לוסטיג

 קטע מתוך "הארץ שטה", רומן חדש שיראה אור בשבועות הקרובים

ויולטה עדיין לא היתה אתו אז. הוא רק כתב לה כמה שירי אהבה גולמניים והיא עוד לא ענתה. אבל כבר איזה זמן היה חולק את כל התערובת המרוגשת והבלתי נרגעת ההיא של רגשות לא ברורים ונחילי הורמונים עם לוסטיג. בעצם קראו לה גלי לוסטיג אבל בגלל הנוהג הקיבוצי לקרוא לאנשים בשמות משפחה קראו לה כולם לוסטיג. הכל התחיל מכך שלוסטיג גילתה עניין בחוברות הפנטהאוז שלו. החוברות היו מוחבאות מתחת למזרון אבל כולם ידעו שהן שם. הוא השיג אותן ממישהו שאבא שלו היה מנפק אותן לגברים בקיבוץ. הבנים כמובן שתו אותן בצמא (חוץ משני שליש מהם שעדיין לא התחילו להתפתח) והבנות הגיבו בהתחלה ברתיעה וסלידה, למרות שרובן כלל לא ראו אותן. 

יום אחד החליט אלעד לשים סוף לשלילה הגורפת הזו המבוססת על בורות. הוא לא הבין למה בנות צריכות להרתע מבנות אחרות, שהרי זה בעיקר מה שהכילו החוברות האלה, צילומים של בנות. לכן תלש בלב דואב תמונות של נערות שער, נערות אמצע ונערות סוף, נשים לבד ונשים עם נשים אחרות, והדביק את כל זה במעט מים על המראות והקירות במקלחות של הבנות בערך בארבע בבוקר. 

הראשונה שגילתה את כל הבנות הלחות הללו, שקווי המתאר של גופן התמסמסו בגלל המים שבהם הוצמדו לקירות, היתה צפירה, המטפלת, שהגיעה בשש וחצי בבוקר. הצרחה שלה, שלוותה בפרץ קריאות תדהמה וביטויים עילגים שביטאו סוג של שוק תרבותי, העירה פחות או יותר את כולם. צפירה גרפה את קרעי הנערות המיטשטשות בחמת זעם אל פח האשפה בשירותים (אז קראו לזה בית שימוש) של הבנות, התעשתה למראה הפרצופים המנומנמים והתמהים המגיחים מחדריהם אל המסדרון, ונחלצה לתחקיר מזורז תוך ניצול הרפיון הקהוי של הבוקר. תוך דקות הצליחה לחלץ מן הסובבים מי מחזיק חומרי תועבה שכאלה תחת משכבו, והיא מיהרה למיטתו של אלעד שישן שנת ישרים ורוקנה עליו דלי של מים קרים מלווה בנאום תוכחה. 

מאוחר יותר הוא זומן לברור אצל המחנך. הוא טען להגנתו שהוא חושב הרבה על בנות ועל מין. המחנך האזין ברוב קשב, התפתל באי נוחות על מושבו ויעץ לו לבסוף לעשות הרבה ספורט. אבל עוד באותו יום נמהר ניגשה אליו לוסטיג ושאלה אם נשארו לו כמה דפים לא תלושים. הם ישבו על מיטתו הסתורה  אחר הצהריים, שתו תה ועלעלו בחומר התועבה שכה הרעיש את צפירה. לוסטיג דווקא לא נרעשה כלל והעירה הערות ענייניות על גודל השדיים ועל מה שהיא כינתה כל הפרצלציה הוורודה הזאת. היא אפילו ערכה השוואות עם מה שנחשף לעיניה כל יום במקלחת של הבנות, ולא דקדקה בענייני דיסקרטיות כשדנה באריכות בצורת התחת של נילי או בגודל השדיים של מירית. 

אלעד שתה את דבריה בצמא. ללוסטיג כבר היה נסיון עם בנים, כי היה לה משהו עם אחד הבנים של כיתה י'. היא נהגה ללכת למקלט שכונה הצוללת והפך בערבים לדיסקו מאולתר. כולם ידעו שמה שבאמת הולך שם זה ריקודי סלואו צמוד עם מעילים, כדי שאפשר יהיה לשלוח ידיים ולעשות דברים מתחת למעיל.

לוסטיג היתה גדולה, רחבת כתפיים, רבועה מעט. היה לה פוני רך שירד על עיניים עזות מבע, אף דומיננטי, שפתיים עבות ונחרצות ולסת חזקה. צווארה היה עבה והחזה שלה היה אולי הכי גדול בקבוצה. באותו לילה בהר מירון, באמצע הקריאה של השחף, בדיוק כשג'ונתן ליוינגסטון נסק אל איזה גבהים עלומים ועוטפי סוד, כל כך גבוה שכבר אי אפשר היה אפילו לדמיין אותו, גיששה ידה של לוסטיג ומצאה את ידו של אלעד נתונה בתוך כיס הדובון. בא לך לעבור לאוהל שלי? לחשה על אוזנו, שפתיה הגדולות כמעט סוגרות עליה. 

הוא נרעד כולו והנהן בראשו. הם חמקו, לא מורגשים, מתוך מעגל הדובונים הצפוף הממריא מתוך הלילה הגשום אל שמי השמיים של ג'ונתן ליוינגסטון, חצו את מסך הגשם השחור ונכנסו אל האוהל הסמוך שהיה ריק. לוסטיג פרשה את שק השינה שלה והם התיישבו עליו. לא היה טעם לדבר. לא היו מלים. היה רק רעב גדול. בוא, אמרה לוסטיג, אני אלמד אותך להתנשק. מגע שפתיה היה בוטח, מיומן, לופת ואלים. לשונה היתה פולשנית ונחרצת. היא ינקה ושאבה אותו והוא נשאב והתמסר, נילוש בין לשונה החזקה לחך החם שלה. הוא רעד בכל גופו והיא משכה אותו אליה ורכסה את שק השינה שלה עליהם. בתוך שק השינה עלו המעלות והחום התופח בין ידיהם המגששות תחת הדובונים גלש החוצה, אל האוהל, אל הלילה של הר מירון, שם נמצץ אל מעטפת הקור הזגוגי, הגשם והעלטה.   

כל הזכויות שמורות לחגי דגן.