הבלוג של טל עושה את מה שצריך!
למי שלא קרא את רשימתי האחרונה, "ניניו הכלב והמערכת המשפטית", אציג במילים אחדות את כלבנו היקר, ניניו (יליד ינואר 2007, אוהב גרביים).
ובכן, כמו לכל "בן זכר" במשפחתנו, גם לניניו נטייה חזקה לספורט, רצוי "קבוצתי", ורצוי "אקסטרים". לכן, לקחנו אותו איתנו בשישי האחרון ל"מסע קיאקים אתגרי בצפון", ככה כדי שלא ישתגע יותר מדי מהחופש הגדול הזה.
היה לנו אחלה טיול בארץ היפה שלנו וניניו יצא אחלה גבר! כל המטיילים והמטיילות שראו אותו עומד עם הארבע רגליים שלו בתוך הקיאק ועם הגב הקטן והמתוח שלו נורא התלהבו ממנו על שהוא לא פוחד אף שהוא כזה קטנצ"יק וחמוד. והוא, שקיבל כל כך הרבה תשומת לב ומחמאות – בכלל לא עשה מזה עניין.
באמת כל הכבוד לו, שיחק אותה צנוע.
אבל זה לא מאמר על כבודו של ניניו ולא על צניעותו, זהו מאמר על המשתמטים מצה"ל, על הכבוד שלהם. אז חשוב להבין שניניו הוא לא סתם כלב חמוד עם כבוד, ניניו הוא כלב עם ערכים, ואל תגידו סתם ערכים, יש לו ערכים שלא מוצאים היום הרבה;
ניניו הוא כלב נאמן.
ניניו הוא חברנו הטוב.
נאמנות זה עניין ערכי, היא קשורה לחינוך ולמוסר, לא נולדים איתה, אבל נולדים עם הפוטנציאל לפתח אותה. ובאמת, ניניו פיתח את הנאמנות שלו כלפינו. הוא כבר הפנים את העניין. יש לו בחדר את הפוסטר של "עזית הכלבה הצנחנית" והוא ממש מעריץ שלה. כשיגדל הוא רוצה להיות ממש כמוה ומי אנושנמנע זאת ממנו, ביודענו כי כל אחד צריך לנסות ולהגשים את החלומות שלו.
בכל אופן הנאמנות שהתפתחה אצל ניניו היא מסוג מאוד יפה של נאמנות, והיא לא קשורה למוסר, היא קשורה ל"פרוגרמה" של הייצור שלו -ליצר ההישרדות שלו. ניניו נאמן לנו כי הוא יודע בחושים שלו שאנו דואגים לו, מאכילים אותו, נותנים לו מחסה ושומרים עליו.
אבל ה"פרוגרמה" של ההישרדות אצל בעלי החיים שונה מה"פרוגרמה" אצלנו בני האדם כי אצלנו יש משהו שעומד בניגוד גמור להישרדות; אצלנו יש דבר כזה שקוראים לו – מוסר, לבעלי החיים – אין. האריה לא יעזוב את הג"ונגל לחפש לו ג"ונגל אחר בגלל שהוא חושב שאסור לתקוף חיות אחרות, נכון? גם החסידה לא תוותר על הטונה שלה מתוך התחשבות בזכויות דגים למשל, אההה?
המוסר, הוא רק המצאה שלנו, וזוהי המצאה מעניינת; היא הביאה לנו דברים חשובים כמו זכויות אדם, וזכויות אזרח, היא הביאה לנו את שוויון ההזדמנויות ואת הדמוקרטיה, ערכים של צדק, ושלום, ונאמנות לחבר, ושלום חבר, ושהסכמים צריך לכבד… כן, כן, לכבד, זה הבסיס לכל דבר כמעט, לכלכלה למשל, לחיי המסחר… לחיי חברה בכלל.
אלא שאצלנו העניין הזה של המוסר והערכים הוא עניין מאוד גמיש ומורכב, אפשר לומר – סבוך אפילו.
קחו למשל את העניין הזה של הנאמנות; נאמנות זה לא מה שהיה פעם, "באש ובמים", היום נאמנות זה רק מתי שבא לנו, איפה שבא לנו, ואיך שבא לנו. בעברית יפה יותר אומרים: כשמתחשק לנו, כשזה נוח.
איזה מזל שלא כולנו כאלה, רק חלקנו, למשל המשתמטים מצה"ל; זה לא שהם אינם רוצים לחיות במדינה הזו ששומרת עליהם ומתמודדת עם כל האויבים שרוצים לחסל אותה… זה לא שרע להם בתוך הקניונים היפים, הבתים המרווחים, תכניות הטלוויזיה הנולדות… להפך! הם מאוד רוצים לחיות בארץ הזו, הם מאוד אוהבים לבלות בבתי מלון חמישה כוכבים, לקנות בגדים יפים בעזריאלי, לשמוע מוזיקה בפאבים, להשתזף בביקיני על חוף הים, לאכול במסעדות פנסי שמנסי… ואפילו מעדיפים את כל זה על פני אלטרנטיבות רבות אחרות… אבל כל זה בתנאי אחד; שהם לא יהיו צריכים להיות נאמנים למדינה ולצבא ההגנה שלה בחזרה, אלא רק אם זה נוח להם ורק בתנאים שלהם, אם בכלל.
לקבל – כן, לתת – לא.
לשרת –OUT להשתמט – IN.
אצלם נאמנות זה קודם כל לעצמם, יענו, למצפון שלהם. רק אחר כך, אם זה מסתדר להם, ובעיקר – נוחולא מסוכן מדיי, הם נאמנים לכלל, למדינה. וצריך לזכור שמושגים כמו "הכלל", "ההמון", "העם" ועוד כל מיני כאלה, הם לא מושגים שהמשתמטים אוהבים, הם אפילו קצת בזים לעניין הזה… כי הם יותר טובים מכולם, הם יותר מפותחים והרבה יותר מוסריים. "הכלל" נועד רק כדי להריע להם, לקנות את מה שהם מוכרים, לפרנס אותם, להעריץ אותם, לשמור עליהם, לשרת את האינטרסים שלהם.
באופן עקרוני ישנם שני סוגים של משתמט; המשתמט המצפוני, זה שמבחינה מצפונית (עלאק) לא מסתדר לו להגן על המדינה שלו, (אפילו לא במסגרת שירות לאומי), וישנו המשתמט הנהנתן – זה שלא יבזבז שלוש שנים מחייו + מילואים חודש בשנה בתרומה למדינה.
המשותף לשניהם הוא שהם מסתמכים על אידיאולוגיה שעל פיה יהיו אחרים שיעשו את העבודה [השחורה?] בשבילם.
ומה הכי הכי גרוע? זה חוסר הנאמנות של המשתמטים. חוסר נאמנות הוא רק שלב קטן אחד לפני בגידה. רק חוסר נאמנות יכול להביא אדם לידי בגידה בפועל. חוסר נאמנות יוכל להיות "רק" חוסר עשייה אבל חוסר עשייה זה הוא שיאפשר לתקוף אדם מבלי שאיש יגן עליו, חוסר עשייה הוא זה שישלח חיל אלי קרב מבלי שאיש יחפה עליו במבצעו, חוסר עשייה זה יהיה בשורשו של "הפקר דם ונפש" וכך נמצא שחוסר עשייה גובל בבגידה ומוטב על כן שנגדיר אותו כפשוטו: בגידה, שכן כמוהו כבגידה.
המשתמטים הם סוג של בוגדים כי הם פועלים נגד האינטרסים של המדינה השומרת עליהם, נגד האינטרסים שלה לשרוד ולהמשיך את קיומה כמדינת העם היהודי. למזלם, איש לא רואה זאת כך כל עוד ישנם אחרים שעושים בעבורם את העבודה, באמת יש להם מזל גדול.
אבל בינינו?
צה"ל – הוא הגוף המופקד על הגנת המדינה, ולכן השירות בצה"ל הוא בראש ובראשונה ביטוי של נאמנות, הוא הצהרה של נכונות להיות חלק מהמנגנון שעוסק בהגנה על המדינה, מנגנון קשה, תובעני, לא דמוקרטי, אבל מנגנון הכרחי לקיומנו כאן.
על כן נכון לראות בהשתמטות מצה"ל הצהרה בריש גלי [ובעניין זה לא אפריד בין אמונות, דעות, דתות, סוג ומין] על חוסר עניין בלקחת חלק במאבק על קיום המדינה ובשמירה על ביטחונה-ביטחוננו וצורך היסוד שלנו: לשרוד!
והמשתמטים? מי שרואים את עצמם מעל "הכלל", "הציבור", ו"ההמון", אלה הבזים כל כך לאקטיביזם הצבאי כאמצעי לשמירה על קיומם – נמצאים כמי שנכשל בדאגה הבסיסית של כל בעלי החיים: לשרוד.
נחיתותם – על כן – אינה יחסית רק לכל הנוטלים חלק באחריות לשלום כלל ישראל. נחיתותם מורידה אותם לדרגת מי שפועלים נגד האינטרס של עצמם, נגד האיסטינקט המולד: לשרוד. בזאת הם נחותים אפילו מבעלי החיים.
אז אולי כדאי לשאול את ניניו, איך קורה שהדבר הכל כך פשוט ומובן לו – אינו מובן לחלק מאיתנו, בני האדם?
——————-
טל רבינוביץ", מדריכת חי"ר בדימוס.
בגדול, וגם בקטן, אם המשתמטים ירדו מהארץ לחיות במקום אחר ביום בהיר אחד, אז יישארו כאן רק מתים. כוונתי היא שהמלחמה החיונית ( וגם זה בספק ) האחרונה שהתנהלה כאן הייתה אולי ב – 73. הגוף המסואב והאינטרסנטי הזה שבראשו עומד קצין חינוך שלקוח מעלילה גרוטסקית בסיפור שכוח אל של צ"כוב שואל לאחר מלחמת לבנון האידיוטית השנייה ומצהיר : אין מספיק מתים מתל אביב. נו, איש כשדוגמתו שמחנך את דורנו ואת זה שיבוא אחרי ואחרי… למות רק על חרב המלחמות היהודיות מוזמן לשכור דירה בתל אביב, החברה צמאי הדם , ידידו הגנראלים כבר יסדרו לו מלחמה תורנית ( פלסטינים, לבנונים, סוריה עכשיו באופנה ) ומוזמן למות במקום לנאום ולדרוש את מותם של אנשים בחינם. מהמשתמטים מחובת הנאמנות למנגנון החרב הנצחי ( מתי הגן הצבא המפלצתי על זה על משהו מבלי שישמע הדבר כתירוץ ) אולי תצא בשורת השלום, של הלוחמים הנצחיים שהקימו כאן מדינה , כדי להיות חופשי למות בארצנו…
יש להפריד בין נאמנות לאידיוטיות, בין צורך לבין צורך אינטרסנטי של כורי היתוך ומחוייבות משפחתית בגרוש. אם יזרק משתמט או לוחם ברחוב בשלולית של שתן איש לא יגייס עבורו את הכוחות שזרקו אותו לשם. אבל בשביל צה"ל הקדוש בוודאי, תמיד יהיה כסף וסולידאריות חברתית. עוורון המוני שמנגן על מסכנות ומקבע מסכנות. צה"ל פשט את הרגל, נראה לי שאולי מהמשתמטים יצמחו פה חיים, הדבר הזה ששכחנו, חיים חירות, לא מלחמות למוות נצחי לשם שינוי…
אני מוכרחה לומר שמלבד כל אותם אוהבי קניונים ומלונות חמישה כוכבים, יש סוג אחר של צעירים שאינו מתגייס לצבא: סרבני מצפון. הם אמנם אינם משרתים כחיילים, אבל מתנדבים לשירות אזרחי או לאומי, הם מאינים שכך יוכלו לתרום יותר מאשר בשמירה על ישובי יש"ע והנצחת מצב הכיבוש. אפשר להסכים איתם ואפשר להתנגד להם, אבל צריך לדעת שלא כולם מקשה אחת.