כל הזכויות שמורות למחבר

חגי דגן

סקיצה לפרק מתוך טקסט בשם "אש קרה – מחשבות על פורנוגרפיה" 

מכאניזם וענייניות

פעם קניתי בפריז ספר בשם Jeux de Dames Cruelles[1]. זה ספר של תמונות פורנוגרפיות מאמצע המאה ה- 19 ואילך, שכמותן אפשר לראות גם במוזיאונים של אוספי ארוטיקה באמסטרדם, בברלין ועוד. ברוב התמונות נראות סצנות של מה שנקרא Spanking, ז'אנר שהיה מאז ומעולם חביב בעיקר על האנגלים ועניינו הצלפות או חבטות בעכוז. בדרך כלל מדובר בעכוזן של נערות, והחובט או החובטת מייצגים דמויות של הורים, מורים או בוסים בעבודה. בתמונות הראשונות בסדרה נראות הנשים החובטות ממש כמורות או אמהות, נשים כבודות, לבושות בסגנון ויקטוריאני שמרני, הבעת פניהן חמורה ונוקשה, והן מרוכזות מאד במלאכת החביטה בנערה המוטלת על ברכיהן או כורעת נכחן. החביטה מתבצעת בכף יד שטוחה, במקל גמיש ודק או אף באגודת זרדים. הנערה בדרך כלל אינה עירומה לגמרי; רק שמלתה מופשלת לאחור ותחתוניתה משוכה ארצה. ברור שהתמונות מבוימות, אבל אין בהן דבר מאותו משחק מהוקצע ובלתי אמין המאפיין פורנוגרפיה מאוחרת יותר. נהפוך הוא: יש בהן משהו פשוט, ישיר, חמור סבר וענייני, נטול חנחונים והגזמות. הנה כך בראה התקופה הויקטוריאנית את הפורנוגרפיה שלה בצלמה ובדמותה, חמורה וצייקנית, כמעט אדוקה. העירום המכמיר נחשף רק כדי שיוצלף וייחבט, אבל יש עדיין משהו ראשוני ותמים אפילו בחבטות האלה. מה הן לעומת סרטי הס/מ (סאדו-מזוכיזם) שייעשו כמאה שנה לאחר מכן? כאן די בעכוז חשוף, שמנמן ולבנבן, מבהיק מול מבטה הנוקשה של המורה בפנימיה לבנות-טובים, כדי להעביר אדם על דעתו הויקטוריאנית. אין כל צורך במצבטי פטמות, בהחדרת פירסינג לדגדגן בשידור חי ובשאר מטעמים מאוחרים. ועם זאת דווקא המבט הנוקשה בעיני הגבירה הוא המבוא לכל שיבוא לאחר מכן. המבט הזה הוא פורנוגרפיה בטהרתה. פורנוגרפיה היא ככלות הכול מצב תודעתי ולכן היא מתחילה ממבט, לא מגוף. חוסר הרחמים הזה של הליידי או האומנת, המבע הקשה והענייני, ההתיחסות לגוף שלפניה כאל מטלה, כאל פרויקט, העובדה שהיא עצמה אינה חשה כל עונג, ואם כן היא אינה מסגירה זאת, כל זה הוא מבוא לפורנוגרפיה. הפורנוגרפיה מתעצבת ע"י המבט הנוקשה הזה, אשר הופך את המין למערכת מפורקת של 'עניינים' שצריך 'לטפל' בהם. מה זה אישה? אישה זה קודם כל עכוז שצריך לחבוט בו. ובהמשך: מה זה אישה? אישה זה כך וכך חורים שצריך למלא אותם, לחדור אותם. מה זה גבר? גבר זה איבר שצריך למצוץ אותו, להגמיר אותו, ובסרטי ה- BDSM גם להכות בו, לקשור אותו, לחנוק אותו, לנעוץ בו קרסים ולתלות עליו משקולות, להעניש אותו על עצם היותו מה שהוא. הפורנוגרפיה היא רדוקציוניסטית. היא נוטה לצמצם את הגבר לכלל איבר זכרות. היא ממעיטה בחשיבותם של אבריו האחרים, אלא אם הם משרתים איזו תכלית מינית-ביצועית (ידיו מסוגלות לחדור, לשונו מסוגלת לענג), או שהם תורמים להשפלתו (באחוריו ניתן לחבוט, את פטמותיו ניתן לצבוט, על פניו אפשר לשבת). אבריו זוכים למעמד אחר גם כאשר הוא נתפס כ"נשי". אז מכירה הפורנוגרפיה בכך שיש לו חור; שיש לו רקטום. והיא אכן מכירה בכך יותר ויותר, אבל עדיין חוזרת להכרה הבסיסית שגבר הוא איבר אחד. כמו שאמרה הגניקולוגית הגרמניה לאחות המסייעת לידה באחד מסרטי הפורנו הקליני, לאחר שהגבר שהן טיפלו בו גמר: Gut, Schwester, nun lass den Schwanz Schwanz sein, שתרגומו בערך כך: בסדר, אחות, עכשיו תשאירי את הזין להיות זין. משמע הגבר הוא רק זין ולזין יש תפקודים מסוימים, ברורים למדי. לאחר שגמר הוא סיים את תפקידו, בערך כמו הזכרים במושבות הנמלים או הדבורים.

אמנם הפורנוגרפיה עוסקת בעונג, בגרימת עונג ובייצוג של עונג, ועניין זה עולה יפה עם הרדוקציה הזו לאברים הארוגניים, שכן האברים הארוגניים הם אברים רגישים יותר למגע שפוטנציאל התענוג שלהם הוא מוגבר. אבל למעשה יש משהו שהפורנוגרפיה ממוקדת בו אף יותר מאשר בגרימת עונג: תפקודים. היא מתעניינת בתפקודים ברורים, כאלה שניתן לייצג אותם באופן גראפי על המסך. תענוג דווקא לא ניתן לייצוג גראפי ברור. מובן שניתן לייצגו באמצעות הבעות פנים, אבל זה ערטילאי ופואטי וחמקמק מדי. הפורנוגרפיה מתעניינת באברים ארוגניים יותר מאשר בפנים (שבלעדיהם קשה לייצג עונג), ובמיוחד בתפקודים חד-משמעיים של האברים האלה. למשל השפרצת זרע; למשל השתנה; למשל חלב היוצא מהפטמות[2]; למשל הפקת אשד נוזלים חמים מן הואגינה המכונה Squirt (מיומנות מיוחדת המושגת ע"י טכניקה ספציפית. כיום כבר יש ז'אנר כזה בפני עצמו – Squirting women[3]). יותר מאשר בתענוג מתעניינת הפורנוגרפיה ביצוגים הגראפיים של התנוחות, של האיברים עצמם, ושל ה'תפקודים' שלהם (ורצוי כמובן שאלה יהיו ויזואליים ככל האפשר).

הפורנוגרפיה היא אפוא מאד עניינית והיא הופכת את הסקס למשהו מאד ענייני. הענייניות הזו ניבטת כבר מפניהן של הנשים הויקטוריאניות החובטות בעוז בנערות החשופות שלפניהן. ברור שההקשר הפורנוגרפי זקוק לעכוז החשוף, אבל מה שהופך את התמונה לפורנוגרפית באמת אינו העכוז, אלא דווקא המבט הענייני והקשה בפניה של המורה או הליידי. ניתן אולי גם לומר ברוח צורנית-סימבוליסטית שהמבט הקשה הוא גם פאלי; שהוא חודר (חדירה אנאלית מטפורית) את האחוריים הרכים וה"תמימים" המוטלים לפניו חסרי ישע. אלא שגם בלי המטענים הפרשניים האלה, גם לפי פשוטו של צילום, המבט הוא ענייני וקשה, והוא מכתיב סוג של גישה למיניות. אינטימיות אין שם. אהבה לבטח אין שם. אבל גם תשוקה אין שם. מה יש שם? 'מלאכה' שיש לעשותה. ועם זאת הפורנוגרפיה אינה מעשית במובן אמיתי כלשהו של המילה, גם לא במובן המיני. כוונתי לכך שהיא לא נוטה לספק פתרונות 'פשוטים' למצבים של גירוי מיני; היא תעדיף דרכים מסובכות וקיצוניות יותר. ה'מלאכות' שלה הן בסופו של דבר מלאכותיות, מאולצות, כאלה שנועדו עבור הספקטקל. אחת הדוגמאות לכך היא ההעדפה הברורה שיש כיום לסקס אנאלי על פני חדירה וגינאלית. למה? כי החדירה הוגינאלית נראית כבר שגרתית, חבוטה ומהוגנת מדי. אלא שגם זו האנאלית כבר מזמן אינה מרעישה, ולכן מציעות חברות ההפקה השונות כותרות כמו Anal extreme, Double anal, Anal nuns, Anal fisting וכיו"ב.

כך הולכים יוצרי הפורנו ומקצינים, ובהתמעט המחסומים הגופניים הם נאלצים לחזור בדרך האחורית אל מחוזות הנפש המוזנחים ולתת דעתם על מחסומים נפשיים – כבוד, פרטיות, הזכות לחיות ללא סבל וכאב – ויוצרים סרטים המתמקדים דווקא בפריצתם של אלה, כחלק מפרויקט החיפוש הבלתי נלאה אחר טאבואים אותם אפשר יהיה לנתץ. הפורנוגרפיה זקוקה נואשות לטאבואים. ברוח זו נוצרה לפני שנים בגרמניה סדרה שלמה של סרטים בשם "טאבו" שהתמקדה בסקס בתוך המשפחה. התגבשות זו של הפורנוגרפיה כז'אנר הניזון מטאבו ומאיסורים נורמטיביים קאנוניים נעוצה במיוחד בתקופה הליברטינית ובאנגליה הויקטוריאנית. מבטה הקשה של הליידי הויקטוריאנית עדיין מותיר לדמיון לייצר פנטזיות; הוא עדיין לא כה פלסטי ונחרץ, מה עוד שמדובר בתמונת סטילס ולא בסרט, כך שעלינו להשלים את ,הסרט' בעצמנו. מעבר לכך יש במבט הנוקשה הזה כפילות מופלאה: הוא משחזר את רוחה הנוקשה של התקופה הויקטוריאנית, ובה בעת פורץ אותה. הוא פורץ אותה משום שהוא אינו מופנה לכוס תה או לאגרטל חרסינה, אלא לאחוריה הדשנים של עלמה חושנית. הפריצה הזו של עולם הנורמות, תוך שימור חלק מהאיכויות שלו, היא היוצרת את הריגוש. הריגוש זקוק לטאבו ולפריצתו. הוא זקוק לתחושת העבירה, לחטא, ולבסוף גם לעונש.

אני חושב על תמונה מתוך סרט ביזאר-הארד קור של DBM: אישה מובאת (ע"י גבר) אל מישהי אחרת. הראשונה היא מעין מתלמדת במין ממלכה פורנוגרפית שבה מסתובבים רוב האנשים בחליפות גומי ועור ורק אברי מינם חשופים. בממלכה הזו שוררת הירארכיה המעניקה בדרך-כלל לגברים מעמד גבוה יותר. הנשים משמשות כמכשירי עינוג. עם זאת הן גם מענגות זו את זו (ואם לא מדובר בדיוק בעונג, הרי שהן עושות מעשים בעלי משמעות מינית זו בזו). הגבר מוביל את האישה הראשונה עירומה ברצועה. עם האישה השניה שוכב מישהו אחר, אבל כאשר מובאת אליה האישה הראשונה הוא נסוג והאישה השניה נותרת על הספה מפושקת. אני מניח שלפי ההגיון הפורנוגרפי יש לומר שהיא נותרת שם פנויה. היא חנוטה בחליפת לאטקס שחורה. פניה נתונות במסכה המותירה רק את הפה מגולה לצורך נשימה או לצורך מציצה. גם שדיה מכוסים. רק שיערה הבהיר פורץ מהמסכה והואגינה שלה גלויה. רגליה נתונות גם הן בלאטקס והיא נעולה מין מגפי עקב מאסיביים. האישה האחוזה ברצועה מובלת בדיוק עד לואגינה של האישה השניה. זו הכתובת הרלוונטית היחידה ולכן ממילא רק היא גלויה. ידה נמשחת בחומר סיכה והיא מצטווה להחדיר אותה פנימה. היא עושה זאת. האישה החנוטה בלאטקס נאנקת. בשלב כלשהו מורה לה הגבר להסתובב לכיוונו כדי שתוכל למצוץ לו. אבל כאשר היא עושה זאת מתרחש משהו לא צפוי: היא משנה את זווית הרגליים וכמעט בועטת שלא במתכוון באישה הראשונה, שידה עדיין נתונה בתוכה ולכן לא נוח לה לתמרן. ברגע זה מצטיירת על פני האישה הראשונה הבעה שהעורך לא ראה משום מה לנכון למחוק. זו הבעת עצבנות ומיאוס מכל הסיטואציה כולה. עד לשלב זה היתה על פניה הבעה לא ברורה. אין לי מושג מה היא התכוונה להראות, אבל זו מין הבעה שצריך מאמץ גדול כדי לפרשה כהנאה. אין זו הקשיחות של נשות Alex D אבל גם לא ההנאה המזויפת של שחקניות הפורנו האמריקניות השגורות. זה משהו באמצע, ועם זאת עדיין משהו האמור להיות חלק מאיזה משחק שהיא כנראה חשבה שעליה לשחק.  אבל ברגע שהאישה השניה מניפה את הרגל באופן לא זהיר נחשפת לכמה שניות ארוכות למדי ההבעה האמיתית שתחת כל זה, הבעה שניתן אולי לתרגמה למשהו כמו 'מה המפגרת הזאת חושבת שהיא עושה ומה אני עושה כאן איתה לעזאזל.' זו עשויה להיות הבעה הרסנית עבור צופה הפורנו שלמד כבר לפרש את ההבעות הלא משכנעות ביותר שהוא רואה על פני המשתתפים כמשהו המאפשר לו להשאר בתוך המסגרת בגבולות האירוניה והאילוץ ההכרחיים. אבל הבעה כמו זו קורעת באכזריות את הצעיף האחרון מעל התרמית המשותפת. עם זאת יש בה גם כדי להצביע על טיבו האמיתי של המשחק. מי שהלך מספיק רחוק עם המשחק הזה לא ירתע גם מזה, ואולי יראה בכך מעין אירוניה כפולה. למעשה גם הז'אנר שהתפשט בשנים האחרונות בפורנו האמריקני וחדר גם לפורנו הגרמני, זה של ראיונות עם משתתפי הסצנה לפני, תוך כדי ואחרי האקט, משחק משחק עדין מאד המותח את גבולות הז'אנר ואת גבולות התרמית שעליה הוא נשען. זו תערובת אירונית של אמת ושקר, או ליתר דיוק הרבה שקרים המתחזים לאמת עם הבלחות של אמת הנבלעת גם היא במרקם השקרי. סימור באטס הנזכר לא מראיין את בני האדם האמיתיים מאחורי הסצנה, אלא את שחקני הפורנו שכבר אימצו להם זהות בדויה (כמעט אף אחד מהם לא מופיע בשמו האמיתי, אלא רק בשמות הבמה שלהם) ושכבר אימצו להם תדמית האמורה להתאים לדעתם לעולם שבו הם נמצאים. התשובות שהם נותנים על העדפותיהם האישיות ועל חייהם הן כאלה האמורות להתאים לציפיות ולפנטזיות של הקהל הפוטנציאלי שלהם, בסגנון המזכיר במשהו את הראיונות הזכורים משכבר הימים עם "נערת החודש" בפלייבוי. לפעמים השאלות הן כאלה שכלל לא ניתן לענות עליהן בצורה אמיתית, משום שהן רקומות בתוך הסצינה. כך למשל שואל סימור מישהי הרוכבת על מישהו – מה דעתך על העובדה שבזמן שאת עושה את זה החברה שלך מלקקת לו את התחת? מובן שהיא כלל לא עונה אלא רק משמיעה משהו שהוא ספק אנקה ספק קריאת התפעלות מאולצת. לפעמים השאלה מוצגת לצורך השמעת השאלה בלבד ולתשובה אין משמעות. עם זאת ניתזים אל תוך זה מדי פעם גם רסיסי אמת, ועתים האוירה היא כמעט של סרט תעודי. כך למשל עשה סימור פעם סרט בנוסח "מאחורי הקלעים" של הפקת פורנו גדולה יותר. הוא דיבר עם השחקנים בזמן ההפסקות בין הסצנות או ההתכוננות לסצנות, הראה כיצד הגברים מכינים את הזקפה (לבדם או בעזרת נשים על הסט), כיצד מתאפרים, כיצד הנשים סכות את הואגינה בחומרי סיכה, ושאל בעיקר שאלות כמו באיזו סצנה את הולכת להשתתף עכשיו, שעליהן הוא קיבל תשובות בנוסח 'אני הולכת לעשות גבר-שתי נשים, לפני זה עשיתי גבר-אישה ובערב יש לי עוד אישה-אישה. אני מעדיפה סצנות של אישה-אישה כי אז לא צריך לדאוג כל הזמן שיעמוד לו, לא צריך לתזמן את הגמירה, ובכלל זה יותר נוח.' בסגנון של סימור באטס יש גם לא מעט הומור ויש בו משהו המפרק את הפורנו מאיזו רצינות מאולצת. מובן שהומור כזה רחוק מאד מסגנונות פולחניים יותר של פורנו שצריכה להשמר בהם מראית של רצינות חמורת סבר. גם האישה המאגרפת בסצנה הנזכרת חזרה לאותה הבעה של ספק הנאה מאולצת ספק אטימות עניינית והיא ממשיכה לאגרף את האישה בלאטקס השחור שכבר התמקמה בתנוחתה החדשה.  האישה בלאטקס השחור לבושה בדיוק בהתאם להגיון המתנסח ב"סיפורה של O" של דומיניק אורי (שפרסמה את הספר תחת השם הבדוי פולין ריאז'). שם נאמר לגיבורה שכל החורים בגופה צריכים להיות גלויים ונגישים לשימוש תמידי. זה הגיון פורנוגרפי נפוץ. החלקים החשובים מבחינת ההתנהלות הפורנוגרפית הם רק האזורים הארוגניים. אם הדגש הוא על חדירה לא מדובר אפילו על אזורים ארוגניים, אלא רק על חורים. מבחינה זו העירום השלם הוא מיותר. לכן סרטי הביזאר מממשים את ההגיון הפורנוגרפי יותר מסרטים אחרים בכך שהדמויות הנוטלות בהם חלק מסתובבות פעמים רבות מכוסות בחליפות גומי או עור (לפעמים כולל הפנים כמו בסצנה הנזכרת) ורק אברי המין חשופים, או ניתנים לחשיפה מהירה באמצעות רוכסן או משהו בדומה לזה.

הפורנו הלסבי משנה לכאורה, ולו במעט, את סדר העניינים הזה, והופך את העירום הנשי השלם לרלוונטי יותר, אבל כאשר הפורנו הלסבי מאמץ הגיון גברי המדגיש את החדירה, או אפילו את החדירה המופרזת בסגנון ה- fisting, שוב כל שדרוש הוא שהחורים יהיו זמינים. במידה מסוימת ניתן לומר שהפיסטינג, כמו גם חדירה באמצעות דילדו ושאר אבזרים, החליפו את החדירה הקונבנציונלית שהתמעטה בפורנו החל משנות השמונים, דווקא משום שכבר הפכה למשהו נורמטיבי. בהקשר זה נשמעת לא פעם הטענה שהויתור על מרכזיות החדירה משמעותו נסיגה מן הדומיננטיות של הסקס הפטריארכלי. ברוח זו טוענת אן מקלינטוק[4] כי החל משנות השבעים נאלץ הפורנו לקחת בחשבון את המיניות הנשית – במיוחד את האורגזמה של הדגדגן, שבאה לידי ביטוי בולט במחקרם של מאסטרס וג'ונסון, בדו"ח קינסי, בביקורת הפמיניסטית ועוד. לטענתה הפורנו מסתבך עם המיניות הזו כהוגן, משום שהיא מנוגדת לנטיות הגבריות הטבעיות שלו, אבל לא יכול להתעלם ממנה. לטעמי גברים המענגים נשים בסרטי פורנו – בעיקר בסצנות של סקס אוראלי – נראים לעתים כה מגושמים, עד כי עשוי אכן להתקבל הרושם שהם באמת עושים זאת ככפויי שד. אכן יש בפוזיציה הזו משהו הגורע ממעמדו של הגבר כשליט במיטה, שכן משמעותה היא שעליו להתמסר לעינוג האישה ולוותר זמנית על עינוגו שלו, אלא אם מדובר על עינוג הדדי. גם אז משתמעת מן המראה התמסרות מסוימת. עניין זה עשוי להפתר ע"י ההקשר – למשל אם ברור מתוך ההקשר שעליו 'לחמם' את האישה כדי שיוכל להפיק ממנה יותר הנאה. פתרון אחר הוא לגייס אישה לצורך משימת עינוג האישה האחרת – פתרון נפוץ למדי בפורנו. בסרטי ס/מ הדילמה כלל לא מתעוררת כאשר הגבר מתופקד כעבד, ואז ברור שעליו לענג את גבירתו. אבל גם סרטים אלו נקלעים לא פעם למלכוד כאשר הם מנסים להשאר נאמנים לעקרונות ויזואליים החלים על כלל התעשיה. לפי עקרונות אלו על הסצנה להסתיים ב- Cum shot. ואז יוצא שהדומינה מסיימת את הסצנה בכך שהיא מגמירה את הגבר והוא גומר לה על הפנים, בניגוד גמור לרציונל הפנימי של הסרט. זה לא מראה שכיח בסרטי ס/מ אמריקאיים שבדרך-כלל לא משלבים הצלפות וכו' עם ביטויים של סקס כמו חדירה ומציצה, אבל זה קורה לעתים די קרובות בסרטי ס/מ גרמניים שנוטים לערב את שני הדברים.

באשר למאסטרס וג'ונסון, יתכן כי ניתן לראות בפורנו הבוטה של חברות כמו GGG, או למשל בפורנו האלים המופק כיום ברוסיה ובאוקראינה, מין ריאקציה ל'לחץ' הפמיניסטי על המיניות הגברית המסורתית. אפשר שסרטי הגאנג באנג אכן מביעים מצוקה גברית ושאיפה לחזור אל איזו גבריות אלימה וקמאית. לפני כמה שנים ראיתי סרט תעודי על גברים בנורבגיה המתאספים בסופי שבוע בבקתות ציד, אוכלים בשר-ציד בסכינים, מגיחים אל קרבם כמויות מבהילות של אלכוהול, יושבים עירומים סביב השולחן, שואגים, נוהמים וכיו"ב, מתוך רצון לשחזר איזו הוויה גברית פשוטה, "טבעית" ואגרסיבית. אולי סרטי הגאנג-באנג, שגם מהם עולה מין אחוות גברים שבטית, מאפשרים לחלק מהצופים הפורנוגרפיים לחוש מין חזרה לרגע אל מחוזות חפץ אבודים שכאלה שנשללו מהם ע"י העולם המודרני המתוחכם והמעודן מדי עבורם, שבו מכתיבות להם הנשים אורחות חשיבה והתנהגות.

ההקשר הויקטוריאני מעלה עניין שכבר נדון כאן בקצרה – החשיפה וההסתרה. כאמור, לא פעם נשמעת הטענה שהריגוש המיני ניזון מן ההסתרה. הפורנו אכן הלך והקצין בכל הנוגע להסתרה מאז התקופה הויקטוריאנית. לפי ההגיון של חסידי ההסתרה אנשים כבר מזמן היו אמורים לאבד כל עניין בסקס ולהתפנות לעיסוק במכאניקת הקוואנטים, כמו ג'ורג' קוסטאנזה מהסדרה 'סיינפלד', שפורח כאינטלקטואל וכמדען פורץ-דרך מרגע שהוא מפסיק לקיים יחסי מין.  אלא שלמרות שהפורנו הקונבנציונלי אכן נוטה לחשוף הכול, מבלי להקפיד על הסתרה או התערטלות הדרגתית או משהו מעין זה, לא נראה שאנשים אי-פעם איבדו בו עניין. אני אמנם סבור שאכן יש אמת מסוימת בטענה שעירום מלא ללא הסתרה לאורך זמן עשוי לגרום להחלשה מסוימת של העניין הארוטי, אבל הפורנו שואב את כוחו ממקום אחר. אנשים לא צורכים אותו בשל (או לא רק בשל) עניין ארוטי, אלא הרבה יותר מכך בשל משהו שהפורנו מציע והארוטיקה לא מציעה; סקס שיצא מהקשרו הראשוני; מיניות מריונטית, מכאנית, קרה ועניינית. אין כמו סרטי הביזאר לשדר מיניות כזו, ודווקא בהם יש הרבה פחות עירום. כלומר הם עונים אולי במשהו גם על 'הבעיה' הנובעת מחשיפת-יתר בכך שהם דווקא מכסים, אף שהם מכסים מסיבות אחרות לגמרי. הם מכסים כי עצם הכיסוי, או ליתר דיוק המאטריה, הסובסטאנציה של של הכיסוי עצמו מעוררת. כיסוי של לאטקס מעורר ריגוש פטישיסטי בשל עצם החומר המשמש לו – וגם בשל כך שהחומר הזה מקושר עם משהו מבודד, מנכר, קריר ופונקציונלי באופן לא מיני מלכתחילה. הלאטקס הוא דוגמא מובהקת לדרך בה המיניות הפורנוגרפית ניזונה דווקא ממשהו שהוא מלכתחילה לא מיני. הפורנוגרפיה הופכת קור לריגוש מיני, כלומר לחום, אבל זהו חום שהקרירות הראשונית נשמרת בו ומתנה אותו.

הדוגמאות הקיצוניות למגמה זו הן אלה שבאמת פונות לנישה מצומצמת יותר באוכלוסיה, אלה שבהן רואים למשל אישה מחליקה את ידה עטוית הכפפה על גבר הנתון כולו במין חליפת אמודאים ומונח בתוך בריכה. שום סנטימטר מגופו אינו גלוי (גם לא האיברים הארוגניים) וגם היא אינה עירומה, ובכל זאת ההתרחשות ביניהם היא מינית באופן כלשהו. סרטי הביזאר הפחות 'מקצועיים' דווקא פונים לקהל רחב הרבה יותר. סרטים כמו זה שמתוכו לקוחה הסצנה שתארתי קודם השליטו את הנוף הביזארי על אזורים נרחבים של הסצנה הפורנוגרפית, וזה אכן 'תופס'. למה? משום שסרטי הביזאר מביאים לידי ביטוי מוחשי ובולט מגמות שממילא גלומות בפורנו באשר הוא; הם מקצינים ככל האפשר את המוטיבים של ניכור, ריחוק, קור, בדידות גדולה השורה על המסך. תחת שיראה על המסך מין חם המבטא רגשות עזים, חיבור וקירבה, רואה הצופה מין קר המשקף את בדידותו שלו. המאונן הבודד אינו מבקש לראות אהבה רומנטית על המסך. הוא מבקש לראות שם את עצמו, את מצבו הקיומי, אבל באופן שגם יאיץ במקצת את תנועת ההורמונים העצלנית בגופו הנרפה. במקרים קיצוניים הוא יודע שהוא גוסס (קיומית) ולכן הוא שש לראות מוות (סימבולי) על המסך. כדי שהסקס ידבר אליו עליו להיות דווקא ענייני ומנוכר. הנה מה שהבינו בחברות כמו Inflagranti, והם עושים זאת היטב. הם גם נמנעים מ'סיפורים' ומקטעי קישור עלילתיים שאינם קשורים לעניין עצמו, מלבד מראות של נשים קשות מהלכות במסדרונות אבן בודדים (אני נזכר פתאום במשפט מתוך 'ליל העשרים' של יהושע סובול. משהו בנוסח 'במקום ואגינה יש לך שם מסדרון של אבן!' הנאמר במהלך ריב בין שתי נשים), או מראות כמו בסרטים של Alex D, של נשים מתכוננות לתפקוד, לפעולה. אלה מראות מעניינים ביותר. סצנה אחת כזו מתחילה במראה של אישה עירומה – כלומר העירום הפשוט הוא נקודת מוצא ולא נקודת סיום או משאת נפש; הוא נקודת פתיחה טריויאלית ולא מספקת – המתחילה להתלבש. היא אינה לובשת בגדים רגילים אלא טייץ מלאטקס המשאיר את האזורים הארוגניים חשופים. האזורים הארוגניים חשופים למעשה בסגנון שניתן לכנותו 'חשיפה כפולה', שכן כנהוג בסצנת הפורנו של השנים האחרונות הואגינה שלה מגולחת למשעי. סגנון רווח אחר הוא להשאיר ציצת פלומה מינימליסטית ומסוגננת, כעין שארית סימבולית של מעטה השיער הרך שכיסה בעבר את גבעת ונוס. האופנה של ואגינה מגולחת הפכה להיות כה רווחת בסצנת הפורנו, עד כי לאחרונה צץ ז'אנר חדש – "שעירות", המשווק את שיער הערווה כמשהו חריג ואקזוטי. דינמיקה זו היא המחשה מצוינת לעולמה העצמאי של הפורנוגרפיה. "המראה השעיר" הוא עדיין המראה הטבעי והנפוץ בעולם, אלא שהפורנוגרפיה יוצרת לה עולם משלה ובעולם זה שוררות האופנות הפנימיות כמין מציאות בלעדית. במסגרת מציאות זו הפך תוך כמה שנים "המראה השעיר", שעדין רווח בעולם החוץ-פורנוגרפי, לחזיון נדיר ומעורר השתאות והפורנוגרפיה מתייחסת אליו ככזה. מצד שני יש לשער שהאופנה הפורנוגרפית משפיעה על לא מעט נשים בעולם החוץ-פורנוגרפי. לפני כמה שנים ראיתי באחד הערוצים של הטלויזיה הגרמנית כתבה על ספרית-ערוות המשרתת את כל המינים, אבל בעיקר נשים. ידיה היו מלאות עבודה.

יש משהו אלים בגילוח הואגינלי, וזו בדיוק המטרה. עם זאת נשמר תמיד אותו מסתורין של הואגינה המזין את המשיכה ואת הפחד, שהרי היא עדיין נחבאת מעצם המבנה האנטומי שלה. עובדה אנטומית זו מאפשרת לשמר משהו חשוב מאד להבניה של האישה בעיני הגבר: המסתורין והאימה. כדי לשמר זאת מכסה למשל אחד הליברטינים אצל סאד את הואגינה של נערה שהוא מתעלל בה, רק כדי שיוכל להמשיך לפחד ממנה (ולאפשר לפחד להזין את שנאתו כלפיה). זהו חזיון מעורר השתאות וסימפטומטי מאד: הנערה שוכבת לפניו חסרת אונים לחלוטין, עירומה וכבולה, והוא בכל זאת מפחד ממנה, רק משום שהמיניות שלה חבויה בפניו (ובתוך המנהרה האפלה והלחה רובצים מיתוסים שהגבריות אגרה שם במשך שנים על גבי שנים).

זאת ועוד, לאחר שכבר השתרש הנוהג לחשוף את הואגינה לגמרי התחילה האופנה של הפירסינג שמהרה לחדור באופן מוקצן לעולם הפורנו. כיום כבר כמעט נדיר לראות נשים ששפתיהן החיצוניות או הפנימיות נטולות מיני עגילים ושדגדגנן חף מניטים. כך, לאחר שכבר נחשפה ככל האפשר, שבה וכוסתה הואגינה מיני עדיים, ספק ככיסוי ספק כמין נשק, ספק כתוספת למסתורין ספק כסתם חריגות שיש בה להוסיף עניין. לאחר שלבשה את טייץ הגומי מעלה על עצמה האישה בסרט שאר אבזרים המכינים אותה לפעילות, לתפקוד הפורנוגרפי. רק לאחר שגמרה לעטות על עצמה את כל סמלי המעמד הללו היא 'מוכנה', רק אז היא הופכת לישות פורנוגרפית, ורק מרגע זה היא 'מעניינת'. אכן, הצופה הפורנוגרפי ה'כבד' אינו מתעניין בעירום הפשוט, אבל הוא זקוק לו כבסיס למעטה הפורנוגרפי.

מכיוון שאני שב ומזכיר כאן בעיקר חברות גרמניות כמו Inlagranti, Alex D, DBM, Videorama ועוד כיו"ב, אולי כדאי שאומר משהו על כך, כלומר שאצדיק בחירה זו. אולי צריך לשאול למה הפכה דווקא גרמניה למעצמת פורנו. זה עשוי להראות תמוה, שכן בסרטים הגרמניים הישנים הסקס נראה פלגמטי ומגושם מאי-פעם. אבל לי נראה שזו בדיוק הסיבה: הפלגמטיות הישנה לא הומרה באיכות שאינה פלגמטית, אלא דווקא שוכללה ככזו: היא התמקצעה; היא הפכה מסקס מלאכותי ועילג לסקס מנוכר, מכאני ותעשייתי. לשון אחר: המלאכותיות דווקא התאימה להנחות המוצא של הפורנוגרפיה שלא חיפשה מעולם סקס טבעי וזורם, אלא את היפוכו. לכן היתה זו דווקא תעשיית הפורנו הגרמנית שהוליכה את המגמה הפורנוגרפית עד קצווי העצב ועד עינות הליל, ברחובות ברזל ריקים וארוכים. הפלגמטיות הגרמנית שימשה מבוא למיצוי פורנוגרפי אולטימטיבי. דווקא הסרבול והקרטוע של הגרמנים בכל הנוגע לסקס התאימו להנחות המוצא הפורנוגרפיות הרבה יותר מן הליטוש הצרפתי או הטבעיות האיטלקית. קו ישיר מוביל מהתנועות הנלעגות של הגברים הבווארים המוליכים אצבעות מגושמות על הואגינה כאילו היתה איזה דו-חיים נדיר מארץ טרופית תמוהה, ועד תנועות האגרוף הקצובות המגיעות עד הרחם, מלוות בגערות-דרבון בנוסח Na mach schon, rein damit, sei nicht so sanft  (נו תזיז אותה כבר, תקע אותה פנימה, אל תהיה כזה עדין). הסרטים הגרמניים גם שידכו באופן 'מוצלח' – הצלחה רק במושגים הפנימיים של הז'אנר – בין עקרון מסוים הרווח בפורנו בכלל לבין המכאניות הפלגמטית המגושמת הרווחת בעיקר בפורנו הגרמני. אני מתכוון לעקרון עליו מצביעה לינדה ויליאמס[5], שבפורנו אין הפתעה ואין תדהמה; רק הנאה. אני מבקש לצרף למושג ההנאה שהיא משתמשת בו את המושג 'שוויון נפש', הנראה לי מתאים יותר במקרים רבים (או שמדובר בשילוב קצת תמוה של הנאה ושוויון נפש). ויליאמס מתכוונת לכך שכאשר, למשל, בסרט "Bi" (ביסקסואל), מביאה אישה לגבר שלה גבר נוסף למיטה, הוא מתקבל כעניין מובן מאליו וישר מתחילים השניים לעשות איתו סקס; או כאשר למשל מתעורר גבר בבוקר, הוא עשוי לחדור ישר לעכוזה של אשתו, ללא הכנות וללא משחק מקדים, ולפעמים אפילו בלי לטרוח להעיר אותה, והדבר מתקבל כעניין טבעי ומבורך, ללא הפתעה; או שאישה עשויה לגלות פתאום שהאישה שאיתה היא בעצם הרמפרודיט, וישר מתחילה למצוץ לו/לה במסירות ובחדווה מבלי להתעכב אפילו לשניה של השתוממות. אלא שויליאמס לא מביאה בחשבון סרטים כמו אלה של Sex box, שם נמצאת האישה במצב של שוק וטראומה תמידיים. על כל פנים המכאניות הפלגמטית הרווחת בסרטים הגרמניים התאימה להפליא לשוויון הנפש הזה שבמסגרתו 'הכל הולך'. אגב, את המכאניות הפלגמטית הגרמנית מחליפה לעתים בסרטים המזרח אירופיים המתרבים עכשיו בקצב מסחרר מין הבעה שעניינה 'מה, אני באמת אמורה לעשות את הדבר המוזר הזה?'

העדר סיפור או הקשר עלילתי עוד מחזק את הרושם המכאני ואפילו הסתמי. בסרטים של Inflagranti אכן אין עלילה של ממש. יש רק איזה הקשר עלילתי קלוש, או מכנה משותף של דימויים בין הסצנות השונות. גם חברות כמו DBM הרבו להפיק סרטים שאינם יותר מאוספים של סצנות מיניות בודדות, כמעט נטולות הקשר. בסרטי פורנו אחרים עדיין ניתן לראות התרחשויות עלילתיות, אלא שגם אלה מקבלות מובן של הכנה לקטעי הפעילות המינית או של מנוחה בין קטעי פעילות מינית. מעמד זה מאציל גם על פעולות פשוטות כמו אכילה או טיול בגן משמעות מינית. הצופה יודע שכל ארוחה פשוטה תתפתח לאורגיה וכל טיול בגן יגמר בסקס בחיק הטבע. המשתתפים מצידם מוסיפים להתניה הזו בכך שגם כאשר הם אוכלים המחוות שלהם, שפת הגוף וכו', מיניים לגמרי, אף כי לרוב באופן מופרז ומלאכותי[6]. כך מוחל המצב הפורנוגרפי על כל תחומי החיים. בפורנוטופיה הכל סקס, או ליתר דיוק – הכל פורנו. הביטוי הקיצוני של צורת התיחסות זו הוא הז'אנר החדש יחסית, המראה סקס במקומות פומביים. הצופה רואה פשוט אנשים עושים זאת ברחוב. מה בדיוק הם עושים תלוי בסגנון הסרט: הם יכולים לעשות סקס פשוט אבל יכולים גם לעשות סקס ביזארי עם כל האבזרים הדרושים לשם כך, לעיני עוברים ושבים. בסרטים של Alex D ניתן לראות לפעמים את ליידי סילביה יושבת על כרכרה הנמשכת ע"י אישה עירומה באחת השדרות הראשיות של ברלין. ז'אנר אחר, פופולרי למדי, הוא נשים המשתינות במקומות ציבוריים. זו הגרסה הפומבית של הז'אנר הנפוץ שנקרא פעם 'מקלחות זהובות' והיום הוא מכונה בפשטות 'שתן', 'השתנות' וכיו"ב.

צריך להבין שמשמעות היציאה לרחובות כלל אינה משהו ברוח 'בואו נעשה אהבה בדרכים' של שנות השישים; לא מדובר כאן באהבה חופשית אלא במשהו רחוק מכך תכלית ריחוק ואפילו מנוגד. לא את האהבה מוציאים לדרכים אלא את הפורנו, את המיניות המנוכרת, הרחוקה מעצמה, על כל כלליה הבלתי כתובים. כך גם בז'אנר אחר (אבל קרוב) המתאר 'מסיבות מין', למשל בערב נשים במועדון חשפנות: הגברים החשפנים יורדים לקהל ומיד הם מוקפים במאות נשים העושות איתם סקס במגוון דרכים. לא מדובר כאן באורגיה המבטאת בפשטות צורך לעשות סקס קבוצתי, להתהולל, להנות ממיניות לא שגרתית, אלא במשהו אחר לגמרי: באורגיה המתנהלת על-פי החוקים החמורים (אף כי אינם כתובים) של ההתנהלות הפורנוגרפית. הנשים הרוכבות על החשפנים, מוצצות להם וכיו"ב, עושות את כל זה בדיוק על-פי מערכת המחוות והגינונים הנהוגה בסרטי הפורנו, שעינו של הצופה הפורנוגרפי מורגלת בה. הדברים אמורים גם בז'אנר נוסף, נפוץ פחות, שלפני כמה שנים הופקו ממנו אי-אלה סרטים צרפתיים וגרמניים. אני מתכוון למין 'ביקורי בית' מצולמים של שחקניות פורנו בבתים של 'חובבים', כלומר אנשים שאינם מורגלים בסקס מול מצלמות. שחקניות הפורנו באו כביכול 'ללמד' אנשים (בעיקר זוגות נשואים) לעשות סקס משוחרר, לעשות שלישיה, להתנסות בסקס לסבי וכו'. אבל בפעל היתה משמעותו של 'לימוד' זה (שהצטייר מן הסתם גם כ'השחתה' מלהיבה של זוגות שמרניים) עשיית סקס פורנוגרפי, כלומר סקס מנוגד להרגליהם האינטימיים. כך, בדרכים שונות, יוצאת הפורנוגרפיה אל החוצות, ממירה את הרגלי המיניות של לקוחותיה ומשליטה את עצמה כאימפריה ממוכנת של מיניות עניינית.

אימפריה ממוכנת היא אולי דרך לא רעה לתאר את אחד השיאים של המכאניזם הפורנוגרפי, מין הכלאה של סקס ביזארי, מכאניות במובן המילולי ביותר של המילה ועוד משהו שניתן אולי לקרוא לו פוטוריזם. אני מתכוון לסדרת סרטים של Inflagtanti שהופקו בה כבר כ- 15 סרטים, העונה לשם Machine Sex, כלומר סקס עם מכונות. בסרטים נראות נשים מחוברות לכל מיני מכונות, אבסורדיות למדי, שהן כעין צעצועי מין שתפחו למימדים מפלצתיים. על כל זה שורה רוח בדיונית קודרת, כעין חזון עתידי של עולם שכולו מיניות, שאין בו גברים, למעשה כלל אין בו בני אדם, רק נשים שצומצמו לכלל ישויות הורמונליות, ומכונות שכל תכליתן לענג עינוג בוכנתי משוכלל, מונוטוני, קר ומתמשך. זוהי וריאציה מעניינת של פורנוטופיה, משום שהיא באמת מחילה סוג של הגיון פורנוגרפי באופן טוטאלי על המציאות. כך בפרוש יכול להראות אחד המדורים של פורנוטופיה. זה קר, זה לא אנושי, זה מתמיד, אי אפשר להפסיק את זה, זה נעים, נעים באופן משוכלל וקיצוני, נעים באופן שמנטרל התנגדות. עם תענוג קשה מאד להתווכח.

על עטיפת התקליט Wish you were here של הפינק פלויד נראה מין עולם כזה של מכונות. שני גברים בחליפות לוחצים ידיים באזור הנראה כשממה אורבנית. ידיהם הם כידי רובוטים, והם עולים באש, אבל מבעם נותר קר ומנותק. מן הבחינות שאני מנסה לשרטט כאן זו תמונה בעלת איכויות פורנוגרפיות. בתקליט עצמו יש שיר הממשיך את אותו רציונל: Welcome to the machine… what did you dream? It's all right, we told you what to dream…

התמונה על עטיפת התקליט של הפינק פלויד מביעה מצוקה. המצוקה מתבטאת גם בשיר הנושא של התקליט, Wish you were here, הזועק לקרבה, למגע של ממש. אבל הנשים בסרטים של Inflagranti לא נמצאות במצוקה. נעים להן, המכונות עושות להן טוב. ההגיון הפורנוגרפי אומר משהו כזה: אם יומצאו רובוטים שיספקו את כל צרכינו המיניים, שיגעו בנו בדיוק כמו שאנחנו אוהבים, שיראו בדיוק כמו שאנחנו אוהבים וכו', לא יהיה עוד שום צורך באנשים של ממש. אבל צריך לשים לב שסדרת הסרטים האמורה מעבירה מסר עוד יותר רדיקלי, שכן הנשים הללו אינן שוכבות עם רובוטים בצורת גברים (או נשים) המעוצבים בדיוק על-פי הפנטזיות שלהן ומתוכנתים לגעת בהן בדיוק כפי שהן אוהבות; הן מתמסרות למכונות, הנראות כמכונות. כלומר הן לא מתמסרות למשהו מכאני המחופש למשהו אנושי; הן מתמסרות למכאני עצמו, למכאניזם עצמו, לאחת האיכויות הטהורות של הפורנו. הפורנו לא מציע כאן את עצמו כתחליף מוצלח לזולת האנושי; כדמוי-זולת; הוא מציע את עצמו כאלטרנטיבה, כמיניות אחרת, מיניות המייתרת בסופו של דבר את הזולת האנושי. זו מיניות נטולת זולת החושפת כאן את עצמה כתמסורת מתכתית של מנופים וברגים שבסופם דילדו. התאווה היא למכונה עצמה, למכאניות עצמה. הפורנו אינו עוד תחליף, הוא הדבר כשלעצמו.