אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
שתייה מופרזת
הקטינה מידותיי
וכך הצלחתי
לבוא בסוד גנךָ.
מה שנגלה לי שם,
הקסים.
ריחני, נפלא, שובה מיד,
ללא רחם.
השער הקטן נטרק מאחוריי
בחבטה.
כל מה שיש מאז הוא
הגן, אני, אתה.
בעצם, בעיקר אתה.
אבל אתה נותרת
גדול מידות,
הגן מלא אותךָ,
ואני –
לשולחן האוכל אליו אתה מסב ברעש,
איני מגעת.
עכשיו אני כבר
למודה, נזהרת.
לא יודעת מה עליי
לנטול
מכל הבקבוקים
האלה שמולי
שמבטיחים כל–כך הרבה.
פה בגן
ישנו אתה.
ורק אני
קטנה כל–כך אובדת.
אצה רצה בין פינה לפרי ופרח,
מועדת עשב דשא רך,
נסתרת מחרגול.
מחפשת את בקבוק המרקחת
שלי.
אם זה בקבוק חלב חם
ואם זו כוס התרעלה –
אנירוצהלהיותגדולה.
רונית, בענייני שירה אני זהירה בתגובותיי, במיוחד כשאיני מכירה…
לא ששאלת אותי אבל…
חיפשתי את עצמי בין הבקבוקונים. הם מפחידים אותי וגם את הכותבת השירית. הייתי מציעה לה לראות בכל בקבוקון משהו עם כוח או תכונה חיובית, כאלו שיעזרו לה להצליח ולגדול, להיות אדם עצמאי.
חיבור המילים בשורה האחרונה מדגישה את הניגוד בין רצונה של הכותבת השירית להיות גדולה לבין תחושתה בפועל שהיא קטנה.
תודה. אשמח לקרוא עוד משירייך.
זה מקסים. מזכיר לי שיר שכתבתי לא מזמן, "גדולה, קטנה" (בטח גם הגבת עליו ואני לא זוכרת…).
תודה…
זה כייף לי שאת קוראת משיריי.