הבלוג של טל עושה את מה שצריך!
כשהיינו ילדים אמרו לנו שאם נצמיד קונכייה אל האוזן נוכל לשמוע את גלי הים הומים בין קירות הקונכייה.
גם אני הייתי פעם ילדה – שכך אמרו לה.
שנים רבות חייתי עם המידע זה בלי שום צורך, רצון, או מחשבה לערער על נכונותו. אכן, אין הדבר מחמיא לי במיוחד ויתר על כן, אודה וגם אבוש, אפילו לילדיי הנחלתי מידע מוטעה זה.
חלפו ימים, חלפו שנים, אינני עוד ילדה, גם נערה אינני וכבר זרקה שיבה בשערי, (לא ממש אבל נגיד,) ויום אחד פגשתי איש זקן, יורד-ים לשעבר, והוא חרוש קמטים ועתיר מעשיות
וכה אמר לי איש הים:
"ההדים, צליל-המיית הגלים אותם את שומעת מתוך הקונכייה, אינם אלא הדי זרימת הדם בתוך אוזנך הקטנה".
"מה?!" נזעקתי, "אתה בטוח?"
"אין בטוח ממני", ענה בשקט וחמלה של איש-ים זקן בעיניו.
באותו לילה לא יכולתי לישון.
שנתי נדדה ומחשבותיי – כאותם גלים – סערו עלי.
"הדי זרימת הדם בתוך אוזני הקטנה"?!
איך אסתגל לאמת הקשה? מה אעשה? מה אעשה?
האם כך באחת אחליף את יפי-צליל-הגלים בעובדה אנאטומית פשוטה?
ולמה? למה נוצלה תמימות ילדותי-ילדותנו? מדוע זה הוליכונו דורות שולל?
ממה עשוי ליבם של אלה המלמדים?
היצוק עופרת הוא? האם אין בם רחמים?
טעמה המר של בגידה צרבה את לשוני.
גרוני יבש. לבי חישב להישבר.
לרגעים שקלתי אם להטביע את יגוני בטיפה המרה, או שמא בקטורת ועשן להמיס את כאבי –
אך אז – לכדו עיני את ספרו של עומר כייאם וזכרוני דלה הד משורותיו:
"כרוח בערבה וכמים בנהר
שוב יום אחד מימי חמק, עבר.
לשני ימים אינני שם לבי כלל:
ליום אשר לא בא וליום חלף כבר"
חזרתי על מילותיו והיה לי השיר לצרי ומזור:
מה לי היום אשר לא בא ומה לי היום כבר חלף !
הנחתי את עברי מאחור והישרתי מבט להווה.
אז קמתי מישיבת אבלי, לגמתי תה, השבתי את נפשי בפת לחם ניחוחה
וישבתי לכתוב.
צוואה כתבתי, וזו לשונה:
אין לה לקונכייה הדים מן העבר ואין לה הדים מן העתיד,
יש לה רק הדים מן ההווה.
ההדים מגיעים אל תוך הקונכייה ונכלאים בה רק מן האוזן הצמודה אליה בזה הרגע.
תסור האוזן – יסורו ההדים.
תשוב האוזן – ישובו ההדים.
תירחק האוזן – ירחקו ההדים.
תיקרב האוזן – יקרבו ההדים.
בלי האוזן – לא יכו גלי הים בקונכייה,
בלי הקונכייה – לא ישמעו גלי הים באוזן.
ואולם, הרי לכם:
מחד גיסא – הא בהא תליא
ומאידך גיסא לא מניה ולא מקצתי,
שכן אם גם אין זרימת הדם תלויה בקונכיה – הן רק בזכותה של זו-
נשמע את המייתה – אשר הדיה כגלי הים –
ואני –
אני זקוקה להדי הגלים!
אז לכל הרוחות מדע ועובדות!
לכל הרוחות האמת הצרופה!
הרחיקו ממני את עובדת הזרימה של הדם באוזני,
הניחו את מחזור הדם, סיגרו את ספרי המדע,
כי אני –
את גלי הים אני רוצה לשמוע! את צלילי האגדה.
ואל תאמרו הצליל דומה,
ואל תאמרו הצליל זהה –
כי אין צליל הגלים כצליל תנועת הדם.
כי אין צליל-אגדה כצליל האמת,
ואין כצליל ספורי-ילדותי,
ואין כצליל גלי-הקונכיה.
ולו תכובד בקשתי האחרונה:
י ו ח ז ר ו ה ג ל י ם ל ק י ר ו ת ה ק ו נ כ י יה ,
ל א ל ת ר ! ! !
זרימת הדם וכו" זו רק הטכניקה. הנס של שמיעת הגלים דרך הקונכייה שנמצאת על חוף הים נשאר על כינן מבחינתי.
אני נגד הנסיון להפוך את כולנו למדענים.
במקרים מסוימים זה באמת פוגע באיזון המופלא שתיארת.
אגדה היא לא שקר, היא בריאות נפשית.
יש עובדות ויש אגדות ויופי,
אולי צריך לציין מתי מדובר באגדה נעימה ומתי בעובדה, לפחות בפעמים בהן זה ראוי.
וגם אם האמת מרה לדעתך, עדין תמשיכי לשמוע את הגלים מתוך הקונכיה, או מתוכך, ותהני מהרחשששש