הגדה על סגן-אלוף

הגדה על  סגן-אלוף

סגן-אלוף מצבא ארצות הברית שהשתתף במלחמות ארצו מעבר לים, פרש לגמלאות וחזר לביתו, שם חיכתה לו אשתו הנאמנה שהמתינה לו במשך שלושים שנות שירותו, חופשייה מילדים ומאחרים, חיה בין פרידה לפרידה.

למען לא תגווע זקנתו בעודף זמן איתה ועם העצים בגן ביתו, הפיח רוח ממשות בחלום שקרם עור וגידים בשלהי שירותו הצבאי. זיווד לתפארת ג"יפ רב כוח לדרכים עקלקלות וציוד קומנדו לעילא ולעילא, וידע גם את קהל היעד אליו יבוא:  האחים לנשק, שלא הצליחו להתעשת אחרי תום מלחמת וייטנאם ופזורים ביערות מולדתם אליה חזרו אחרים.

בתוך כך, החליטה אשתו להשכיר חדר בביתם הרחב מלהכיל רק את שניהם, לדייר מתאים, ותירצה את המעשה בפני בעלה ברצונה שיהיה לה ידיד שיגאלה מבדידותה. היא נמנעה לעשות כן בעת שירותו הפעיל של בעלה משום שחששה שלשונות הרכיל יחבלו ביחסיה עם  אישה, אותו העריכה ועליו הייתה גאוותה. נמצא מועמד שהתקבל על דעת שניהם: שופט בדימוס, אלמן וערירי.

כך יצא הסגן אלוף לשני סיורים בשנה: האחד בקיץ כשהרוח החמה מלהטת את פניו החשופים בג"יפ המקרטע בין סלעים ומהמורות, והשני בחורף כשהרוח הקרה חודרת דרך הברזנט העוטף את כלי הרכב ומתסיסה צינה בלחייו האדומות. הוא מטפס על ההרים, נלחם בדובים, חי עם חבריו במערות כאדם הקדמון, וביחד הם צולים את בשר החיות שצדו, שותים מיץ שנסחט מפרי היער ומדברים בתנועות גוף ובשפתיים קפוצות. הם זוכרים לו את תהילת העבר, מעריכים את מקצועיותו ומאמינים שלא יביא אליהם את התרבות ממנה ברחו.

והיא אשתו, משוחחת עם הדייר בביתם, מבלה אתו, ביחד הם רואים סרטים, שומעים הרצאות, שרים בציבור, מטיילים וממלאים תשבצים.

ואז מנגח ברשעות השופט בדימוס באושר האופף את הצדדים כולם, וכיורק מרה שחורה לבאר ממנה שתה, בישר לסגן-אלוף ולאשתו כי החליט להעתיק את עצמו משם למקום, לאנשים ולחוויות אחרים. האשה הודיעה בדמעות לבעלה, שאינה יכולה עוד להישאר כפליטה בלילות החורף הקרים ובימי הקיץ השדופים, ובהינתק הדייר מהם, יציאתו של אישה להרים אל רעיו שהותיר שם, תכלה את גופה ונשמתה.

יודע הסגן-אלוף שהדהירה בג"יפ למערות הקסמים הקוראות לו להתפתות בתמימותו,  הרוח הקרה, רוח הקדים, היערות הסבוכים, הדובים הגדולים, הזאבים המייללים, הדרכים העקלקלות, הבורות והמהמורות, הלוחמים שנשרו מהתרבות ומחכים לו, כאין וכאפס הם אל מול הלחש הארסי של מצפונו שיחזיר אותו לביתו הרבה לפני הגיעו למחוז חפצו, לאישה שחיכתה לו שלושים שנה.

והוא קרא לדייר שלהם לדבר אתו כדימוסר המגשים  עצמו אל דימוסר המגשים  עצמו. בנוסח צבאי קצר, חד ובוטה שאלו מה עליו לעשות למען יאריך את שהותו בביתם.

מחולל הצרות השיב עניינית כדי לא לבזבז את זמנו של הלוחם במענה רך  אך מגביר חמה, ואמר שיישאר אצלם שנה אחת נוספת, ובתנאי שהסגן-אלוף לא ינשל את אשתו מכל זכות המגיעה לה גם אם  יפקוד השופט  את מיטתה בלילות בהם בעלה נעדר.

הבעל היה מופתע עד אלם.  אם כך היה מגיב נוכח התקפת פתע של הוייטקונג לא היה סגן-אלוף או שלא היה בכלל. השופט המשיך בנחת, כמסביר להדיוט במשפטים, כי גופו וגופה של אשתו הם ברשות שניהם בלבד, ואין הם צריכים מלפני החוק רשות מאף אחד לעשות בו שימוש העולה על רוחם. זהו עניין מצפוני טהור. ממש כמו שרשאי הסגן-אלוף לנדוד מבלי לקבל רשות מאשתו, והתלבטותו מצפונית מיסודה. דאגתו היא להבטיח  שלא תהיה סיבה לגרשה עם זכויות ונכסים מדולדלים אם תשכן את השופט ביצועה.

כשפיקת גרונו עולה ויורדת מחמת התרגשות בלתי נשלטת, התעקש לדעת האם השיחה היא בידיעת אשתו או לפחות נרמז לה על תוכנה. השופט אישר את תחושתו. ועוד תמה מדוע אשתו אינה רוצה להתגרש ממנו ולהתחתן עם השופט. החתן הפוטנציאלי נעץ בו מבט בוז מציפורני בהונות רגליו ועד לקצוות שערות ראשו, וענה לו שעליו להתבייש לשאול שאלה חסרת אנושיות שכזו לאחר שלושים שנה.

לא ירד לסוף דעתו והחליט בחושיו הגשמיים שאין להמיר שמחת הסכם הממשמש ובא, בצער פירוד של גירושים, הסכים, אבל כחייל למוד קרבות, חשד שמלכודת נפרשת לרגליו. הוא סחט את מוחו ובעוד זיעתו ניגרת, גילה את הטעון התמקחות. הוא ביקש תיקון: הוא יסכים בתנאי שהשופט יאריך את שהותו בביתם בשלוש שנים ולא בשנה.  כמו גברים סיכמו על שנתיים.

מחשבה אחת המשיכה להטריד אותו ברשעות,  כשטס על רכבו הנאמן לו, והיא שהשנתיים יחלפו כהרף עין. ומי יתקע כף לידו שהשופט, לו הוא מאחל אריכות ימי האון, לאחר שימצה את דבש  אשתו עד תום, יאריך את ההסכם ביניהם אותו ניסח כאמן הגמלאים  המבקשים לשאוב אושר משארית תכולת הזמן שנותר להם?

(התפרסם גם ב-עיר.)