מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
עשרה ימים לפני פסח תשס"א (2001) נולד בננו יהונתן.
קטן-קטן.
קטן-קטן.
1800 גרם של תינוק רזה שישן באינקובטור כדי לגדול.
האחיות בפגיה סיפרו שכשפתחו את הבטן הוא הוציא רגל קטנה. רצה לברוח והבין שלא טוב להימצא בפנים אפילו עוד שנייה.
"חכם" – הן אמרו.
ביום השני של חול המועד פסח הגיע יהונתן הביתה והמשיך לישון. הייתי מכוונת שעון מעורר ומאכילה אותו כל 3-4 שעות חלב שאוב מבקבוק קטנטן.
בבית החולים אמרו שחייבים להתעקש שיאכל הכול וכך ישבתי והשתמשתי בכל הטריקים שלימדו אותנו כדי שיסיים את הארוחה שלו. תוהה האם יתפתח ככל הילדים.
יום לפני שחרורו אמרו לי שתי רופאות שמדובר בילד שלו ונוח לבריות. התפלאתי על הדיאגנוזה – הרי הוא ישן כל הזמן! בכל זאת, הן התעקשו, יש לנו ניסיון. עוד תראי. מאז אני רואה ובעיקר מרגישה – מצד אחד ילד נוח ומצד שני בעל אופי חזק. לא מתרגז בקלות, רציונאלי ובעל רצון ברזל –
הרצון שכנראה השאיר אותו בחיים.
הרצון שכנראה השאיר אותו בחיים.
כשהתחיל יהונתן להשתחרר מביצת הישנוניות, הוא הלך ודמה יותר ויותר לאימא שלי. היה מביט בנו במבט צדודיתי ומרים את גבת ימין – ממש כמו סבתא שלו.
עם הזמן ראינו את הדמיון באופי ביניהם אבל הדמיון הפיסי הלך והיטשטש.
כשתינוק נולד והוא עוד מקומט ועל פניו הבעה של זקן לא מרוצה – עוד ברגעים האלה שואלים קרובים ורחוקים – "למי הוא דומה?" – הפיהוק דומה לסבא והאף דומה לאימא ויש שבטוחים שהוא דומה לעצמו.
יהונתן דומה לעצמו. מעט מהעיניים של סבתא (אמי) וזהו.
לפני כחצי שנה הביא בן-דוד של אימא תמונה שצולמה בקראקוב בסוף המאה ה- 19(1896 בקירוב). סבא רבא של אימא, לבש בגדי חג ויצא עם ששת בניו לצלמניה.
זמן קצר אחר-כך הוא יפטר מן העולם בפתאומיות ואשתו הנמרצת תארוז את חפציה ותעבור עם ששת הבנים לבלגיה. שם היא תהיה לאשת עסקים טרודה ובנה הצעיר, שלמה-סלומון, ימיר את החייד'ר בבית ספר בלגי כללי. אבא לא יפנק אותו, אמו תהיה עסוקה ואחיו הבכור יהפוך למגן שלו בעולם – לאבא.
אירועי הילדות הקשה כנראה טבעו בו חותם:
הצעיר הנאה גדל להיות סוחר יהלומים מצליח כחמשת אחיו. הוא הכיר קרובת משפחה יפה מקראקוב והם נישאו. בשפל הכלכלי הגדול איבדו האחים את רכושם והוא, שידע פלמית, מצא עבודה כסבל בנמל של אנטוורפן. עם שיפור המצב הכלכלי חזרו האחים להיות אנשים אמידים ולמעלה מזה. סלומון לא התאושש והפך לקלפן. בזבז את כספו המועט ואת הכסף שהרוויחה אשתו. לזוג היו שלוש בנות ובן.
כולם נשלחו לעבודה סביב גיל 14, במקום אבא.
אחיו לחצו על לאה אשתו להתגרש (בימים ההם!) היא סירבה.
אהבה אותו יותר מדי.
כשסייעו לה בכסף – היה בעלה מבזבז אותו במשחקי הקלפים. והיא המשיכה לאהוב ולתמוך.
הילדים יצאו מוקדם בבוקר לעבודה אבל היא בשלה.
אמא שלו התנכרה אליו ואל ילדיו. סבתי חלתה בשיתוק ילדים בגיל צעיר וסבתה שלה התנכרה גם אליה. על ערש דווי רצתה לבקש סליחה ומחילה מנכדתה וביקשה והתחננה שיביאו את רזי'ן הצעירה למיטת חוליה כדי שתפטר מהעולם לאחר שתפייס את דעתה של הנכדה.
רזי'ן (סבתי), בעלת המזג הנוח – לא באה. לא סלחה לה עד יום מותה כשהיא בת למעלה מ-92.
רזי'ן (סבתי), בעלת המזג הנוח – לא באה. לא סלחה לה עד יום מותה כשהיא בת למעלה מ-92.
לבסוף הצליחו האחים לגרום לסבא-רבא סלומון לעקור לפריז.
הוא לא הוזמן ולא הגיע לחתונת סבתי.
מפריז עבר למיחזור באחד ממחנות ההשמדה.
לבדו.
כשראיתי את תמונתו כילד קטן ומטופח בקראקוב של סוף המאה ה-19, החסיר הלב פעימה. כאילו יהונתן שלנו גידל פאות והתיישב לפני הצלם הפולני.
כשראו הילדים את התמונה זיהו מיד למי דומה הילד הקטן בשחור-לבן.
במיתולוגיה המשפחתית נחשב סבא-רבא סלומון לאיש הרע.
כשראיתי את תמונת הילד הקטן שאלתי את עצמי מה היה עולה בגורלו של שלמה הקטן אם היה נולד בתקופה שבה מבינים את השלכות היתמות והקשיים בילדות על החיים?
איך היו נראים אז חייו?
איך היו נראים אז חייו?
לפני כחודשיים היה גילוי המצבה לסבתי רבקה-רזי'ן ז"ל.
על המצבה נכתב "בת ללאה ושלמה" – וכך זכו גם הם, באיחור של 60 שנה, למצבה בבית קברות יהודי.
הנה שני הילדים יחד, כ-111 שנים מפרידות ביניהם,
והגנטיקה מתגלגלת:
מרתק. חמסה – עד 120!
תודה אילנה. מהפה שלך…
איזה חמוד! גם עילי נולד לפני פסח והברית הייתה ממש בערב פסח ובקושי באו אנשים חוץ מהרב אלבז הצדיק שהגיע במיוחד מירושלים וביקש שנתרום את הכסף שמגיע לו ( לפי דעתנו)לאחי שלומד בכולל ובקושי מתפרנס.אבל בכל זאת היה כף ,הייתה אווירה משפחתית והוא נשא דרשה. הזכרת לי . מין קודש וחול כזה.מבחינת היום.
לדעתי הוא דומה גם לך ( יונתן) הכי הרבה והסיפור שסביב היוולדו מרגש.וגם ההיסטוריה המשפחתית מרתקת.
וואו אביטל – ברית לפני פסח???
בגלל הפגות הברית הייתה חודש וחצי לאחר הלידה.
את הדרשה אני אמרתי – זו היתה פרשת "קדושים".
אבל ימי הולדת עם כל הילדים והבמבות המעוכות שלהם אנחנו חוגגים אחרי פסח – יש גבול…
יש קצת דמיון אלי ובכלל בצד הזה של המשפחה יש הרבה דמיון בין הנינים-בני דודים-בני דודים שניים וכד". ובכל זאת הוא לא מאוד דומה לי.
אילו הרפתקאות! הדורות האלה עברו הרבה (גיאורפית ונפשית). די מדהים כל הסיפור והדמיון.
הי אמיר – אכן עברו המון – כל גלי ההיסטוריה סחפו אותם.
ועוד לא סיפרתי על דודה של אמי שהייתה לקומוניסטית אדוקה ועל אשתו של האח השני (כאן מהתמונה) שברחה לארה"ב כשהיא בת 70 ולמדה שם אנגלית ואח"כ הגיעה לגור כאן בת"א והיתה נוסעת על הווספה של הנכד – על הפאה היא חבשה קסדה.
משפחה עם הרבה דמויות ססגוניות.
המשך יבוא?
חלק ודאי יבוא. מדובר בסאגה משפחתית מפותלת ורבת משתתפים. אבל כמה טעימות יהיו מן הסתם.
איזה חמוד. הכי הוא דומה לך.
קטע מרתק.
תודה איציק. הוא ואשתו שהיו קרובי משפחה הולידו משפחה שרבים דומים בה – אבל אני ירשתי מאבא שלי לחיים עגלגלות והורשתי הלאה לבן הקטן. יהונתן דק מאתנו.
וואו, מצמרר.
התמונות מפעם והדמיון והסיפור.
ילד יפה (חמסה) יש לך.
קראקוב.. גם סבא שלי
אז אתה גליציאנער? יש איזו גאוות יחידה קרקובאית. לא נולדנו מהים, מסתבר.
מוזר.. בדיוק אני שומע ברקע את "בוא אלינו, אלינו אלינו לים" של להקת חיל הים. אני לא בטוח בזה..
הי רונית,
תודה. וחמסה בטח לא תזיק.
מיכל, חתיכת ביוגרפיה. אני מקווה שיהונתן לא יודע שסבא סלומון נחשב לילד הרע; יש עוד זמן לכך. וברכות לכבוד החג, לחוגג הקטן ולסובבים אותו, לבנה.
תודה לבנה. הוא עדיין לא יודע. כשהוא ראה את התמונה הוא אמר "הי! הילד הזה דומה לי!" – מצחיק.
ברכות וחג שמח לך ולאהובייך.
מיכל, מאוד מרגש.
קודם כול, זה שאת יודעת את תולדות בני המשפחה ויודעת גם לפרוש זאת בצורה יפה.
שנית, לאורך הקריאה קיוויתי שהאנשים ניצלו, הרי הם עברו לבלגיה, ונעשו עשירים, והנה בסוף הגיעו גם הם למחנה השמדה (מוחזרו, כפי שציינת בציניות נוקבת)
ושלישית והכי הרבה – הדמיון, שעבר ככה במשפחה.
וההבנה שלך, שהחיים לא חייכו אל שלמה, ובימינו אולי הוא היה זוכה ליחס מלטף יותר מהעולם.
הי הדס,
תודה. למעשה, האחים העשירים, למעט אחד, אכן ניצלו וברחו לארה"ב ולקובה.
חלקם השתקעו בהולנד וברחו משם – הענף ההולנדי היה ציוני וילדיהם עלו ארצה כחלוצים ברמתיים וברמת השרון עוד לפני המלחמה.
אחד מהאחים הגיע לגיל 102. בתום המלחמה הוא דפק על דלתה של סבתא שלי – אלמנה מטופלת בילדה קטנה ובאח צעיר ונתן לה "הלוואה" ששווה לסכום של רבע מליון שקל של ימינו. כמובן מעולם לא ביקש בחזרה.
מקסים מה שסיפרת. והילד שלך יפה תןאר. וגם נראה כזה פלפלי.
ולא נראה שהוא מאוד דומה לסבא רבה.
הי יעל
תודה. אכן יש שם פילפל…
קשה בתמונה אחת לראות את הדמיון, אבל הוא שם, בעיני כל מי שמכירים את יהונתן שלא מתמונה.