו למרתף. במרתף שכן מועדון החברים הסגור שכונה באתרים הגותיים "פרנק X", אם כי על השלט הקטן שהוצמד אל הדלת הפונה אליו מצד מכון החרוב נכתב "המקום של נאמה". מלבד הכניסה הזו, שהייתה נעולה רוב הזמן, הייתה גם כניסה ללקוחות מן הרחוב. על כניסה זו לא נכתב דבר, שלא למשוך תשומת-לב מיותרת. קרולה חלפה בהבעה חמוצה על פני הבר שרק אדם אחד, שתוק ומכונס, ישב עליו, הנהנה לברמנית בחליפת העור השחורה שסמל המועדון – חמור נושא צלב – מוטבע על כתפה, ונכנסה למסדרון לא ארוך, מהובהב אור כתמתם קלוש, שדלתות חדריו היו בדרך-כלל פתוחות למחצה. מבעד לאחת מהן נראתה אישה בהינומה שחורה שעמדה בגבה אל קרולה. האישה פיזרה אפר על גבר ששכב למרגלותיה. היא חזרה ואמרה מין לחש:

אפר חמורים, אפר חלומות, הכל אפר, שכח הכל, שכח הכל, תן את עצמך למדבר הגדול, התמסר לירח העמלקים החולה…

קרולה המשיכה לפסוע במסדרון. מבעד לדלת אחרת נראתה אישה פרועת שיער אדום עומדת לצד מין מזבח מאולתר שסביבו פוזרו חרובים ממוקמקים מיובש ומזוקן. על המזבח שכבה אישה לא צעירה, מכוסה שמיכה אפורה שהבליטה את גון עורה הלבן. מעט מאחור עמדו כמה אנשים והתבוננו במחזה. האישה אדומת השיער נטלה את ידה של האישה הלבנה וציירה עליו קו במין אבן כחולה: קו הכחל, אמרה, קו העומק והשיכחה המענגת. אחר ציירה עיגול ירוק סביב עיניה ואמרה: ארץ החורים האבודה, מישורי מיתני היפה, כנען הבתולה, נאות יבוס ועמלק. אחר הסירה את השמיכה וציירה עיגולים שחורים סביב שדיה העירומים של האישה המתנשמת, שתקה רגע ואמרה: אל טל ומטר. בצורת. אל אכזר. שתיקה. ואז נטלה כמה חרובים מן הריצפה והניחה אותם על בטן האישה. ציפייה, אמרה, צמיחה אל תוך האדמה היבשה, חוכמת צמחי המדבר, מוות שהוא חיים. לבסוף הרכינה את ראשה האדום, הפרוע, הדלוק, ונשקה נשיקה ארוכה לשער השיבה שחפה על חמוקי האישה עצומת העיניים. משם, מסבך תלתלי השיבה, עלה מלמולה האחרון: שיחים בפתח המערה, חלומות מתפוררים, הרחם שחור וריק, אפילו המתים כבר מתו, אבל מישהו עולה, מישהו הולך במשעולי ההר, מישהו הולך לקרוא למי שנשאר, מישהו הולך וצעדיו לא נשמעים… ובכל זאת הם באים, הם באים…

קרולה נאנחה ועלתה מן המסדרון לחדר-הקבלה שהיה ממוקם מול הכניסה הפונה אל הרחוב. ליד הדלפק ישבה אשה גדולת גוף, דשנת לחיים, שערה מקורזל, מתפרע מעל כתפיים רחבות. היי, קרולה, התחייכה והורידה את האוזניות.

הי, רוית, מה את שומעת?

מוזיקת עולם. מוזיקת נשמה כורדית.

יש דבר כזה?

בטח, אני מתה על זה.

טוב, שיהיה. אני רואה שלא חסרים לקוחות.

כן, נהיינו טרנדיים.

בחיי, מלמלה קרולה, פתאום השאוליזם נהיה אופנתי.

כן, וזה טוב, לא? זה אומר שאנשים סוף-סוף מבינים משהו. שהעולם מתחיל להשתנות לטובה. את זוכרת, כשהצעתי להרטמוט לפתוח מכון מי בכלל ידע מה זה, התלהבה רוית. אפילו אני לא ידעתי מה זה, אמרה כמו לעצמה, אבל הרטמוט סיפר לי וזה מה זה תפס אותי! נשמע לי ממש הדבר. במיוחד אהבתי את הסיפור על עטרה ונעמה, והבתולה הקדושה ששוכבת עם כולם…

גם כן בתולה, נעו שפתיה של קרולה כמעט ללא קול.

את יודעת, קרולה, לפעמים נראה לי שאת לא ממש מאמינה עד הסוף בכל הדברים האלה. זה לא טוב, את צריכה יותר להאמין. בן-אדם חייב להאמין במשהו. אחרת…

אחרת מה?

אחרת… לא יודעת. חייבים להאמין.

במיוחד אם אפשר גם לעשות מזה כסף, הוסיפה קרולה. תגידי, את יורדת לשם לפעמים בעצמך?

בטח, הנהנה רוית במרץ, האנשים האלה שבאים הנה זקוקים להרבה חום ואהבה, ואני נותנת להם את זה. הם קוראים לי נעמה. טוב, בעצם נאמה, כי הם לא יודעים לבטא נעמה, הם שואבים ממני כוח. כוח ו….

נחמה?

אולי. כן, נחמה, זה יפה. רציתי להגיד אמונה. אני נותנת להם אמונה. אהבה ואמונה. אני כמו אמא גדולה בשבילם, קרולה. והם לגמרי נפתחים בפני. ילדים לא מתביישים בכלום בפני אמא שלהם.

כן… אני מבינה. ואספתם כאן מגוון מעניין של לקוחות: יהודים שרוצים לברוח מעצמם, אנטישמים שרוצים לבזות את היהדות, פילושמים שמחפשים דרך להיות יהודים בלי להיות יהודים, גותים חדשים מחפשי ריגושים, סתם חובבי אס.אנד.אם…

זה בסדר מבחינתי, חייכה רוית. גם לי יש בעיה עם כל היהדות הזאת, וזה משחרר אותי. אבל את, מה את עושה פה אם את לא מאמינה בכלום? לפחות את מאמינה במה שהרטמוט עושה? במהפכה?

אני מאמינה שזה ייכשל.

אז למה את כאן בכלל? השתוממה רוית.

מתוך סקרנות. אני מתייחסת לכל זה קצת כמו למחקר אנתרופולוגי.

זה נשמע לי נורא קר, התעקמו שפתיה של רוית. חוץ מזה, את לא ממש מצפה שאני אאמין בזה – את הרי מאוד מעורבת בכל מה שקורה. לפעמים את הרבה יותר מתמצאת מהרטמוט.

כן, טוב, אני לא אדישה לגמרי לכל העניין.

את רואה? ידעתי שאת מאמינה ואת סתם מנסה להכחיש את זה!

זאת לא אמונה, זאת שנאה.

שנאה? שנאה למה? למי?

למי לא? לנוצרים, ליהודים, לגרמנים, לגברים, לפעמים גם לנשים. תסתכלי סביבך, רוית, כל האנשים האלה, למטה, שאת אומרת שאת מעניקה להם אהבה, מה הם רוצים בעצם? לברוח מעצמם, מהדתיות שלהם, מהמסורות, אבל הם לא יכולים להתנתק מהצורך הזה בטקס, בנוכחות אלוהית, אפילו שהיא כבר מזמן מתה. אז הם נאחזים במסורות אחרות, או שהם ממציאים מסורות שהן אנטי-מסורות. זה כל-כך עלוב בעיני. אנחנו כל-כך רוצים להרוס משהו, ותמיד בסוף אנחנו מגלים שהצלחנו להרוס בעיקר את עצמנו.

אני לא בטוחה שאני מבינה כל מה שאת אומרת, אבל אני לא מסכימה עם הגישה הנגטיבית הזאת. 

בסדר, בסדר, הזדעפה קרולה. תגידי, מה קורה עם האנשים שלך?

הישראלים?

כן.

התחלתי עם ההוא שאמרתם לי. הבנתי ממנו שהם עלו על המקום הזה.

נו?

הם חושדים שקורה כאן משהו. הם יודעים שהרטמוט היה בארץ ויש להם אינפורמציה מהגרמנים שכנראה מדאיגה אותם.

כן… התעקמו זוויות פיה הצר של קרולה. טוב, תשבי חזק על האיש הזה. כדאי אולי שתנסי לשכב איתו.

עשיתי את זה כבר. לא היה משהו אבל הוא די דלוק עלי.

טוב מאוד. אם הם מתכוננים לנסות להיכנס הנה אנחנו חייבים לדעת את זה מראש. ספרי לי כל דבר חדש. להתראות. אני נוסעת עוד מעט לשדה תעופה. יש לי עניינים לסדר בישראל.

תגידי, קרולה, את לא רוצה אולי איזה טיפול פרנקיסטי? נראה לי שאת צריכה איזה שיחרור. אני מוכנה לעשות לך מסאז' נוסח שיינה-זינה בעצמי… 

לא תודה. אני אסתפק בכוס תה.

 

 

טאי

טאי הסיעה את העכבר על הפד שלה, שעליו הופיעה תמונת אישה מגבה, שערה כחול וגווה רזה, לובשת שמלה שחורה, ארוכה, אוחזת בידה הדקה שרביט כסף, ראשה נישא אל הרים אפלים. תנועת העכבר הכסוף גבלה בתזזית, אם כי לא חרגה מכלל שליטה. גבותיה העבות התקמרו תחת משקפיה שחורי המסגרת. היא הייתה עסוקה בקריאה היומית של ידיעות מודיעיניות שונות שמנגנון התפוצה ניתב לדואר האלקטרוני שלה. רובן בדרך-כלל לא היו קשורות לשום דבר, והיא הייתה מרפרפת עליהן במהירות ומבטלת אותן. כעת עצרה מול ידיעה שהופנתה אליה, מן הסתם משום שבנדון שלה הופיעה המילה "ליטא", והיא הייתה ממונה על סטודנטים יוצאי חבר המדינות. דווח שם על אדם בשם טאדאס בלינאס שהגיע אל הקונסוליה הישראלית בווילנה וביקש תשלום עבור מידע שהיה ברשותו בדבר אוצר של מי שכונו בפיו "היהודים המתכחשים". כשנשאל מדוע לא לקח את האוצר לעצמו, טען שהמידע שברשותו הוא חלקי בלבד. הוא שיער שאנשי הקונסוליה יוכלו לעשות בו שימוש מועיל, מכיוון שלטענתו "יהודים מבינים יהודים". לאחר שהעניין נבדק התברר שמדובר לכל היותר באיזו שמועה או אגדה, ופנייתו של האיש לא נענתה. הייתה זו אחת מאותן ידיעות שוליות שהמערכת גדושה בהן, ושאיש מודיעין רציני לא היה מקדיש להן מבט שני. בכל זאת התעכבה עליה טאי לרגע, כוססת את קצה העיפרון שלה, נעה קדימה ואחורה בכיסא המשרדי התכול אל מול האותיות השחורות הקטנות שניצבו על המסך לפניה. בעיקר לכד את תשומת-ליבה הצירוף "היהודים המתכחשים". מתוך איוושת המזגן והשאון העמום הגואה אל החלון מפקק אחר הצהריים המתמשך של האיילון, צפו דברי אמה מעל שולחן ארוחת הערב בדירה הקטנה בטאלין: אומרים שאנחנו יהודיות, טטיאנה, מתעקשים להזכיר לנו שאנחנו יהודיות… בוז'ה, אני שונאת את הגויים האלה כמעט כמו שאני לא סובלת יהודים. הפקיד הזה בלישכת התעסוקה שאמר לי היום תחזרי לירושלים, זה המקום שלך, הייתי מרסקת לו את הפרצוף… ירושלים זה המקום שלך, הוא אמר. הוא לא יודע שאנחנו לא מירושלים, שאנחנו ממקום אחר, חשוך, מקום של נשים ושל מתים, מתחת לאדמה. לא מקום של יהודים. מקום שיהודים לא היו מעזים להיכנס אליו. מקום רק שלנו. קר, חשוך, בודד, אבל שלנו. רק שלנו. הקבר הפרטי והעתיק שלנו. משם אנחנו. 

טאי השיבה את מבטה למחשב, הסירה את אצבעה מכפתור ה-Delete ותייקה את הידיעה תחת שם הקובץ "וילנה – יהודים" בתיקייה שלה שנשאה את השם "שונות, לא מתקשר". היא כיבתה את המחשב, הורידה את משקפיה והיכתה קלות בעפרונה על שולי המקלדת. כל זה עורר בה טרדות שכמו צפו מתוך איזה משקע עכור, ספק נוזלי ספק קפוא. היא יצאה, נכנסה לגולף הכתומה שלה ונסעה למרכז הטאי-צ'י ברמת אביב. לא מספיק שקוראים לך טאי, אז את גם עושה טאי-צ'י? נזכרה איך גיחך לעומתה פעם בלאס באחד מאותם ראיונות סיכום והערכה חצי-שנתיים. מפגר, הרהרה כעת כשהחליפה את הג'ינס במכנסי אימון בגוון אפרפר. כשיצאה משם לאחר שעתיים הרגישה איך רוגע פנימי מוגבל מתחיל להתפשט בה. בכל זאת המשיכה לרחוב מנדלי מוכר ספרים, אל המסאז'יסטית שלה, שנהגה לקבל לקוחות בדירתה הפרטית.

היי, ניבה, הפטירה כשנכנסה ונבלעה במקלחת בלי לחכות לתשובה.

תה צמחים? שאלה אותה ניבה כשיצאה משם, עטופה ברישול במגבת.

האמת? הייתי שותה עכשיו מיץ גזר עם וודקה ודבש, אבל בטח אין לך כזה דבר.

לא, אין לי כאן אלכוהול בכלל.

איך זה שאישה שיודעת לגעת בצורה כל-כך מדויקת לא שותה אלכוהול? זה לא מסתדר לי. טוב, תביאי קצת מהנוזל האנמי הזה.

איזה בקשות מיוחדות? חייכה ניבה כשהגישה לה את התה. את נראית לי מוטרדת.

אני אף פעם לא מוטרדת.

כן, את תמיד בשליטה. גם בגוף שלך יש מין דריכות-יתר כזאת. את צריכה לנסות להשתחרר קצת. אני מרגישה שאת מדחיקה דברים…

ניבה, את המסאז'יסטית שלי, לא הפסיכולוגית שלי. אני לא מבינה למה כולם היום רוצים להיות הכל ומערבבים את כל התחומים. אני למשל ממש לא יודעת לעשות מסאז'ים. גם להיות פסיכולוגית לא הייתי מסוגלת כי אין לי סבלנות לבני אדם, ובדרך-כלל הם נורא משעממים אותי. היא השליכה מעליה את המגבת ונשכבה על המיטה הקטנה בפישוט איברים.

את רוצה מוזיקה?

לא. אני צריכה שקט. יש לי יותר מדי דברים לחשוב עליהם, למרות שבעצם לא בא לי לחשוב על כלום.

ניבה לא אמרה יותר דבר. ידיה נחו על גופה של טאי והחלו לנענע אותו ברכות, לטלטל, לערסל, להשיט אותה אל מקומות שמעולם לא הייתה בהם, מקומות שהכירה רק מכאן, מבין כותלי הדירה הקטנה שברחוב מנדלי מוכר ספרים, ממגע ידיה של ניבה, מחוזות של חום ושל רכות מפייסת, עוטפת, מיישנת. שוב ושוב הייתה חוזרת אל ניבה לחוש בין ידיה הממסמסות את כל שלא חשה מעולם. היא הייתה מכורה למגע הזה, ובו בזמן פחדה ממנו וכעסה על ניבה על שגרמה לה לחוש את כל זה, על שמוטטה את ערימות הגולגלות שהקימו הברבארים בשערי העיר העשנה, על שהצליחה לחדור בידיה דרך האוויר האפור, הקשה, מעל האגמים הקפואים, ולעסות לה את גדרות התיל החלוד שהקיפו את מבטה הקשה של אמא שלה, אמה המרוחקת, הנסוגה, המדברת על מתים ומערות עתיקות, על ליטאים ארורים ויהודים בזויים, אמה העורכת את השולחן בשתיקה, משקיפה אל מרחקי האוויר האפור בערב האיטי היורד על טאלין, ניבטת אל המפרץ, אל המרחבים הארקטיים שמעבר לו, שואלת את נפשה להימוג, להינשא על רוח הצפון ולהיזרות על הטונדרה…

אנחנו, היא אמרה לטאי – יושבת ליד מיטתה, בטוחה שהילדה נרדמה כבר מזמן ומדברת אל עצמה ואל הילדה הישנה, נושאת את עיניה האפורות ממנה והלאה, מדברת אל אף אחד, אל הריק המסתחרר מעל מפרץ טאלין – אנחנו הנשים האחרונות, אחרונות לשושלת מקוללת. הגענו הכי רחוק שאפשר, לכאן, לקצה הצפוני, הכי רחוק מהמערה שבה התחיל הכל, שבה התחיל המסע הגדול שיצאנו אליו… תראי טטיאנה, איך כאן נגמרים כל הדברים, בים האחרון של טאלין. השמים יורדים כאן נמוך-נמוך והעננים לוחצים את האוניות אל האופק, והאופק כל-כך קרוב. הגענו לאופק. אין לנו יותר לאן ללכת מכאן. אני מסתכלת על הים הזה ורואה… אני לא רואה כלום. ובכל זאת אני רואה לפעמים, כמו בחלום, את שיהראנה דוהרת על הסוס השחור שלה, לגמרי לבדה בערבה הגדולה, צפונה, צפונה, אל הרוסים, כמה שיותר רחוק מהכוזרים, כמה שיותר רחוק מהיהודים. אני רואה את מריאנה שטאל מפליגה מרוסטוק, צפונה, צפונה, חוצה את הים הבלטי, וכל הזמן הן יודעות שהן מתרחקות, מתרחקות מהמקום, מהבית, אפילו מהזיכרון של הבית… מנסות להגיע למקום מספיק רחוק וקר שבו גם הגעגועים יירגעו, ישקעו במים האפורים של קצה הצפון. כאן הכל חייב להירגע סוף-סוף. כאן, כאן, המשיכה למלמל אמא של טאי, בטוחה שהילדה נרדמה כבר מזמן ולא שומעת כלום, ואם שומעת היא ממילא לא מבינה, כאן, במקום הזה, שבו אפילו האבירים הטווטונים עצרו את הדהירה שלהם, עמדו נבוכים מול האופק הצפוני הנמוך… אם אפילו הגרמנים נעצרו כאן, סימן שאף אחד לא יכול להמשיך מכאן הלאה. אין לאן.

וגם אין למה להתגעגע. כי מה הטעם בגעגועים? געגועים למה? למתים שנאנחים בחלל השחור? לירח החולה מעל המדבר, המדבר של האֶמְליכים? למתיקות של העץ הזה עם הפירות האלה עם הצורה המוזרה? הייתי פעם באיזה ערב של הסוכנות. מישהו הביא לשם כמה פירות כאלה מהארץ שלהם. אי אפשר בכלל לאכול את הדבר הזה! אוי, טטיאנה, הכל שקרים ואשליות.

אלוהים, חשבה טאי, כמה אני שונאת את אמא שלי. כמה אני שונאת אותה בין ידיה של ניבה. ידיה של ניבה מלטפות כמו הרוחות הרכות של הקיץ האסטוני, מערסלות אבל משאירות אותי רחוקה ונעזבת, נעזבת עם אמא שלי החיה-מתה מול החומה העתיקה של טאלין. אמא שלי שהקרינה ענייניות קרירה ואדישה כל היום ורק בערב, כשהשכיבה את הילדה לישון, הייתה מדברת לעצמה במין פיוט תמוה על המנודים של הסיפור היהודי שעלו עד הנה בשביל למות בשלווה האסטונית הזאת, בירכתי הצפון, נושמים את המליחות העדינה של רוחות הקוטב, רחוקים עד כמה שאפשר מן הערש השמי הארור, מן המדבר האמליכי הצורב, מנחלת בנימין שמסרבת להיעקר מן הלב. בן ימין זה בן הדרום, הייתה אמא שלה לוחשת מעל עיניה העצומות, ואנחנו הגענו לקצה הצפון. הרי כאן, הייתה אמא שלה רוטנת לפני שקמה ועזבה אותה לבד במיטה, כאן הכל היה צריך להיגמר, כאן היינו אמורות סוף-סוף להיפרד מעצמנו, להשיל את עצמנו מעצמנו כמו שעושים הנחשים, ואיך, איך זה שלא הצלחנו? 

אלוהים, איך אני שונאת אותה, סמרה טאי תחת זרמי החשמל הרכים ששטפו אל שכמותיה ובמעלה עורפה. מספיק, התנערה, קמה באמצע המסאז', התלבשה בחיפזון ויצאה, ממלמלת משהו לעבר ניבה שכבר התרגלה לתגובותיה החדות והלא צפויות, מפלחת באלומת זעם מרוכזת את פקעות הזכרונות שפקעו ונפוצו כנתזי אור רעלי מעיניה הירוקות, הדולקות, אל הרחוב התל-אביבי השומם.