עושה תצמי רצינית

תגידו, זה קורה גם לכם שנניח אתם בעצם אנשים כייפיים ושטותניקים באופן כללי,
הדימיון עובד אצלכם שעות נוספות, כל היום והעולם הזה הוא כר נרחב להשתוללות בשבילכם,
לצחוקים ובלאגנים, אתם מחזיקים דרך קבע בועות סבון בתיק גב, נהנים כמה שאפשר
מכוריאוגרפיה לשונית ועם כל מה שנקרה בדרככם,
אבל מוצאים עצמכם נאלצים פעם אחר פעם מעט לרסן את עצמכם ולעטות פרצופים רציניים
שלא לומר מרובעים בכדי שיקחו אתכם ברצינות ?

(נשימה)

אז אם אתם לא, אני דווקא כן כזאת.

במבט ראשון ולעין הבלתי מזויינת (תרתי משמע) אני נראית כאדם סופר רציני,
תמיד אומרים לי שזה נורא תואם את החוסר-מזל גדי שאני,
אלה טיפוסים אחראיים נורא, רציניים, כשהם ילדים הם מבוגרים ואפילו זקנים ונורא לא נהנים
כמעט מכלום, הכל עול בשבילם, ובאופן כללי רוב החיים עוברים עליהם בסבל ובקשיים, אממה ?
נאמר עליהם שמגיל 35 בערך הם מתחילים קצת לחיות, לתת גז, ואז גם נראים יותר
ויותר צעירים לגילם.

אני לא מאמינה במזלות, אבל אני מאמינה במזל גדי.
בעיקר כי מה שאומרים על המזל הזה תואם אותי במקרה לגמרי.
וגם בגלל מקרה אחד, הסכיתו (אם עד עכשיו לא עשיתם את זה, תתביישו):
בגיל 17 לערך נסענו כל הכיתה שלי בבי"ס לחינוך סביבתי בשדה בוקר לסדנת אילת
לכמה ימים. אחת מהפעילויות היתה עריכת שאלונים על איכות חיים, וחלוקתם לתושבי
אילת בבתיהם.
נחלקנו לזוגות, נטלנו אי אלו טפסי שאלונים ויצאנו לדרכנו, אל בתי התושבים המסכנים
שעוד לא ידעו מה נכון להם. 
לא אתעכב על העובדה שברוב הבתים מצאנו להפתעתנו אנשים משוחררים וחמים
(איך לא יהיו חמים), רוב הגברים היו בתחתונים בלבד לגופם, הנשים עסוקות,
והקולות רמים.
בית אחד אותו פקדנו זכור לי במיוחד.
פתחה לי ולבת זוגתי לתרגיל דאז את הדלת אשה מוזרה ומיוחדת.
אז בימים ההם עוד לא היה מוכר ונפוץ כמו היום מושג השאנטי, ענייני המזרח, מיסטיקה ומאגיה,
והיא נראתה לנו כמו סוג של מכשפה.
מן תחשבו על כמו רונית אלקבץ כזו, רק בממש שאנטי. שיער ארוך שחור משחור,
לאק אדום בציפורניים ומבט כללי זגוגי ומיסטי.
הגענו, מלמלנו כמו ילדות טובות כי בידינו שאלון על איכות חיים לתושבי אילת,
זכינו כרגיל למבט מלא בוז כלפי השאלון, ועם האשה הזו איכשהו היה ברור לנו
שלא שאלון ולא בטיח.

היה רגע קפוא שבו אני עם הדמיון המופלג שלי רק התפללתי שנצא מכאן בשלום.
היא גיחכה קלות ואז אמרה:
חכו רגע, את ! (אליי) מזל גדי.
ואת ! (אל טל) מזל תאומים.

שאלנו בעיניים אחת את השנייה, ועצרנו. וואוווו.
האשה זיהתה בשנייה אחת שני מזלות מדוייקים של שני אנשים שעומדים מולה,
מהיכרות של 10 שניות בערך.

שאלנו: "איך את יודעת" והיא ענתה: "אההה, איתכן זה קל. אתן ממש אבות הטיפוס של המזלות
שלכן".
אההה, ברור.
ואני עוד הספקתי לשאול: ולפי מה זיהית שגדי ? והיא אמרה, את ארצית ועם רגליים על הקרקע
מצד אחד ומצד שני, הראש לגמרי בעננים, את בריחוף. אוקיי.

יצאנו אל הרחוב החם והמהביל.

ישבנו לעכל. שתינו ואכלנו.

נשארו לנו כ 30 שאלונים אותם מילאנו ידנית בכוחות עצמנו, ובניחושים מושכלים ופרועים, יצרנו
התפלגות נורמלית יחסית של תשובות אפשריות של אנשים.

אז זה היה זה. זה לא שינה את חיי, זה לא שינה כמעט כלום, אבל זה היה, והיה שם משהו,
שעד היום אני לא יודעת את פשרו, ואני לא יכולה לבטל אותו במחי צ'אנס.

אנחנו באנו לנו עם החקירה שלנו, עם שאלונים ועאלק מדע שהלבישו עלינו בבית הספר,
ניסינו לאכוף על תושבים מבסוטים חקירה, לנסות לשחק אותה אנתרופולוגים קטנים,
והנה באו הגברים בתחתונים בלבד והנה באה זותי עם הניחושים שלה, שצלפו בול.

היינו קטנות מכדי להבין את המסר הכללי. היום הייתי רואה בדבר כזה מסר,
אז פשוט התיישבתי לפברק תשובות לשאלונים.

כי ב 42 מעלות בצל באילת של אמצע קיץ בסוף שנות ה 80' כשאתה לקראת סוף העשר'ה שלך, הדבר האחרון שמעניין אותך זה איזה שאלון ותושבים ואיכות חיים ונתונים ומסקנות ונוסחאות
ותכנונים וסיכומים,
הדבר היחידי שמעניין אותך זה מתי לעזאזל כבר עולים לטיולית, מה נאכל בערב,
ממי אני אעתיק את דף העבודה הבא ולמה למה למה אסף נראה לאחרונה כל כך לא מעוניין.

על מתי אני נאלצת לעשות תצמי רצינית, כנראה כבר בפוסט הבא.