פגישת מחזור

א.

אלעד! חשבנו כבר שלא תגיע! איזה יופי!

אלעד! לא להאמין…

אלעד…

כן, זה אני.

נו, אתה האחרון, הגיע הזמן, לא? נכון או לא, מיריתי? כרגע אמרתי שרק אלעד חסר לנו. איזה מוזר לראות אותך… אז מה קורה אתך?

אני ככה…

ומה, שמעתי ש…

מה ששמעתם זה די נכון.

אתה עוד שם?

כן, אני גר שם, בישוב הקהילתי ההוא בהרי ירושלים.

שמעתי שהיו שם שרפות. זה שם?

בדיוק. שם.

ואתה עדיין בעבודה ההיא?

לא, אני עובד מדינה עכשיו, ממש סיביל סרוויס… כן, די בסדר לי שם.

נשוי?

לא, ממש לא. גם ילדים לא.

הוא הוקף בשמחה זהירה, מגששת, מאופקת, נבוכה במקצת. מי זה כל האנשים האלה, זה הילדים ההם, מאז?

ב.

כשעזב את הקבוץ מילא את אלעד משהו קרוב לששון אלי קרב. מין שמחה שאינה קוראת לעצמה בשם זה, שיש בה הקלה עצומה ותחושת פורקן ושחרור ויש בה דריכות גדולה והרגשת עוצמה ונכונות להסתער על כל העולם. הוא לא הצטער על כל מה שעזב מאחוריו, מה שממילא לא היה קיים כבר אז, כל אותן שנים שבהן היו ביחד, שבהן נשמו זה את זה, צמחו זה לתוך זה, התפתלו זה בזה. הקבוצה.

כבר לכל אורך שנת י"ב הם נעו בתוך תחושה של דמדומים, של התמסמסות ושל אפיסה. לראשונה חשו איך התחושה ההיא של התלכיד שהיתה כה מובנת מאליה, לא טובה ולא רעה אלא פשוט שם, פשוט נוכחת, איך היא נפוגה ואיך הם עדיין מסתובבים זה לצד זה אבל כבר לא ביחד, לא אחוזים זה בזה. הם היו נתונים עדיין בתוך אותו מרחב אבל נחיריהם כבר מופנים החוצה, מרחרחים מרחבים אחרים, זרים, משכרים, מושכים ומאיימים. מין שמחה מבולבלת של פרידה היתה רועדת ביניהם והם הביטו זה בזה עייפי-חברותא, שבעי רגעים ארוכים של גדילה משותפת, יגעי-היכרות פולשנית, מתמשכת, כמהי-ביתוק ופריצה אל מרחבים של ניכור וזרות. הצער לעתיד לבוא והגעגועים שאין להם מזור רק הסתמנו שם בשוליים, כמעט לא מורגשים. לא ידעו עדיין כמה הם כרוכים זה בזה לטוב ולרע, אסירים של הבית המשותף ההוא, של חדר האוכל, של המסדרון הארוך עם חדרי השינה הקטנים, שלוש מיטות בכל אחד, אחר כך רק שתיים, אחר כך אפילו אחת. מכיתה י' כבר קיבלו חלקם חדר לבד, עם המדפים הקטנים מעל המיטות שעליהם ניצבו תמיד כמה ספרים, זן ואמנות אחזקת האופנוע, שירים בכסות הערב, יונתן גפן, ורד מוסינזון, כמה אבנים מאיזה טיול, כמה קוצים בצנצנת, ליד המיטה טייפ עם קסטות של נורית גלרון והנשמות הטהורות… הם היו אסירי זיכרון של הדשאים הרחבים בין הבתים, של השבילים בממלכה האוטונומית הקטנה ההיא, השביל מחדר האוכל למעבדת הכימיה, השביל המפריד בין מגרש הכדורסל לדיר העיזים, השביל מבית הילדים שלהם לספריה.

שם, בספריה, התכנסו בערב לאור נרות ועשו סיאנסים, מרוגשים מפחדם המשותף, מהתלקחות רעיונותיהם הגולמניים. היתה שם תמונה על הקיר, תמונה של פרצוף מיוסר ומעוות. לאור הנרות המשיך הפרצוף להתייסר ולהתעוות והם בהו בו כמכושפים. מישהי צעקה: הוא מדבר אלי! הוא מדבר אלי! הם היו מבוהלים ומוקסמים. שנים מעטות אחר כך נראה לו כל זה ילדותי ומגוחך, אבל עכשיו שוב ראה זאת אחרת. עכשיו נראה לו הכל חיוני וקסום כל-כך בבלתי-אמצעיות המדומה שלו, והוא סוחרר מתשוקה חדשה אל האבוד והשוקע, אל מה שמצטייר פתאום יפה כל כך, תמים כל כך.

בסוף י"ב כל-כך שמח לפרוץ החוצה מכל זה, כל-כך הרגיש שהעולם מצפה לו ושהכל פה כבר קטן וצר עליו. הוא לא ידע אז שבעשרים השנים שיחלפו מאז יחלום עליהם ועל המוסד הזה כמעט בכל לילה, וכמעט תמיד דווקא על השנה ההיא, האחרונה, של י"ב, השנה של תחושת האפיסה, ההשמטות. הם כבר היו במקום אחר ובכל זאת עוד שם, במקום שהיה עד אז מין בית, מין בית שאינו בית ובכל זאת הבית היחיד, הבית שלהם.

כל השנה ההיא הסתובבו חסרי מנוחה על הדשאים, מזניחים את הלימודים, מסוחררים מתחושת העוצמה של היוד-ביתניקים, פסגת פירמידת המוסד, מרוגשים מן העוצמה החולפת הזו שסופה כבר רבץ עליה, תחושת היותם הגדולים, נכנסים בצעד גס לחדר האוכל, במבט כזה של כולכם כבר קטנים עלינו, אנחנו כבר בכלל במקום אחר, בממלכות שמעבר ליכולת הדמיון שלכם. ובאמת הם כבר היו במקום אחר. כאשר כבר נופלת בחלקך כל העוצמה של המלכות אתה כבר בכלל לא יכול להנות ממנה, חשב פתאום אלעד במרירות בתוך אחד מחלומותיו הסיבוביים, כי אתה כבר נשאב אל תוך העולם שמחוץ למוסד, העולם שבו אתה קטן ונידף. אתה חש איך האדנות הנון-שלנטית שלך מתחילה כבר להשאב החוצה אל העולם האדיש, איך קצותיה כבר נתלשים. אתה מסתובב כמו מלך משועמם ואבוד בשבילי המוסד הצר כל כך פתאום, ובעורקיך זורמת צינה קרה ורעלית. שנות הצבא כבר רובצות עליך כמו הר, ואחריהן שנים של הינתזות על שמשת העולם, של הטלטלות סתמית בין נופים אדישים, של בדידות מסוגים מגוונים, של סערות רגש נזרות לחשכה גוברת. אבל בשנה ההיא האחרונה הוא סבב שם והיה נדמה לו שהוא מבקש לפרוץ ולהנתק. בינתיים הוא עבד קצת ותעב זאת, למד קצת וקץ בכך, השתוקק לאהבה ולא מצא דבר. אלוהים אדירים, מה הוא עשה כל השנה ההיא? אפילו לקרוא בקושי היה מסוגל, האותיות הסתחררו מול עיניו. ודווקא שנת הגבול הנזרה ההיא הפכה לשנה המשמעותית ביותר בחייו? מה הוא עשה שם?

הוא כתב את הצגת הסיום של י"ב. הצגת הסיום של י"ב היא עניין גדול. משלושת הקיבוצים באים כולם לראות אותה. הוא כתב אותה מתוך אותה הרגשה של גראנד פינאלה, של ההזדמנות לעמוד שם בתוך ההילה הזאת של היוד-ביתניקים, מלכי הארץ הקטנה והנשמטת ההיא, ולהגיד הנה אנחנו, תראו אותנו, הנה אנחנו עומדים כאן בשיא תפארתנו בפעם האחרונה, לפני שנעזוב אתכם ונימוג. לא חשוב כמה נצליח בכל מעשינו, לא חשוב איזה פסגות עוד נכבוש, לעולם לא נעמוד בשנית בתוך מין ממלכה סגורה כזו שכולה מכוונת אלינו, ממוקדת בנו. לעולם לא נהיה עוד הקבוצה, חבורת הילדים האלה הצומחים זה מתוך זה, זה אל תוך זה, חבורת הילדים האלה שכבר מאסו זה בזה, שכבר כמעט מתעבים זה את זה, אבל שלעולם לא תהיה להם עוד אהבה גדולה כמו האהבה הזו של הרגל, של חוסר ברירה, של צמיחה עקשנית ומיוסרת בתוך החומצה והמררה של האחרים, בתוך התאוות וסופת ההורמונים, בתוך השתיקות העקשניות, המגוננות, הנבנות כמו מעגלי גזע, בתוך האטימות הרגשית והדחיה

הוא כתב משהו קברטי בהשפעת בקט. משהו סרקסטי ומריר, ביקורת על הקיבוץ ועל חייהם המשותפים. הוא לא ידע שכבר שם, כבר אז, הוא גם ביכה את העבר המשותף הזה. ומאז הלך העבר הזה והתרחק, וחזר בעקשנות רק בחלומות. והנה הם כולם פה. דומים מאד לעצמם, רק מבוגרים יותר. אנשים מבוגרים. יש משהו אכזרי במראה. הוא משמר את תוי הפנים ההם, ובו בזמן משנה אותם. וכך נעמדו מולו ילדים עם שיער מאפיר, ילדים מכריסים, ילדות אמהיות, בשלות, שמשהו ילדי נדחה ונעלם מפניהן, והן מביטות בו מחייכות במבוכה, כבדות שדיים ומוקפות ילדים משלהן, נזכרות בזהירות, מתנסחות באותו איפוק מחוספס שנטבע באנשים עם הזמן, מצטטות את עצמן, נוגעות-לא-נוגעות במי שהיו פעם, במי שנרדם בתוכן, במי שמת בתוכן.

ג.

ליה עורכת תוכניות ברדיו. עופרית עובדת במשרד עורכי דין. מירית יולדת ילדים. ירון מהנדס חשמל. טל מתאמת משהו… אולי מארגנת כנסים? הוא לא הבין בדיוק. לא היה מרוכז במיוחד. גיא מורה לגאוגרפיה. מבטו הזכיר את אותו מבט אבוד ולא ממוקד שהיה לו פעם. עמרי כבר הגיע די רחוק במודיעין של חיל הים. הוא דיבר בקול עבה וכבוש ובחיתוך דיבור צבאי. זה דווקא הלם אותו. אשתו ישבה לידו קלושה וחייכנית. נילי מורה ללשון ומחנכת. היא פרשה מול אלעד פתק בחיוך נרגש. אתה זוכר, אמרה, בסוף כיתה ט', היה שעור מחנך והיינו אמורים לכתוב אחד לשני משהו? אז הנה. אלעד הביט בכתב ידו הגולמני מאז:

נילי, אני מבטיח לך שעד סוף י"ב אני אעבור אותך בגובה, ואז גם אבוא סוף-סוף אל מסתרי לובנך המכושף.

היית אז מאד פיוטי, אמרה נילי.

כן.

אבל לא עברת אותי בגובה, חייכה נילי, שהיתה שחקנית כדורסל מצטיינת עד שהתחתנה, ילדה והתגרשה.

לא, אישר אלעד והביט בפניה. עדיין היתה בהם הצחות הלבנה ההיא, וגם מעט הקמטים מתחת לעיניים לא פגמו בה, אלא שכעת לא נראתה לו מכושפת. הוא הביט סביבו. ויולטה לא נראתה בשום מקום. בחוץ, בגינה, עמד מישהו בכיפה גדולה וחולצה לבנה. אלעד ניגש אליו. אלישע, אמר בשקט.

אלישע הסתובב אליו לאט. אלעד, אמר, אתה נראה לי קצת כפוף.

אולי, אמר אלעד.

אלישע שתק, מחייך את חיוכו הנבוך מבעד לזקנו שגונו כגון החול. הוא נע מרגל לרגל כמו מחפש לשווא יציבה סבירה. כך זכר אותו אלעד, מגודל ואבוד, נע בעולם כמתנצל על מימדיו הגדולים ועל המקום שהוא תופס. אתה… עדיין במקום ההוא?

לא.

אז מה?

אני עובד במשרד התיירות.

דברים בטלים, הפטיר אלישע. מה הטעם להשקיע זמן במשהו זניח כל כך… ועוד משקיעים בזה כספים. מעודדים גויים לבוא לארץ הקודש. בשביל מה? עדיף כבר לקרוא איזה דף תלמוד.

אלישע, אל תתחיל אתי. מה אתה רוצה שאני אגיד לך על זה? בפעם הקודמת שדיברת אתי ככה אמרתי לך שאנחנו כותבים את התלמוד מחדש ואתה אמרת שזה חילול קודש ואחר כך הפסקנו לדבר. זה מה שאתה רוצה עכשיו?

לא, אני לא רוצה את זה. אז הייתי מאד… נלהב.

תמיד היית נלהב ואף פעם לא היתה לך פרופורציה. גם כשקראנו את נרקיס וגולדמונד, גם כשהחלטת שאתה רוצה להיות בודהיסט. תוך יומיים התחלת לאכול רק עשבים, לישון על קרש בלי מזרון, ועוד על הרצפה במקלחת מתחת לכיורים… את הראש שמת על לבנה.

זה היה כאילו בחיים אחרים, מלמל אלישע.

כל יום היית קם בחמש והולך לעשות ברכת השמש על הדשא, אבל פעם אחת ישנת קצת יותר מאוחר וצפירה מצאה אותך מתחת לכיור והקימה מהומה שלמה. היא צעקה שכאן לא יהיה בית משוגעים ושהיא לא צריכה לשלם על כשלון החינוך הקיבוצי.

חיים אחרים, חזר אלישע. עכשיו אני כבר יודע מה רצוי לקב"ה ומה לא.

באמת? הבליע אלעד נימה של לגלוג. ואיך זה שאתה כבר לא כזה קנאי לדבר השם?

השנים, אמר אלישע בשקט, השנים מלמדות אותך צניעות.

עם זה אני יכול אולי להסכים, אמר אלעד.

אני כבר לא בישיבה, אמר אלישע, גיליתי שאני לא בנוי מהחומרים שמהם בנויים תלמידי חכמים. וגם פרנסה לא היתה. לא מספיק.

כל הכספי מדינה האלה שזורמים אליכם זה לא מספיק? לא התאפק אלעד ומיד הצטער על כך.

עזוב, היטה אלישע את ראשו הצידה ביגיעה, עזוב את זה.

כן, אתה צודק.

אז עזבתי את הישיבה והלכתי להתפרנס.

מה אתה עושה?

אני עובד בחברת תוכנה שמעלה כתבי קודש על דיסקים.

אתם צורבים דברי אלוהים חיים, הא?

משהו כזה, חייך אלישע. יש הסכמות של גדולי הרבנים.

אה, אם ככה אז הכל בסדר, סנט בו אלעד. תגיד, כמה ילדים כבר יש לך?

שבעה.

שבעה, חזר אלעד. הוא התקשה לדמיין את עצמו אפילו עם ילד אחד והמספר נשמע לו בדיוני לחלוטין.

אלישע השפיל את עיניו אל הדשא. יפה פה, אמר בשקט. איפה שאני חי אין כמעט שום פיסה ירוקה.

אלעד נזכר איך ידע אלישע לזהות כל סוג של צמח, אפילו אם היה זה אזוב כלשהו. הוא ידע להעלות מדורה בכל מצב, גם בגשם שוטף וברוח עזה, ולרקוח תה מכל צמח תבלין. פעם אפילו בישל לאלעד חלב עם עלי זעתר. הטעם המוזר כמו עמד בפיו עד היום. היה להם מין דיבור נדיר. הם באמת הבינו זה את זה, או כך לפחות היה נדמה להם. מאוחר יותר, כשאלישע החל לגשש לקראת החזרה בתשובה ולהטיח באלעד את השקפת עולמו שהפכה פשטנית מיום ליום, התחיל אלעד לפקפק בכך שהיה להם אי פעם דיבור טוב. אולי רק דמיינתי את זה, חשב, ואולי אז, בגיל שש עשרה, גם אני הייתי אדם פשטני עד כדי מבוכה, רק שאני איכשהו השתכללתי והוא לא. אני הלכתי לאוניברסיטה ללמוד לוגיקה והיסטוריה של הרעיונות, והוא הלך לאיזו ישיבה נידחת בקריית-מנחם. הוא אימץ לעצמו אמונה לוהטת ואני אימצתי אובדן מורכב.

בפינה מרוחקת של הדשא עמדה לוטם והניקה תינוק, לא מתאמצת במיוחד להסתיר את שדה הדשן, החשוף, שלובנו בהק באור העמום. פעם הדריך אלעד יחד עם לוטם בתנועה. הוא חיבב אז את השקט שלה, את הכנות המאופקת, הרגועה, את הפתיחות, את פשטות הליכותיה. עכשיו הלך אליה לאטו, אוחז כוס יין אדום, מצניע רטט קל בשפתיו שלא עזב אותו מאז נכנס לבית.

היא הביטה בו, מחייכת בזהירות. התינוק גמר בינתיים לינוק והיא הצפינה את שדה בתנועה מורגלת. נו? אמרה.

נו, השיב.

אז מה שלומך?

הוא אמר משהו. שטח שוב בקצרה את פרשת חייו. מפליא איך אפשר לסכם את כל החיים בשניים-שלושה משפטים תמציתיים. אפשר כמובן להרחיב, לפתח, במיוחד אם בר השיח שואל שאלות, מסתקרן, מקשה. לוטם לא הקשתה ונראה שגם לא הסתקרנה במיוחד. נשמע מעניין, אמרה בנימה של מטפלות בקבוץ. המטפלות שהוא זכר מעולם לא דיברו על משהו, בכל אופן לא דיבור של ממש. הן קשקשו, ריכלו, פטפטו, אבל לא דיברו. לא באמת. כל היום רחש ביניהן מין מלל שאין לו שום סיכוי להפוך לשיחה של ממש. כבר בנימת הדיבור שלהן היה משהו שקבר מראש כל זיק של עניין אמיתי. את הגוון ההוא זיהה עכשיו בקולה של לוטם. הוא המשיך לשלוט בקולה גם כשדיברה על כל מיני אמונות עידן חדש שהיו כנראה נחלתה עכשיו. צריך להקשיב לגוף… לכל דבר יש סיבה… גורל… רוחניות… חוכמה… והכל בנימת המטפלות הזאת. אחר כך סיפרה על האיש שחי איתה. כן, הוא עדיין שם, עדיין עושה מנורות מברזל ואהילים מנייר אורז סיני, כן, טוב להם. הם אוהבים את הילדים, הם חיים חיים שקטים, הם חזרו לקיבוץ, חיפשו שקט, חיפשו מקום טוב לילדים, כן, היא חושבת שבאמת טוב להם. היא חושבת שהיא מרוצה.

התינוק התחיל לבכות. סליחה, אמרה, וחלצה לו שוב את שדה. הוא כבר מזמן לא רעב, הסבירה, אבל הוא סתם אוהב למצוץ. זה מרגיע אותו.

אני מבין, נענה אלעד ופרש ממנה. לבסוף שאל את לינוי, שהיתה אחת ממארגנות הארוע, איפה ויולטה. מובן שהוא לא קרא לה ויולטה, אלא השתמש בשמה האמיתי.

היא כנראה לא תגיע, אמרה לינוי. היא התלבטה אבל החליטה בסוף שזה לא מספיק חשוב לה.

אני מבין, אמר אלעד שוב, והפנה את עיניו אל הלילה הרובץ מחוץ לבית. דבר לא נראה בחושך, אבל הוא דימה לראות בו לובן דק מתפוגג, הקצף ההוא שהתאבך מירכיה של ויולטה והתאבך מעל הים המחשיך של אכזיב. הלובן הדק נגרף עכשיו ברקיע השחור וניתז כערפל דק על שולי שביל החלב. שולי שביל החלב… פתאום נזכר בספר של בריאן אולדיס בשם 'אל האינסוף'. לפני שהתחיל הסיפור עם ויולטה קרא אלעד במשך כל כיתה ח' רק מדע בדיוני. היתה זו השנה היחידה בחייו שבה קרא מדע בדיוני ובסוף השנה נגמל מזה לגמרי. מעט מאד מכל זה נשאר בו, אבל את הספר של אולדיס דווקא זכר. כעת נזכר בחללית שמסלולה השתבש, שכל המערכות בה יצאו מכלל איפוס

ד.

הוא הריק את כוס היין באחת.

החלטת להשתכר? נכרכה יד חזקה על כתפו.

לוסטיג?

אלא מי? מה קורה, אלעדי? לא ראיתי אותך כבר איזה מליון שנה!

הוא חייך. את נראית סקסית יותר מתמיד, אמר. הוא באמת התכוון לזה. היא היתה לאישה מלאה, זקופה, כבדת-עגילים וטבעות, שערה קצוץ ובהיר, בשמלה קיצית בגווני שחור וכתום. היא סיפרה לו שאחרי לא מעט כשלונות וחיבוטים, נישואים כושלים ולימודי כימיה שהופסקו באמצע, התחילה ללמוד משהו שאותו כינתה טיפול הוליסטי קוריאני. היא הפכה לחסידה נלהבת של השקפת העולם הזו שממה שהצליח לדלות מהסבריה המבולבלים נשמעה לאלעד קלושה למדי ועמוסת סתירות, וכבר התחילה לטפל והיא מצליחה ומרגישה שסוף-סוף היא מצאה את עצמה ומרגישה טוב עם עצמה. היא שטפה אותו בים של אמירות שהיו אמורות לבטא את האופטימיות הגורפת המאפיינת אותה בימים אלה, את ההתבוננות החיובית שלה בכל הדברים, את אהבת החיים ואהבת האדם המאוחרת שקפצה עליה. אבל מבעד לכל המלל הזה, שנשמע לו כמו קשקשת דביקה, כמעט בלתי נסבלת, היא הצליחה איכשהו להישאר לוסטיג. לא בתוכן של הדברים, אבל בנימת הקול העבה, העוגבני, בזיק ההוא שעוד נצנץ בעיניה, במגע ידה החזקה שטיילה מדי פעם על ידו, על ירכו, והרגישה כמו אז, מוצקה, בטוחה, אלימה מעט, נטולת רגישות, פולשנית ומעוררת.

הו, אלוהים, לוסטיג, אולי תפסיקי קצת לדבר, התחנן בלבו, אבל היא היתה בלתי ניתנת לעצירה. מרגע שמצאה בו אוזן קשבת הרעיפה עליו את כל הגיגיה הקוריאניים על היקום, על בני האדם, על החיים. והוא התייגע מאד, שומע פחות ופחות, מניח לידו לשחק מדי פעם בעגיליה הגדולים, בתליון העצום בצורת עץ עקור שורשים שהטלטל נמרצות בין שדיה, מביט בה, בילדה הגדולה ההיא שהיתה לאישה גדולה שכולה חושניות אגרסיבית וחוכמה קוריאנית חבוטה.

מה? לפתע הבין שכבר כמה דקות אינו שומע את דבריה.

שאלתי אם אתה רוצה לבוא אלי אחר כך לשתות קפה. הילדה שלי כבר ישנה מזמן והיא לא תפריע לנו. בוא, תראה איך החיים שלי נראים עכשיו.

הוא התבונן בה. דווקא רצה לגעת באישה הגדולה הזאת, אבל פחד. פחד עד כדי שיתוק. למה אחרי הלילה ההוא בהר מירון לא קרה דבר? למה אף פעם לא שכב עם לוסטיג? לא ידע. משהו חד פעמי היה בלילה ההוא וככל שעברו השנים מאז רק גבר הקושי להוריד את הדובון מן הילדה המכורבלת והשוקקת ההיא, ההומה אליו בלילה הקר, מלמדת אותו להתנשק בדרכה הבולענית. כעת גילה שהוא מפחד, מפחד לראות אותה עירומה, מפחד להיכנס למיטה עם האישה הזאת בשמלה השחורה ועגילי הכסף הגדולים שהיתה הילדה ההיא בהר מירון לפני עשרים וחמש שנה בחורף אחד בלתי אפשרי.

נראה, אולי, אמר ונגרף אל השיחות המקרטעות שדשדשו בחדרי הבית. לבסוף, אחרי עוד הרבה חילופי דברים, קח ותן של פיסות חיים קלושות, אחרי עוד הרבה אלכוהול, אחרי הרבה שתיקות, אחרי שהחליפו כתובות אימייל שיישכחו בפנקס הכתובות, אחרי שכבר נכנסו רוב האנשים למכוניות ונסעו משם חזרה אל המשך חייהם המתרחקים, יצא אלעד החוצה והביט במבט זגוגי כלפי מטה, אל המקום החשוך שבו היתה אמורה להיות הכינרת.

ואז זה קרה.

האדמה נרעדה תחת רגליו והזדעזעה. מן הבית נשמע מפץ כלים מתרסקים ורהיטים נחבטים בקירות, מלווה בקריאות אימה והפתעה. אלעד נלפת אל משהו, אולי עץ, אבל נפל בכל זאת, מבטו נעוץ עדיין באגם השחור והכובד הדחוס של האלכוהול עוד רובץ על עיניו. מבעדו היה נדמה לו שהוא רואה עכשיו את הכינרת מתרוממת ומעלה גלי ענק כמו סדין שחור ברוח חזקה, מוטחת לעברים, נבקעת, ואש מופלאה, אפלה, עולה כחיה קדמונית מתוכה, מתפשטת כגלימה של חושך בוער על פני יריעת המים ושבה ונאספת אל המעמקים, מותירה רק שובלי רמץ דועך ואדוות קיטור מבעבעות, מוארות בנוגה קודר על חשכת האגם.