|
המבקר
25/02/2008 00:07:56
הכרתי את הביקורות שלו עוד לפני שהתחלתי לעבוד במערכת בלילות. קראתי אותו והחמיצות שלו עברה אלי מכל הסבר על תולדות האופרטה, מכל פיסקה על אסכולות בתיאטרון השחור.
מלומד – תמיד. מעניין – לרוב. ברור – לפעמים. קטלני – תמיד.
בשנה השלישית ללימודים, כשרני ואני כבר היינו נשואים, התחלתי לעבוד בתור מזכירת לילה במערכת. הביקורות שלו הגיעו תמיד בזמן. בכותרת הוא כתב את שמו ואת הכותרת המומלצת, וקובץ מצורף. שום דבר יוצא דופן.
לילה אחד, כשאני מקלידה תשובה , אומר מישהו מאחורי בקול שקט: "הנה הביקורת שלי. שלחתי גם במייל".
המבקר עמד מאחורי ובידו תקליטור. מגולח מדי, בריח סבוני מדי. ולידו כלב גדול מדי , שחור מדי. כלב שהיה מפחיד אפילו את ד"ר דוליטל. עם הזמן למדתי שהכלב דווקא סימפטי.
הדבר הבולט ביותר היה ההבעה שלו. המבקר חש מיאוס מקיומם של יצורי אנוש, מהוולגאריות השולטת בכל, מהיעדר הבנה ומהימצאותם של רגשות כגון שימחה או נדיבות. כל אלה העלו בו קבס. על פניו הייתה הבעה המשלבת אדם הסובל מעצירות כרונית, אחד שנאלץ לסלק במו ידיו גוויית עכבר מת מתחת מיטתו וכזה שבגדיו כובסו בביוב והוא חייב לאכול בננה מעלת עובש ובשר רימה.
חברים למערכת סיפרו שהמבקר נתפס לשיגעון הבריאות ומאז הוא מרבה לשוטט בלילות ובשל כך הוא פוקד אותנו. היו שטענו שעסקי הבריאות הם הסחת דעת מיצירתו האלמותית שטרם יצאה לאור וספק, לאחר שמונה שנות המתנה, אם אי פעם תזכה להיכרך ולהישלח לחנויות.
בתוך כל הלחץ של העבודה תמיד קראתי את הביקורות שלו. הן מעולם לא צוטטו בפרסומות שטוענות: "הביקורות מהללות…". אפילו רבע משפט שיוצא מהקשרו לא ניתן היה לגזור מדבריו. הדבר שהעלה את חמתו לגבהים בלתי נשלטים היה תשואות הקהל.
ברגע שיצא הקהל מגדרו הייתה תוקפת אותו תחושת גועל והוא הקפיד לתת לה ביטוי בכתב:
"הקהל שגדש את האולם הריע ליצירתו החדשה של פ. נאות, אך היה זה עוד ביטוי מדאיג לתרבות המונים שהשתלטה אף על הקהל המוגדר כאנין טעם – הגדרה שיאה לקהל זה כפי שיאה התואר "פרוזאיקן" למתעשר החדש של מולייר. ניכר כי כוונת האומן (אם ניתן להגדיר זאת כך, אחרי ככלות הכול בימינו גם סנדלר הוא "אומן מעצב בעור") – היא להחניף לקהל ולזכות באותן תשואות גלדיאטוריות הרעבות למוזהב ולסנטימנטלי עד להביך".
כך שברגע שראה היוצר את המבקר באולם, וברגע שהחלו מחיאות כפיים סוערות, הבין האומן שאחת דינו.
עד שהגיעה ארצה הלהקה של אלווין איילי.
שנים חלמתי לראות את הלהקה הזו. ועכשיו שהם כבר פה לא היה לנו, לשני הסטודנטים התפרנים, מאיפה לגרד שני כרטיסים.
החלטנו שנקדים את יום ההולדת שלי בשלושה חודשים. ביקשנו מההורים לשתף פעולה: להקדים ולשלוח מתנה צנועה. מההורים שלי הגיעה מעטפה דרך אחד העובדים של אבא. בפנים כתב אבא: "מקווים שהכול בסדר. יום הולדת שמח לך". וזה הכול.
במערכת הצליחו להשיג לנו כרטיסים מוזלים. צפינו במופע במשקפות. הרגשתי שאני רוקדת איתם. שהאולם רוקד.שזו מתנת יום הולדת שלא שוכחים.
למחרת בלילה הגיע המייל שלו.
כרגיל שאט נפש מהקהל שנהנה, מהקיטשיות, מהיעדר האמירה, מהאפקטים שמכסים על מסחריות טהורה. כרגיל אלגיה לאלווין איילי הצעיר וכמיהה לריקוד רזה, של רקדנים לבושי סמרטוטי ספונג"ה מכים בתופי פח וזועקים הברות לא ברורות תוך שהם תולשים את שערות ראשם.
שיניתי את הטקסט שלו. כתבתי כמה נפלאה היא הכוראוגרפיה, כמה מקורי השילוב בין מוסיקה ידועה לבין הלהקה. כמה נהדר הוא הרקדן הראשי וכמה מרגשת התפאורה. הוספתי כמה מילות הלל משלי. המבקר אהב את התאורה וגם אני. אבל החלטתי לבקר בחריפות את התאורה ולהשוות אותה לתאורה הנהדרת של להקת "הדבור" המחתרתית מווינה – להקה שהמצאתי באותו הרגע. גם התאורן הגאון שלהם, סודו בוראו מסנגל – גם הוא נולד באותו הלילה.
והכי גרוע – החמאתי לקהל על טוב טעמו.
המבקר לא קרא את הביקורת. הוא סלד גם מהעיתון שבו כתב.
כמה מעריצים הפנו את תשומת לבו ואחד אף העלה אליו את גזיר העיתון.
באחד הלילות שלאחר מכן העורך קרא אותי אליו. ביקש שאסגור את הדלת.
נתן לי מעטפה גדולה,חתומה, וביקש שאפתח ואקרא.
היה לי קר. ההשפלה הרעידה אותי אבל קראתי:
"לאחר ארבעה עשר חודשים של עבודה מסורה ברצוננו להודות לך על תרומתך יוצאת הדופן למערכת העיתון. אנו שמחים לבשר לך על העלאה בשכרך, בסך 8 ₪ נוספים לכל שעת עבודה. בתודה – העורך וכו" וכו"".
בפנים הייתה קלטת אודיו של אלווין איילי.
|
מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
כיף לקרוא שוב את המבט הזה אל נפש המבקר שאינו בא לבקר אצל אף אחד.
רלבנטי כתמיד – והמדרון של ביקורת הספרות מבטיח לנו תמיד תהומות חדשים. לעיתים קרובות מדי אתה שואל את עצמך אם המבקר צבוע או סתם טיפש (ולא פעם טיפש מלומד ז"רגון).
אותה הנאה גם בקריאה השנייה.
תודה אמיר ואיציק.
אמיר – לפעמים הוא טיפש צבוע ולפעמים אדם כוחני. צביעות וכוחנות – תכונות "נפלאות".
יפה.
תודה שירה.
מירי – נראה לי שבטעות מחקתי את התגובה שלך שהיתה כדלקמן:
הי מיכל איזה כיף שהעלית. עכשיו יצא לי לקרוא פעם ראשונה ונהניתי מאוד! ממזר העורך הזה.
תודה – שמחה שנהינת.
בדיוק.
מה שמוזר שזה באמת התיישב בראש התגובות. וכיף שזכרת . ממש נהניתי
תודה. משהו תקוע בעמוד הכניסה לבננות בלוגס…