קררררר לי

מה שכן, רובכם לא גרים בירושלים, ולרובכם יש הסקה, ורובכם עובדים במקומות מוסקים
במשך היום, ונעים במכוניות, ולכן מרגישים את האויר ומזגו במשך דקה-חמש דקות לכל היותר,
במעברים שבין המכונית למשרד לבית או לסטודיו.

ואני לא אחת שסובלת מקור. להיפך. אני די מחבבת קור, במיוחד קור צעצוע כמו שבארץ ב"חורף".
אוהבת אויר צלול ונקי, אין לי בעיה להתעטף, ולעומת זאת מחום אמיתי אין באמת איך להתגונן
בעיני, לא דרך לבוש או אי לבוש. חום בעקרון משתק אותי הרבה יותר מקור, ובעיקר, מנטרל את יכולת
החשיבה, המוגבלת ממילא, שלי.

על כן הופתעתי השנה, כאשר לאחר כמה ימים של קור סטבילי של כ4 מעלות ביום ו 1- או 2- בלילה
התחלתי להישבר.
לא האמנתי על עצמי: שלי יימאס מהקור ?
התחלתי אפילו לפחד ממנו, גופי התקשה ונדרך, כל כאב הכי קטן של היתקלות בקיר למשל
(קורה לי הרבה) הופך לבלתי נסבל ומעורר רצון ליילל ומיד, בבית כבר אי אפשר להזדחל בגרביים
וטריינינג, אלא מצריך לבוש כמעט כמו ברחוב, סוודר, נעליים או נעלי בית, ובחדרים מסויימים,
אפילו כובע צמר !

בכדי לא להפוך לזקנה יללנית וראומטית, אני צריכה להכריח את עצמי לנוע מידי פעם מהפוזיציה
שליד תנור הספירלה, לכיוון חלקים פחות מסבירי פנים בדירתי, כמו למשל המטבח, או השירותים המקפיא,
שלא נדבר על עירום מלא במקלחת אותה אני מקפידה לאוורר במשך כל ימות השנה (מה גם שכרגע
החלון כבר לא ניתן לסגירה, כיוון שעל האצטבה שלצידו מוצבים אלפי שמפויים מרככים וקרמים,
שלא ניתן להזיז ולהיפטר מהם).

ירקות מזמן עברו אצלי לשיש, רק שלאחרונה הם קופאים, ובכדי להפשירם לפני האכילה,
עלי להכניסם למקרר למשך שעה לפחות.

מעצבן לי לפתוח את הברז ושמשפריצות עליי טיפות קפואות, מעצבן לי לחתוך
ירקות לסלט, כל עיסוק עם רטיבות הוא לא פשוט, ופתאם שונאים קולה.

מעט החברים שהעזו להיכנס לדירתי בזמן האחרון, התנו את הגעתם בחימום מינימלי של לפחות
אחד החדרים, ולא ע"י נר או קטורת.
בדירה הזו, חסוני הבחורים הופכים לרכיכות יללניות עם ידיים קפואות חובקות צלעות-רדיאטור
בתאווה שמזמן לא נראתה על פניהם, ובמעין חזרה למסכנות מאד-ראשונית שבימים
מן המניין חבויה בהם היטב.

בכלל, בצוקי העיתים, ידוע שההגנות מתרופפות אצל הבנאדם, ככה גם כשקר לו מידיי.
אנשים נעשים חברותיים להפליא ברחובות, כאחים לצרה, לפחות כל עוד הם ממתינים לאוטובוס ביחד.
משנכנסים כולם לתא המתכת החמים-יחסית, חוזרות להן ההגנות, וכל אחד חוזר לקונכיה-שלו,
אותה בדה במאמץ רב ומיגן ואטם במשך שנים כה רבות.

אני אומרת, יש גם פלוסים במצב, ולא רק בגרף צריכת החשמל שלכם.

אני רואה הרבה יותר עזרה הדדית מסביב (דודים שהתפוצצו, חשמל שירד בבניינים מסויימים)
ותחושת שותפות גורל, שרק טוב יכולה לעשות, בעיקר כשאפשר כבר להסתכל עליה בערגה
ביום החמים שאחרי, מוסקים בתוך מרפסת, מוגנים שוב על יד ה"תנאים".
כשהתנאים האלה נעשים שוב נוחים מידיי, מטבעם, הם חוזרים להיות גם לרועץ.

אבל עד אז, כמו שאני מכירה את העולם, בכדי לא לאפשר לנו לנוח יותר מידי על זרי הדפנה,
תמיד יהיה איזה צינור שידאג להתפוצץ, או בלטה להיסדק או שכן להתלונן ולנקץ.