מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
משנכנס אדר מרבים בשמחה – חצור הגלילית – בקורת המציאות
הקדמה ואזהרה
הוזמנתי לכתוב בבלוגיה הזו ברוחב ליבן של יעל ושירלי,
אותן לא פגשתי לא אז וגם לא עד היום.
אותן לא פגשתי לא אז וגם לא עד היום.
מעולם לא חשבתי את עצמי לסופרת ו/או משוררת משום שאינני כזו. רק על עצמי לספר ידעתי וגם את זה אינני עושה באופן שיכנס לפנתיאון התרבות העברית.
אני כשלעצמי מצרה על-כך באמת ובתמים, אך הקדוש ברוך הוא לא חלק מכישרונותיו לבשר ודם באופן שווה, ואני, לא נמצאתי ראויה למנת הכישרון של רבים וטובים ממני.
מאחר וכך הם פני הדברים, אני מתנצלת מראש בפני מי שהגיע לכאן בטעות כדי לגלות את דבורה בארון של ימינו – עמך הסליחה. ועדיין אתה מוזמן לומר את דברך, גם אם לא ינעמו לי הדברים.
מהו בלוג?
מהו בלוג? – הבלוג הוא שיקוף של האדם שכותב אותו; מה מעניין אותו, איך הוא רוצה להציג את עצמו בפני העולם, עם מי הוא רוצה לשוחח (או שלא).
יש בלוג ויטרינה – שמים בו את היצירות לקישוט וכמו במוזיאון אנו מוזמנים לבקר בשקט, לא למחוא כפיים ברעש ולא לדבר בקול רם.
יש בלוגים אחרים מהסיבה הפשוטה שישנם אנשים אחרים.
ומי מבקר בבלוג?
אנשים. מנומסים יותר או פחות, מרדנים או מקבלים עליהם את נימוסי המקום ובבננות מתנהגים כבננאית. יש שאוהבים לזרוק קליפות בננות ויש כאלה שיידו אותם רק כשהמורה תסתובב אל הלוח. ישנם כאלה שהיום קמו על צד שמאל, כמו הבלוגר עצמו. שום דבר לא חדש רק יותר זמין ויותר מהיר.
מי שמזמין שיחה ופותח את ביתו לרווחה יקבל כל מיני אורחים. הוא יכול לנעול את הדלת, לזרוק אותם באמצעות "מחק תגובה" או ליידות בהם בננה רקובה.
אבל זו הזמנה לשיחה. כך כל עוד התגובות פתוחות לכל.
וכאן חשוב לטעמי להבדיל בין מי שמחליט להיות הבננה השחורה של העדר (או לירוק עליך את הבננה הלעוסה שלו), לבין מי שרוצה להעיר הערה עניינית, גם אם לא מחמיאה במיוחד.
אם הכל תמיד טוב, מרגש, נפלא ומלבב – איזו שיחה היא זו?
אולי גם זו שיחה רק שהיא מגוהצת , אין קמט, ובעיקר – היא צפויה מדי.
היה נחמד לו בלוגרים היו מזמינים בקורת עניינית או מציינים את מדד קיבולת הבקורת שלהם לבלוג מסוים:
מ"אני חייב עידוד" (זה מאוד לגיטימי!), ל"בקורת תתקבל בעניין", ל"לתצוגה בלבד" וכד'. וכאן ודאי יהיו תגובות אנונימיות כי לא תמיד נעים לבקר בשמך – זה משחרר וזה לא נורא: המדיום הוא הרי אנונימי כל כך, עד שהיו כאן בלוגריות וירטואליות לגמרי! אם כן, מדוע משוררת וירטואלית יכולה להסתתר ומגיב אינו רשאי לכך?
מי שרוצה לבחון כל מגיב שיזמין אותנו לסלון האמיתי שלו, על כוס קפה (ועוגה בבקשה), נציג תעודות זהות ונמלא את פיותינו בדברי נימוסין. שבח והלל.
שוב – זה לגיטימי, רק לא מאוד מעניין. בוץ זה מעניין. לצערי ככה זה (ונא לא להתחסד). הכי מעניין זה שיחה, כשיש מה לומר. לא תמיד יש מה לומר או זמן לומר או חשק לומר – אבל אם יש את כל אלה – אדרבא – לומר גם לומר.
משנכנס אדר זורקים פועלים
איכשהו אמרתי יותר משהתכוונתי, כי הפוסט הזה נכתב לכבוד חגיגת ראש חודש השמחה בחצור הגלילית-
משנכנס אדר מרבים בפיטורים,
משנכנס אדר מרבים בגועל נפש,
משנכנס אדר מרבים בלזרוק פועלים לכלבים,
משנכנס אדר מרבים כספים בבנק לאומי,
משנכנס אדר מרבים כספים בבנק לאומי,
משנכנס אדר מרבים בתאוות בצע בבנק מרכנטיל,
משנכנס אדר שומטים את האדמה מתחת לחקלאי הגליל.
כך משנכנס אדר.
ועכשיו נמשיך ונתקוטט על ברית הזוגיות/ מה יגיד אובמה/ מה לא יגיד אובמה/ מי ניצח בבחירות/ הכיבוש משחית/ המלחמה ככה וככה/ מי יהיה שר התחבורה (שיהיה זה מופז! בבקשה! איך נסתדר ללא הכריזמה, יכולת הביצוע? )/ כספים לדיור/ כספים לישיבות/ כספים לשר לענייני פיתוח הנגב והגליל (יש דבר כזה).
אני שולחת את משלוח המנות שלי לאנשי חצור הגלילית.
הרמב"ם פסק:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח לרעיו; שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמֵללים האלו מידמה בשכינה, שנאמר "כִּי כֹהאָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ–מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים " (ישעיהו נז,טו).
– הלכות מגילה ב, יז
ונאמר אמן.
ורק להזכיר שאברום בורג הוא מבעלי "פרי גליל" עזב כשתמו ימיו כיו"ר
הכנסת.ועכשיו הוא בא בטענות לבנקים ושולח את העובדים ומשפחותיהם לחיי עוני מחפירים. ועליזה הקומוניסטית הסולידית מבקרת את התכנית לבניית בית לבן וכו' לרשא הממשלה של המדינה אך נטחרת כשבעלה מבקש עוד 40 מ"ר בלישכתו בבנין הכי יוקרתי בקרייה בתל אביב.
תיקונים: עליזה נוחרת את טענותיה.
ובורג בעוזבו את הכנסת לא הפסיק לדרוש עוד ועוד הטבות. כולל ג'יפ…
ועכשיו הכל יתחיל מחדש אז הכינו טישו לעניים כי גם לזה לא יהיה להם כסף.
כן שולמית זה ככה – אוסף של חנפים, צבועים ותאבי בצע.
כה פשוט לכאורה ונכון.
אם במקומם של סופרים את עומדת – לא לי לומר
אבל אשרי הסופרים שיכירם מקומם אצל דברייך אלה ואצל רוחך.
לסמדר-
תודה רבה. איזו מהסמדריות את?
כשלא מופיעה כותרת: "האתר שלי" הרי זו אני, ללא האתר.
הו כמה צחקתי ונעצבתי ושוב צחקתי, פוסט מחכים ומקסים.
חודש- טוב.
תודה רבה אביטל. שיהיה חודש טוב לכולם.
מאד הסכמתי עם ההגדרות שלך בהתחלה. נדמה לי שרבים עוד לא התרגלו לגמרי למדיום הזה, ולכן יש להם לפעמים ציפיות מאד מוגזמות ממנו בכל הקשור לחובות הבלוגרים והמגיבים כאחד.
צריך באיזשהו שלב להשלים עם העובדה שלא כל מה שמתפרסם בבלוגים הוא איכותי מהדרגה הראשונה (הרי גם לא כל ספר שמתפרסם ונמכר בחנויות הוא כזה), ושחלק מהתגובות מגזימות בתשבחות (גם בחיים זה כך, כל הזמן), ושיש גם תגובות ביקורתיות (גם בעיתונות יש), חלקן גועליות (גם בעיתונות יש, ובשני המקרים הן אינן מחייבות תגובה והתייחסות). וגם עם קיומם של "הנוסעים הסמויים" צריך להשלים. זה חלק ממה שהאינטרנט מאפשר, אין דרך (ולדעתי גם אין סיבה) למנוע את זה.
נכון עדה. יש מקרים קיצונים שכדאי כן לחסום – גם אם אדם כותב משו מאוד אישי אפילו תגובה תמימה יכולה להתפס כפוגעת. לרוב הרפש הוא קישוט נפלא למי שזורק אותו. גם זה לא תמיד. ובכלל זה אישי מאוד.
מיכל,
לדעתי את מזלזלת בעוצמת השתיקה כתגובה. וזה דבר שפגשתי בבננות לראשונה, למרות שהייתי כבר בלוגרית מנוסה כשבאתי לכאן: בעלי בלוגים שיוצאים מכליהם, עושים ברוגז ומשתלחים בקוראים בגלל שלא קיבלו תגובות! אני טרחתי וכתבתי, הם מתקוממים, ואף אחד לא הגיב, חוצפה! ואז הם שופכים את מרירתם על הקוראים ועושים ברוגז, וצריך לנחם אותם ולבקש מהם סליחה שלא הגבת.
והסיבה האמיתית שאנשים פה לא מוכנים למחוק תגובות נאצה היא שהתגובות האלה מושכים אליהם קוראים, ושהם רוצים שיהיה כתוב להם מספר גבוה של תגובות ושיהיו להם הרבה כניסות והרבה תגובות בכל מחיר, גם אם אלה תגובות מאורגנות של מגיבים בשכר מגמתיים וזדוניים שהורסים כל אפשרות של דיון אמיתי.
ואני חייבת לומר שהזעקה הזו להתייחסות וגם הסירוב למחוק תגובות נאצה מפחד שמספר התגובות ירד הם פאתטיים בעיניי.
מי שהכתיבה אינה בוערת בנפשו ואיננו מוכרח לכתוב בין אם יהיו לו קוראים ובין אם לאו, בין אם יגיבו ובין אם לאו, שלא יעשה טובות ולא יכתוב. ואני לא מדברת על איכות הכתיבה. האיכות הרבה פחות חשובה בעיניי מהדחף לומר את מה שיש לך לומר, להבדיל מהדחף לזכות בהתייחסות בכל מחיר.
אינני מזלזלת ענת – יש כל מיני שתיקות. באופן אישי אינני מגיבה לחלק מהשירים כי שיר דורש ממני פנאי נפשי ומחשבה ולא תמיד בא לי ולא תמיד אני במצב רוח – זה לא אומר שהשיר טב או רע בעיני.
כשאת למשל כותבת ואני קוראת יש לי שיחה עם מה שאת כותבת וזה משהו. אי אפשר לדרוש זאת מכולנו כל הזמן.
וכמו שכתבתי לעדה וגם בפוסט – פרצופינו שונים, בלוגינו שונים והציפיות שלנו שונות.
יפים דבריך,מיכל, וחכמים.
בואי נשים לב לדיכוטומיה מוזרה ולא מקרית: מצד אחד,התגובות של משתתפי
הבלוג הזה,שרובן תומכות ומפרגנות ומתפעלות,ותגובות של אנונימיים או אנשים שאינם ממשתתפיו הקבועים של הבלוג- ואלה לרוב לועגות או ביקורתיות
או קטלניות או יריות של צלף – כמו מישהו שכתב כאן- רצחניות,אנונימיות,אבל מכוונות היטב
ולומדות היטב את המאטרייה לפני שהן
מחסלות.
מצד שני,בואו נלמד את התגובות של המשתתפים כאן לאורחי חוץ – גם הן,לרוב
תוקפניות,כועסות,מוטרדות,כביכול,אל תנערו אותנו מן החלום המתוק שבו אנו משחקים בסופרים,במשוררים,בהגיגנים.
תגובה נוספת,היא אימת הביקורת.אחת
ממיסדות הבלוג כאן,בעצמה מבקרת בעבר,
הטוענת מפורש שאין היא חפצה בביקור המבקר,שהביקורת מיותרת,וממילא בעתיד
גורלה של הספרות לא יקבע על ידי מבקרים,אלא "דיקטטורה של ההמון",למרות שטעמה של הדיקטטורה הזאת מומחש לנו בלי הרף מטבלאות רבי המכר.על פי הדיקטאט הזה,לרוב רובם של כותבי הבלוג אין קיום,אלא בשוליים של השוליים המופרעים,ההזויים והמופרכים
של הספרות.
ולא עוזר כשמסבירים לה שביקורת הספרות
כמעט לא קיימת,יותר,אלא בהזיות שטופות הזיעה שלה,שרוב המבקרים הרציניים מזמן שמו לעצמם מחסום פה.
מצד אחר,עדיין רבים בבלוג הזה שוחרים "ביקורת" – ומפרסמים על עצמם טקסטים חשודים מראש שנכתבו על ידי חבריהם או עמיתים.
התוצאה היא מוזרה (לא במפתיע) – למרות שהבלוגייה הזאת נועדה להיות פתוחה ולשתף רבים,קוראים ומגיבים,היאו הלכת ומתכנסת בתוך עצמה,הולכת ומסתגרת
בתוך מין אי מצורעים.כמעט כל תגובה שנייה כאן היא 'לא מוצא חן בעיניך –
אל תיכנס לכאן,מושתן אחד' או כדומה.
כלומר,הבלוגיה הזאת אינה רוצה להתמודד
בעולם הוירטואלי האמיתי,שהוא חסר חן ולא מפרגן בדיוק כמו העולם האמיתי,שכן
הכותבים והמגיבים – זאת שכחתם כולכם,הם אותם כותבים ומגיבים ממש גם בעולם האמיתי.
אבל המגיבים – חלק מהם מבינים בספרות
אי אפשר להכחיש זאת,אינם נשמעים.הם ממשיכים לטווח מטרות בדייקנות רבה.
הם לא נחמדים,הם לא מנומסים,הם מבחינים בדיוק מי כאן סופר באמת ומי
מנפח אגו במילים.האופי שלהם הוא אופי צלבני,הם נלחמים מלחמת קודש בעיני עצמם,בדיוק כמו במסע הצלב הראשון,
כשעלו לחופי אנאטוליה והרגו – בעיקר נוצרים ממוצא מוסלמי שגרו שם.נשקם הוא
הדיוק,היכולת לפגוע,האנונימיות.
המסקנות? או שהבלוגריסטים כאן יחליטו
על יותר סלקטיביות בפרסום,או שיסגרו את הבלוג לתגובות,או שישנו את האופי הכללי לבלוגריה סתם,כמו רשימות או כמו
נענע ותפוז,וגם הציעו כאן שעשרים או שלושים סופרים אמיתיים,שאין עליהם מחלוקת,יפתחו בלוגיה עצמאית והיתר,יכתבו כל מה שעולה על רוחם,בדיוק כמו בבלוגיות שאינן של סופרים.צריך להחליט,איזה זהות קולקטיבית אתם מעניקים לעצמכם.זו המסקנה.אני ירון פדן,נעים מאוד,ואני
לומד באוניברסיטה פה ושם בארה'ב הגדולה ,החשוכה והענייה.
שלום ירון ונעים מאוד,
גם לי יש הרגשה של התכנסות מוגזמת פנימה ויש אמת במה שתיארת כאן באופן מוקצן משהו.
ברור שישנם אנשים שאינם רוצים בקורת וזו זכותם – למה לכפות עליהם? והם כנראה לא מעטים.
כשהזמנתי בקורת קיבלתי והיו שכתבו את דברם (שלא היה נורא כ"כ ) בעילום שם – לגיטימי לגמרי – כולם צריכים להיות אמיצים כל הזמן?
אני באה מתחומי תולדות האומנות וההיסטוריה – תתפלא כמה פעמים במהלך ההיסטוריה היו גדולי האומנות נידחים שבנידחים, מבוקרים ומושפלים בפי קרתני האומנות וסוהריה, כוהני הנפיחות העצמית היודעת-כל. בשנה בה זכו האימפרסיוניסטים לתואר זה, שמובנו לעג לשטחיותם, זיכתה האקדמיה לאומנות בפריס בפרס ראשון עבודה שהיינו מגדירים אותה בין פורנוגרפיה רכה לבין פוסטר לחדר ההמתנה בבית זנות.
וזו דוגמא אחת מני רבים – כך גם לגבי בקורת הפילוסופיה – הרצל זכה להספד בעתונו הוינאי ככותב מחזות דגול ועתונאי מבריק – ומילה לא נאמרה על רעיונו הזניח והתמהוני לבית לאומי לעם היהודי בלבאנט.
ובאמת שהרשימה עוד ארוכה מני אורך.
יש אנשים שיש להם כשרון לבקר באופן מושחז עד אכזריות ולמצוא את נקודות התורפה של כל אחד ולשם לפגוע. זהו כשרון שישנה הנאה בצידו, כמו שיש הנאה בלנהוג במהירות מופרזת, לפלח ממתקים מקיוסק או להציץ לשכנה שמתפשטת – מעשים שכאלו שנעשים בכל יום.
כל אלה הם "ארור מכה רעהו בסתר" – והם זר של דפנה מרקיבה על ראשו של המבקר ואינם אומרים דבר על הכותב שיש לו חולשות משלו אבל הן נראות זוהרות באור המושלם לעומת בקורת מסוג זה שתיארתי.
אני כשלעצמי לא מעוניינת בכת מסתגרת משום סוג ואני שמחה על ההזדמנות לקרוא יצירות (בעיקר שירים) שלא הייתי מתוודעת אליהם ואל כותביהם בשום צורה אחרת.
אני מסכימה עם יעל ישראל שהיה מעניין לצאת קצת מהויטרינה ולשמוע את דברם של האנשים המעניינים הללו במגוון עניינים – גם לרדת לזרוק את הזבל יכול להפוך לרשימה מעניינת אם כותב אותה האדם הנכון – היינה (הבלוגריסט המצטיין בכל הזמנים. גם בזה הקדים את זמנו) ודאי היה נהנה מהמדיום והמאפשרויות הרבות שלו.
ואם רוצים להציג בויטרינה ובה בלבד? – בסדר.
אם יש לך סבלנות לקרוא,אגלה לך כמה אמיתות ואנאלוגיה בצידן.
מה שהכי הדהים אותי,בארצותהברית,זה שרוב רובם של האנשים כאן עניים.
רובם לא רואים שטר של מאה דולאר לעיתים קרובות.
רבים מהם גרים בונגלוס מעץ או בקרוואנים מפח.
בעלות על חשבון בנק אינה עניין מובן מאיליו כאן.
לרבים אין ביטוח רפואי בסיסי,ולאחרים – ביטוח מינימאלי.
ובכל זאת,רובם ככולם מאוחדים בתביעה לשלם מינימום מסים,כועסים כל פעם שמבקשים לנטוע איזה שהוא ביטוח בריאות קולקטיבי -והמתמיה הוא,שבין המתנגדים רבים שאין להם שמץ סיכוי להגיע אי פעם לסף המס.
לא הבנתי זאת,עד שידיד אמריקאי הסביר לי, ובלי אירוניה,שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות,וכל אחד יכול להתעשר,ועל בסיס הסיכוי להתעשר אי פעם,הם תובעים להפחית מיסים,ולא לשלם אפילו דולאר אחד לביטוח בריאות קולקטיבי
אני פוחד כי סוג ההיגיון המפעיל את האומה האמריקאית הוא סוג ההיגיון השולט כאן,בבלוגיה.כמעט כל אחד יוכל,עם קצת מזל,להתפרסם,להגיע לטבלאות רבי המכר,לזכות ב'הכרה' מטעם
הדיקטטורה של ההמון הקונה וקורא ספרים,כביכול או לא,אבל אם נגיע לכך,שלא יהיה בשטח שום מבקר ספרות
שיבדוק מה אנו שווים,ויקלקל לנו את החגיגה הדמיונית.אצל כמה סופרים זה פעל (אשכול נבו,והוא עוד הסביר שבהם,יש גרועים הרבה יותר).
מטעם זה,רבים פה בבלוג משקיעים מעט מאוד בכתיבה והרבה מאוד בניפוח האגו,בפרסום עצמי,בכתיבת כל מיני דברים ביזאריים,בחשיפה עצמית בלתי נעימה.אולי זה יתפוש.להרגשתי,מעט מאוד
מוכנים להתחייב באמת לספרות.
יכול להיות שאני טועה,אבל זה מה שאני מרגיש.דווקא כאן,במקום שבו אין דוברים עברית,הרגישות שלי ללשון המודפסת מאוד גברה.תקני אותי אם אני טועה,ואם אני טועה,איפה מקור הטעות?
בארץ לא קראתי הברה,כי העברית נראתה לי מובנת מאיליה אוטמאטית.כאן,דווקא כאן,התחלתי לקרוא,גם ספרים וגם באינטנט.
האבחנה לגבי ארה"ב היא נכונה מה שאינני בטוחה שתופס לגבי האנאלוגיה שלך.
פרסום כיום בישראל מזמן איננו תו איכות – כל דוגמנית שהחליטה לחשוף את אוצר המלים בן ה-350 מילה שלה לילדי ישראל בספר על ננה הבננה, יובב השובב ורם המטומטם – מקבלת במה בהוצאת ספרים מכובדת וחמושה ביחצ"ן היא זוכה לשער ב-7 ימים של ידיעות כשהיא מספרת על חוויותיה כילדה מוכה/ מכורה למסטיקי בזוקה בגיל ההתבגרות או כמי שסבלה מגילוי עריות – הכל כשר בשוק המיוחצ"ן של פרסום ספר.
כך שפרסום – על אף הזוהר שבו – איננו איכות בהכרח והוא אף מאפיל על ספרי איכות שלא נהגו מעולמו של מגיש בערוץ הילדים.
לגבי הבקורת – כל עוד חיים בני אדם תהיה ביקורת בעולם. לכן הויכוח אם היא נחוצה או לא הוא עקר בעיני.
הדוגמאות שהבאתי נועדו לשרטט את גבולות היכולת הבקורתית. זה הכל. אין מדובר כאן במדע מדויק (אם המושג הזה עוד קיים בכלל).
לגבי איכויות הכותבים כאן והאגו שלהם – אינני יודעת. מי יודע כמה משקיע אדם בכתיבת שיר? אם אין אגו אין יצירה, כפי שקבעו חז"ל בחכמתם – העולם בנוי על התאווה. שזקוקה לריסון אבל היא בניינו של עולם וכוח היצירה שלנו הוא יצר.
תוכל כמובן לטעון שכאן יש יותר אגו מיצירה אבל מה זה בעצם משנה? אם אדם רוצה לפרסם שיר (שלא אתה ולא אני יודעים כמה זמן הוא עמל עליו)שיבושם לו. בעיני יש פספוס כאמור בפרסום יצירות בלבד. חבל שאין יותר הגיגים, עניינים אחרים מהיצירה המוגמרת.
הבלוג לטעמי יותר מעניין כשהוא יומן אישי שנודד מהסטודיו לויטרינה בואכה המטבח ועד לישיבה בסלון – אבל זו אני.
ואני כנראה במיעוט.
לבלוגרים ציפיות ומהדברים כאן עולה שגם לקוראי הבלוגים –
יש כאן סופרים ומשוררים, ומעולם כפי שכתבתי, לא פנו אלי כאל בלוגיית יוצרים, אלא כמקום מעניין שבו יכתבו אנשים ובעיקר נשים מתחומים שונים – כמו כל מקום שמתמקד בפן אחד של החיים, יש כאן פספוס.
ירון פדן,
להשוות בלוגיה למלחמת הצלבנים? לא קצת שיגעון גדלות? אני איני רואה בבלוג שלי יותר ממה שהוא: בלוג. יומן רשת אישי שלי. לא יותר. (אגב, אני אישית מפרסמת מעט מאוד ספרות, וממילא גם מה שאני מפרסמת פורסם כבר בספריי. אין אצלי חומרים ספרותיים חדשים, כמעט).
אני מקווה שגם בלוגרים אחרים לא רואים בבלוג שלהם יותר ממה שהוא. בלוג כולה. ואם נהיה כנים, זה אפילו לא חלון ראווה. כי כמה נכנסים, כמה? מאה איש? מאתיים גג? איזה מין חלון ראווה זה? מקסימם חור הצצה זעיר שבזעירים.
שוב אני כותבת כאן את מה שכתבתי אצל גרא, וגיורא לשם גם ביקש הבהרה: עקרונית אין שום הבדל בין בלוג של "סופר" לבלוג של "פקצ'ה בת 12" (הסבר לגיורא: נערה מפגרת כזו, כמו מהבלוג שהיה בארץ נהדרת). כולנו בסך הכול רוצים לנהל יומן רשת אישי שכמה אנשים יקראו אותו. אני בטוחה שהרוב לא רוצים יותר מזה. באמת מסתפקים בקהילה הזו שיש כאן, ובתגובות שלה אליהם.
בלוגיה, שום בלוגיה, גם לא של סופרים, לא תהפוך למאור הספרות. רק מקום שבו סופר או משורר מציג את כרטיס הביקור הדל או המפואר שלו, ומי שמתעניין בו יכול להיכנס ולנהל איתו דו שיח. כולה. (ואגב, תאמין לי ש"הסופרים האמיתיים" שאתה מנפנף בהם – מי מהם באמת מיהו "סופר אמיתי"? יש סופר אמיתי ויש לא? מי קבע? אתה? – לא יפתחו בלוגיה אחרת כי גם לכאן קשה לי לשכנע אנשים לבוא, גם בתחילת הדרך היה קשה, ולא בגלל זלזול בבלוגיה, אלא בשל אי הבנת המדיום החדש הזה. אנשים לא מבינים אותו ולא קולטים אותו).
ואגב, כל השיחות והצעקות שמתנהלות כאן מדי פעם בעניין הבלוגיה, מקורן באי הבנה בסיסית של המדיום הזה!
בלוג, ולו גם "בלוג ספרותי", אינו כתב עת. הוא לא מחויב "לרמה", אם בכלל יש דבר כזה "רמה". וזאת לו רק מעצם כך שאפשר לפרסם הכול. אפילו תמונות של בני משפחה וחיות מחמד. (איני מתה שיהיה לסופר קאנוני, כמו נניח א.ב.יהושע, יומן רשת ובו הוא יכתוב על כאבי הטחורים שלו או ייתן תמונה של חתולו).
בלוג הוא דבר חי ודינמי, ורצוי שיהיו בו כל מיני גוונים וזרמים.
לגבי הנושא הכאוב: ביקורת. אני אישית מעדיפה דיונים בלי בוץ. לא מוצאת את הטעם בזה. בעד ביקורת, לא בעד לנקר את מעי הבלוגר בשיפוד וללחוץ לו על נקודות רגישות.
צ"ל, אני מתה שיהיה לסופר קאנוני….
ענת לפעמים שואלים כי לא יודעים.
אני באמת לא יודעת.
אני יכולה לכתוב לבנאדם תגובה בבלוגו בנוסח שכתבת אצלי על העולם החרדי אצלי וזה יכעיס רבים ואולי מנע כניסות.
למרות שמה..
שנים הייתי כמוכם.
אני כולה 7 שנים בתשובה וראיתי דברים בעולם הקודם שממש לא מצאו חין בעיניי.
כולל קיפוח נשים כן.
אני שונאת שמוכרים מכוניות עם גופות ערומים של ילדות בנות 14 , אני רותחת על אמהות שמשתפות עם זה פעולה, אני רותחת על עיתוני נוער שכל מה שכתוב בהם זה על דוגמניות וישבנים.
ועוד.
אז אני פונה אל קוראי ושואלת, מה קרה? נכון אני קצת משונה לכם, אבל בכל זאת אני איתכם ולמענכם אבל לא רק , אלא גם למען האמת שלי, איך מביאים דיאלוג הוגן?
תודה.
אביטל, את לא שואלת אלא כועסת בצורת שאלה: למה לא מתעניינים בפולארד? למה לא קוראים ומגיבים על נושא כזה או אחר? וזה במיוחד מוזר אצלך, כי את מאלה שיש להם הרבה מאד קוראים יחסית לאחרים.
חרדים ודתיים אינם נמצאים מעבר להרי החושך. הרבה מאיתנו באים משם או עדיין משתייכים לשם בצורה כזו או אחרת, והרבה אנשים סוחבים איתם חויות ילדות כואבות. כמובן שזה לא שונה אצל חילונים, ואני שהמשפחה שלי היתה חצי חצי, יש לי חויות טובות ורעות משני הצדדים. אבל קשה לי עם חוזרים בתשובה שמייפים דברים שאני מכירה טוב מאד ולא לטובה, או עושים סיפור גדול מדברים כמו שמירת שבת שמי שרגיל אליהם כל החיים לא חושב על זה כל כך הרבה ולא מרגיש צורך להטיף מוסר לאחרים או להתלונן עליהם. ומאד לא נעים לי שאנשים שאני יודעת שחלק מחייהם חיו חיים הרבה יותר פרועים ממה שחייתי או אחיה אי פעם עכשיו מטיפים מוסר. זה לא נעים וזה מרגיז. ומי שרוצה שיתייחסו אליו כמו לכולם שלא ישים את עצמו מבחוץ ויבוא כל הזמן בטענות.
אני דוקא שמחה שאין פה אלימות מילולית כמו שחויתי במקומות אחרים, ואני מצטערת שגררתי אחריי לכאן כמה אלימים מילוליים בלתי קרואים שלא מסוגלים להרפות ממני. אבל לא יכולתי שלא לשים לב שכמה אנשים פה ממש שמחו על הביקורים הזדוניים האלה, ובלבד שמישהו יתייחס אליהם, גם אם כל מלה שלו נוסחה בקפידה בברלין ונשלחה דרך השרת בקנדה והשולחים דוגרים כל היום על הבלוגיה לראות אם הצליחו להשיג את התגובות הרצויות להם או שצריך להיכנס ולשפוך עוד קצת זבל.
ולמיכל, זה בסדר אם את תעדיפי למחוק את התגובה הקודמת שלי. אולי כבר הגבתי יותר מדי היום. ובשום דבר לא טוב להגזים.
מי מטיף לך? מעולם לא הטפתי לך,אני קוראת אותך בעניין. סליחה! ובאמת חייתי חיים אני יודעת, פרועים, או לא.
וזה מה שמפריע לי אצל הציבור שממנו באת,שכל המצוות טכניות כולל שמירת שבת.
ממש עוול!
אם כי לא כולם, תודה לאל.
ובקשר לפולארד האיש נמק ואנחנו במאבקי אגו, כן מרזל לא איתן,או פרס שהסגירו אותו ופרס איש שמאל.
אז שיעזרו לו.
אני שואלת ואמשיך לשאול.
וכן אני שונה בעינייך, זה בגוף תגובתך.
תודה.
וכולנו שונים ולכן אמשיך לקראך למרות השוני.
אביטל
כן, כל אחד מאיתנו שונה בהרבה דברים מהאחרים לפי מסלול חייו ואישיותו, והאמונות זה לאו דוקא השוני הגדול ביותר.
ואני קוראת פה כמעט את כולם כי זה מאד מעניין אותי וגם אני נהנית מאד לקרוא את רוב האנשים.
לדעתי הרמה של הבלוגיה מאד גבוהה, יותר מהרבה בלוגיות שנחשבות בעיני אחרים ובעיני עצמן, והרמה של השירה פה – מעל ומעבר, וזה לא פלא בכלל, כי לכמה מטובי המשוררים בארץ יש פה בלוגים. וגם אלה שלא משוררים מוכרים לפעמים כותבים שירים מאד יפים.
ורק מפריע לי פה איזה תובענות מאנשים שכל הזמן מתלוננים שלא קוראים אותם, לא מגיבים להם, לא מתייחסים אליהם. כאילו זה חובה לקרוא ולהגיב, שזה מוציא את כל הכיף באינטרנט, שקוראים לפי החשק ולא בגלל שחייבים למישהו.
מכל מלמדי השכלתי, גם מתגובתך, ובכל זאת אמשיך לשאול.
אני כזאת, זה אופי .
ואולי אמצא פעם נכון לשנותו, נראה.
אני תמיד שואלת, וגם שאומרים לי דברים רעים, אני נפגעת, אך האמת עדיפה על שתיקות.
בחינוכי היו המון שתיקות והסתרות וזה בעיניי נורא.
אני לא מהשותקות יותר.
מיכל, אני מבקשת שתמחקי את התגובה הקודמת, מפני שהאשה הזו שמקבלת אכן שכר כדי להתנכל לי יום ולילה, החלה לאחרונה להשתמש בשם שלי פה בבלוגייה, וכבר ראיתי שאנשים טועים לחשוב שהיא אני, וזה כבר באמת עובר כל גבול.
דברי טעם — הכל!
איור מלא חיים, גוון בלתי רגיל של אור וטוב לב, והטקסט יאה לו, מיכל.
תודה אומי ולבנה.
מיכל הציור מקסים, וקראתי את הכתוב, עדיין לא גיבשתי דעה, אבל מצער אותי תמיד לקרוא חילוקי דעות קולניים…
גם אני מאחלת לחצור הגלילית שלא תצא ממעגל העבודה.
תודה תמי יקרה – פעם היה לי חבר שרגע לפני שזרק אותי לכל הרוחות התלונן איזו משפחה קולנית אנחנו (מה שנכון…).
אבל החרישיות אצלו בבית, המנומסת כדבאי הסתירה שלדים איומים בהרבה בארון וכיסתה על היותם אנשים מגעילים ונעדרי מצפון.
אז לא תמיד הנימוס הוא חזות הכל – טוב שיש קצת קולניות. ויש הבדל בין רעש וקולניות לבין גועל נפש – שאותו אפשר לזרוק על הזולת גם כשאוכלים את הזולת המסכן בסכין ובמזלג ומנקים את הפה במפית מעומלנת.
מיכל יקרה, את צודקת זה נבלה וזה טריפה…ועדיין כשהשיח הופך אישי וחסר משמעות מתרימה לנושא- זה מעייף.
אוי מיכל, לא התכוונתי חס וחלילה להגיד דבר רע על משפחתך אלא על הקולניות מול השתיקה..
אני יודעת תמי – כתבתי את הדברים באופן מחוייך – יש קולניות נחמדה ויש שתיקה ארסית, או משעממת. יש הכל. ובודאי שמעליב לקבל עלבונות.
ציור מקסים.
ואני מזדהה מאוד עם המשפט הזה: "מהו בלוג? – הבלוג הוא שיקוף של האדם שכותב אותו; מה מעניין אותו, איך הוא רוצה להציג את עצמו בפני העולם, עם מי הוא רוצה לשוחח (או שלא)."
אני מאמינה שכל בלוגר יכול לעשות בבלוגו מה שבוא רוצה, ואם לא נעים לו תגובות כלשהן, יכול לסגור או למחוק. או לבקש שיח אחר. הרעיון שלך לבקש מראש התייחסות מסוג מסוים הוא יפה בעיני. לא בטוחה שזה יניג תגובות הולמות. אולי דווקא כשיראו שמישהו כותב "מבקש עידוד", ייתנו לו על הראש. לא יודעת, שווה לנסות את זה. אולי יש כאן סטרטפון קטן.
אוהבת את האיור, עליבות הבתים וחגיגת הירקות, מסכימה איתך בכל מילה!
תודה חנה, חני ויעל.
נהדר מיכל וטוב שהעלית על ראש ההתקוטטות את חצור, קצת פרופורציות והפניית המבט והבחנות בין עיקר לתפל-טפל
תודה רבה מוישלה – בתקוה שיסתדרו שם העניינים.