אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
שמנו עין על הסרט ההוא כבר לפני כשבוע-שבועיים, ועתה חדלו התירוצים, כבר ישננו כדבעי,
היינו אצל ההורים, התפייסנו ורבנו שוב, עוד קפה כושל וערב ויום שלמים בבית, והנה אנחנו
בקולנוע.
מזמן כל כך לא הלכתי לסרט בחוץ, יש לי כבלים ויש מחשב ואני לא כזה מתה על סרטים,
הספיקו לי השנתיים ההן כמנויית סינמטק, מאז אני לא מסוגלת כמעט לראות סרטים בכלל,
בטח שלא בלי פופקורן ואפשרות לנשום בלי שינבחו עליי בגרמנית מתורגמת לשוודית.
והאמת, לא היה גרוע כמו שזכרתי את זה.
החדש של האחים כהן, מצחיק רצח ויהודי אמריקאי להחריד. דמויות גרוטסקיות והמון נונסנס.
אותי כרגיל, עניין יותר הסאב-סרט, הלא הוא אולם הקולנוע עצמו והצופים שבו, וכל מה שמתרחש
בתוך החושך כסרט משנה לזה שעל המסך שמולנו.
5 דקות לפני תחילת הסרט, כל הישראלים נכנסים לאמוק שמא דלי הפופקורן שבידם לא יספיק
לשמרטף אותם במהלך שעה שלמה בחושך, ועל כן נעמדים בתור מחודש ומעט היסטרי מהקודם,
בו כולם מחליטים שהם חייבים קפה הפוך בכוסות קלקר ועכשיו !
מיותר לציין שכל חברי התור ההיסטרי ישבו כולם נינוחים קודם במשך כשעה בשולחנות
מרווחים ולא הרגישו צורך להזמין כמעט דבר, פטפטו בנינוחות על כוס בירה ואיזה נשנוש,
והכל היה רגוע.
אבל עכשיו, התור היה ארוך והיסטרי, והזמן קצר.
חברי הספיק בוירטואוזיות לרכוש לי קפה עם קצף, לשלם, לרוץ איתו לקצה הבר,
ואני הספקתי לאזן את שני הכרטיסים ואת התיק והמעיל בידי האחת,
תוך כדי שאני מוסרת את דלי הפופקורן לכרטיסנית ביד השניה.
באולם עצמו קרה מה שתמיד:
אחרונים ושמחים צעדנו מעדנות אל עבר מקומותינו בקצה השורה, סמוכים ובטוחים
שרק ההפסקה תוכל להקימנו משם, החושך ירד, ואז הגיעו המאחרים הקבועים מהאמצע,
הקימו את כל השורה ברעש רב, טופפו באיטיות ובראשים זקופים עד למקומות המסומנים
שלהם,
ואז פצחו בחטיפים וסוכריות מהגיהנום, שליוו אותנו כרעש רקע לאורך כל הסרט.
"נו מילא, שיחיו, זה עדיין עדיף על הסינמטק הסגפני", לחשנו לעצמנו, מחוזקים.
בחלקים סוררים של האולם, מה שגרם לסבב תגובה להשתקות שנשמע יותר כמו "ששששש!!"
מצד המושתקים הנעלבים, שגרר אחריו סבב שלישי ומנצח מצד המשתיקים המקוריים,
שנשמע בכל רחבי האולם והדהד עד לסדרנית שבאה בריצה: "ששששששששששטטטטטטטט !!!"
ולווה ברמקול שבקע מלמעלה שביקש לכבות את הניידים ולא לפצח גרעינים או משהו כזה,
והושתק אף הוא על ידי כל יושבי הקולנוע כולם בזעם.
משמאל לחברי ישבו שתי צנוניות גינה.
זוג, אמנם שקט ותרבותי , אך בעלי פרופיל של "מאיתנו
לא תרוו פה נחת, ולא תוציאו מאיתנו בדל של חיוך גם אם תמותו".
מימיני המעבר, שהיה שומם, אך החל מרגע החשכת האולם, שקק חיים כמו השאנז אליזה
ואנשים עברו ובאו בו כמו עכברים מסוממים בתוך מבוך.
מילא, בהיעדר אופציה אחרת, ננסה להתרכז בסרט, חשבתי לי, צופה בחברי מתגלגל
מצחוק בסצינה הראשונה באידיש.
בעודי עוברת למוד של קליטה (מצב נדיר אצלי יחסית),
הואר המעבר שלידי לפתע באור מסנוור וחקרני.
חשבתי שזהו, עלו עליי שאני לא מספיק מרוכזת ורצינית, ועכשיו ישאלו שאלות.
אולם מה שראיתי היה סדרנית אחת מעט תקיפה שמפלסת דרכם של שני חשובים,
כלומר בישראלית: שני אנשים שאיחרו כל כך עד שלא יכולים להלך בחשיכה כה מוחלטת
של אמצע סרט, ועל כן נזקקים לליווי ואבטחה צמודים עד לנחיתה הסופית בכסאותיהם
המדוייקים, מה שכמובן גרר העברה של כ 10 "חוטאים" שישבו ממש כולם כל אחד בכסא שלא
שלו, המשיך בסבב של בירורים, תחילה בלחשושים תקיפים אך נימוסיים, והגיע בהמשך, לנזיפות של ממש.
לאחר שכל השורה התיישבה סופסוף במקומות הנכונים, חזרתי להתרכז בסרט.
הגיבור המסכן רב התלאות נשלח להתייעץ עם Rabbi Schlotz או משהו כזה.
התפקענו מצחוק כולל חירחורים. שתי הצנוניות רעמו בשתיקה הולכת ונאדמת.
עשינו להם פרצוף, הם לא ראו.
(מי שהולך לסרט, שלא יקרא):
בגג הבא, סיפר רב רחום אחד לגיבור המסכן איזה סיפור יהודי ארוך על רופא שיניים,
ונשאל לבסוף ע"י המסכן, "But, what happenned with the GOY?".
כשהרב ענה לו: "Who cares ?"
התפוצצנו בשנית, הפעם ביתר כוונה בכדי להרגיז את הצנוניות.
הצנוניות הפעם לא הגיבו.
בדיוק ברגע השיא, עלה האור והוצאנו כעונש להפסקה מוקדמת, כל האולם.
הצדקנים צקצקו, אבל בדיוק תוך רגע התעשתו וחזרו לתור של הקפה והפופקורן, צועקים ומוחים
ביתר שאת.
דקה אחר כך, ירד האור, ואנשים עצבנים אוחזי כוסות קלקר ושאר מגדנות להטטו בחשיכה אל עבר
מקומותיהם, בלחשושים קולניים והיסטריים.
מעט חששנו לידידינו שמשמאל, כיוון שצנונית א' קמה להביא לצנונית ב' שתייה, וטרם חזרה.
צנונית ב' נראתה מכורכמת עוד יותר, ועתה נאלצה להתיידד עמנו בעל כורחה.
היא פחות או יותר שאלה אם ראינו את צנונית א' כשהלכנו לקנות את השתיה המטופשת שלנו.
עתה היה תורנו להחזיר לה, לכן היסינו אותה ב"ששששש !!!" מוכיחני, והיא נשארה להתבייש
עד עמקי צנוניותה הנכלמת.
המשך הסרט זרם, היו הליכות והגעות והזזות ולחשושים ולעיסות וקרקורים, אבל כל זה נמהל היטב
בצחקוקי העונג שלנו (חלקם מכוונים), ושולב בלעיסות של ארטילריה חדשה שהובאה מהקיוסק.
נורא נהנינו, וכשיצאנו מהאולם, נראו שוב כל האנשים מחייכים נימוסיים ואדיבים זה לזה,
שוב זרים והגיוניים,
כבר לא ערבוביה של בליל של אידים ורצונות בתוך מתחם אפל של חושך.
(וקצת נוסטלגיה:
http://www.youtube.com/watch?v=83PVowLoP0c)
כלו כל הקיצין. רונית בראינוע!
מה לה, לעלמה כבודה ולבתי פוחזין?
כן אה, אמיר ?
אני לא עד כדי כך לא יוצאת,
זה רק מצטייר ככה.
מסרטים איכשהו נמאס לי להרבה זמן,
אבל אף פעם לא נמאס מלבחון את הסביבה 🙂
קטע מעולה!
וגם אנחנו היינו בסרט הזה (הכי טוב של האחים כהן לדעתי) וגם לימיננו ישב זוג צנוניות זהה, אבל מה, קתולי או בודהיסטי או השד יודע מה. שכמובן לא הבין כ ל ו ם. אבל כלום. גם מוש ואני התפוצצנו מצחוק, ושני אלה הביטו בנו בתדהמה.
לדעתי זה סרט שצריך לכתוב עליו:"הכניסה ללא יהודים אסורה."
שבוע טוב טוב.
תודה רבה, איריס.
כן, זה די ליהודים או לישראלים,
אבל בעיני לא מהטובים של האחים כהן,
למען האמת הסרט לא כ"כ טוב בעיני, אבל הוא די מצחיק.
את יודעת, רונית, ממש אחרי שראינו את הסרט, יצא לנו לשוחח עם מעריצה רצינית של האחים כהן (אמריקאית ויהודיה למרבה המזל) והיא סיפרה לנו דברים שלא ידענו על הסרטים שלהם. אחד הדברים, זה שהם מתכתבים בכל היצירות שלהם, עם קלאסיקות פילמאיות אמריקאיות. ולדעתה, (היא קראה את זה בניו יורק טיימס)הסרט הספציפי הזה מתכתב עם "הקוסם מארץ עוץ" שהוא "בי פר" סרט ה"ילדים" הכי מדהים שנעשה, לדעתי. וזה אולי מסביר את ההתלהבות שלי מהסרט הזה. גם מוש חושב כמוך.
בכל מקרה, כמו שכתבו לך כאן בצורה מדוייקת, הסאב סרט שלך יצא גדול!
איריס,
מעניין מה שאת אומרת לגבי האמריקאית ההיא.
מתכתב עם הקוסם מארץ עוץ ?
באיזו צורה ?
נכון תמיד כשיש כל מיני אינטרפרטציות על סרטים הם פתאם נדמים הרבה יותר מענינים ?
כמו כל סרטי הקאלט למשל שהפכו סרטים בינוניים להפנינג שלם, אפילו מעצם העובדה שהם מהווים מן כר נרחב ליצירה על גביהם.
האמת, שאני לא זוכרת ממש. היא דיברה על הסערה שפותחת את הקוסם וסערה מטאפורית לאורך הסרט הזה, ו"סערה" בסוף. חוץ מזה משהו בעיצוב הבית הפרברי של המיד ווסט.עוד משהו שקשור בפחד ואומץ. באמת שאני לא ממש זוכרת… אני אפגוש אותה בקריסמס ואשאל. אם זה מעניין אותך.לא נכנסתי לזה מספיק.
לילה טוב טוב.
הי איריס.
זה נשמע ממש מענין ההשוואה הזו,
אני לבושתי לא כ"כ זוכרת או מצויה בקוסם מארץ עוץ, אבל נשמע מתאים למה שקורה בסרט.
מקסימה!
אומי, כנ"ל !
שמעת אותי עד ירושלים?????????????????צחקתי נורא. אני מוכרחה לראות את הסרט ועם פופקורן!
איזה כייף, מיריל'ה.
את מלווה אותי בפוסטים מהסוג הזה מרגע הצטרפותי לבלוגייה, שזה לפני המון שנים …
ואת אחת הסיבות שאני ממשיכה לייצר כאלה 🙂
לא מוותרים על סוסים מנצחים. תמשיכי ותאספי לספר.
סרט בתוך סרט, רונית, את גדולה!!
חניל'ה, תודה.
כייף לספר לך, כי את קולטת לגמרי.
רוניתי, סרטים את מריצה לנו פה. צחוקים.
ארוץ לראות. על הפופקורן אני מוותרת (מעולם לא אהבתי את הפופ הזה), אבל על השכנים אציץ גם אציץ 🙂
שבוע טוב.
תלמה, תציצי ותדווחי,
נקווה שלא יפלו עליך צנוניות.
אגב, הסרט בעיני לפחות לא משהו, אבל תראי את הטריילר ותחליטי בעצמך.
משעשע ביותר.
ודווקא הכי הצחיק אותי זה מה שהיה קודם לסרט זה בסינמטק:
שינבחו עליי בגרמנית מתורגמת לשוודית.
זה בדיוק כך. שיגידו שאני לא תרבותי,
אבל גם אני מדיר עצמי מסרטים בסינמטק שגדולים עלי תרבותית, או במלים אחרות נורא משעממים.
נהניתי מהקטע.
תודה, איציק.
מחמיא לי שאתה מגיח וקורא בדיוק את הכמה מצחיקים שאני מעלה בכל פעם.
ולגבי הסרטים האיזוטרים ההם בסינמטק:
לפעמים אני מתה עליהם, ככל שיותר מוזר ומנותק למען האמת,
אבל לא אוטומטית,
ובעיקר: נורא כיף לצחוק על זה 🙂
היי רונית אהבתי להציץ בסאב סרט שציירת לנו בהומור
מאוד הזדהיתי, גם אני פוזלת לעיתים קרובות לסאב סרט של הדברים
זה הכי מענין ,והיום למשל בהרצאה שמתי לב לאישה ,שלא הפסיקה לעסות את כפות ידיה במשחה ריחנית ,וכך התגלגלה לה המשחה מיד ליד-
השלמת חסכים
חנה,
זה נהדר 🙂
עם האשה והקרם,
סאב סרט מעולה וריחני לרוב.
אבל הכי מעצבן כשאנשים מתקרמים או מזליפים לידנו ריחות בלתי נסבלים,
או אפילו מקלפים קלמנטינה 🙂
פתאם אהבת האנוש הגם ככה מפוקפקת שלי נעלמת כליל 🙂
נהדר כתבת. ואפילו לא הייתי צריכה בייביסיטר וכאב ישבן (הכיסאות של סמדר זה עינוי).
תודה, ליקה.
מעניין, לא שמתי לב לקשיות הכסאות בסמדר, הייתי מרוכזת בצנוניות 🙂
ולגבי הבייביסיטר וכולי: אולי הסרט הספציפי הזה לא מצדיק, אבל פעם ב… צריך להתעדכן במי נשאר עדין בירושלים ..
הי רונית, נדמה לי שהצנוניות והחשובים ואנשי השששש נמצאים בתפקיד, כי הם מופיעים בכל סרט, מה שמוביל אותי לחשוד ששוברי הקופות…זה הם!!!
:)))
אהבתי, סיגל.
אפרופו חשובים, איפה את לאחרונה ?
משהו נעלם לי בבלוגיה ואני לא יודעת להגדיר את זה, אולי הצחוקים הליליים.
מי שמדברת:)
אני סתם נעלמתי אל תוך עצמי אבל את פשוט נהיית בחורה עסוקה כי ממה שקראתי את מדלגת בין פסטיבלים על גגות לבין מסעדות וקולנועים וגם עבודה חדשה אם זוכרת נכון אז כמו שאמרתי…מי שמדברת. (חורצת לשון חייכניתית למקרה שהטון לא עובר כאן).
אה 🙂
in that case
יכול להיות שמה שנעלם לי בבלוגיה לאחרונה הוא אני עצמי :)))
ולגבי הרושם שקיבלת: את יודעת עד כמה הפוסטים לא משקפים חיים של בנאדם ?
יכול להיות שעשית את כל מה שכתוב אבל שהחיים שלך בזבל וכן ההיפך.
כן, אני יותר עסוקה ויש לי יותר חיים, ואולי פחות זמן לקשקש בלילות, אבל זה לא אומר שזה לא חסר לי 🙂
לפעמים זה חסר גם לי אבל אז עושים את מה שאנחנו עושות עכשיו…חוזרים:)
ששש !!
אל תגלי שאנחנו עושות COMEBACK,
שיתגעגעו החולירות 🙂
(סליחה שאמרתי ח', זה לא מתאים לי).
אהההה! תפסתי אותך, זאת את שעושה את כל השששש הזה בקולנוע ואני גם יודעת בדיוק למה. רצית קצת ששששש לפוסט שלך. תודי או שאני מגלה שהתחלת להגיד ח'.
ששששש…
שלא נעיר את Rabbi Schlotz :))
האמת שאת צודקת, סיגל, ואני עושה המון שששש בקולנוע, יותר מכולם.
אבל גם יותר נעלבת כשעושים לי, ואז עונה ב"ששששששש!!" נגדי.
יש פתרון לכל השששש את יודעת.
פשוט צריכים לשים ברקע פס הקול היששששושי וגם בתרגום לזרוק מידי פעם שששש, וזה גם יזכיר לכולם להיות בשקט, וגם ימנע העלבויות בארוע שאמור להיות בילוי. לא ככה?
לא יודעת,
תיכף תגידי גם בלי פופקורן ובלי לדבר.
במקרה הזה כבר עדיף לראות סרט בבית.
או אפילו בסינמטק. ויש גבול.
תראי, בקשר ללדבר אני יכולה לעזור לך בזה. לאורך כל זמן הסרט תחשבי על אנשים אילמים שגם אם הם רוצים לדבר הם לא יכולים ואז תראי כמה שזה קטן עלייך לא לדבר בסך הכל שעה וחצי מהחיים.
בקשר לפופקורן זאת לא בעיה. צריך רק לחפש פטנטאי שימציא מתיק קול לכל פופקורנון ופופקורנון שיוצא מהמכונה ובנוסף לפתור את בעיית מחפשי העבודה ולאפשר להם ישיבה מתחת לכסאות הצופים כשהם מחוייבים על פי חוזה לאסוף כל פופקירנון שנופל לרצפה בזמן אמת. בקשר לדליים שנשארים שם על הרצפה אפשר לתת להם אותם הביתה בתור טיפ שיעשו מהם פחי אשפה וככה גם נהיה חברה ירוקה מתוקנת.
נרגעת?
הוריי לצנוניות!!!! איזו רשימה נאה ונשכנית, רוניתה.
תודה, יעלוש 🙂
חשוב גם עורך…
כנראה שזה יהיה במינימום הוצאות.
אני אערוך…
אולי תתני למישהם מתנדבים לקרוא ולהעיר. אחרי זה תקבצי את התגובות ותשווי סטטיסטית. לא הייתי מסתכנת בלי עיניים נוספות …
היחידים שיש לי לנדב שמבינים בכתיבה זה אנשים מהבלוגייה,
כי חברים שלי רובם לא כותבים.
הם יוכלו להעיר בתור קוראים עם חוש לשוני טוב.
אולי אני אעשה פוסט על זה, אבל לא יודעת אם בא לי לעשות לזה פומבי רשמי.
אבל את צודקת.
יופי בדיוק כשאני בעמדת עזיבת המחשב יש אצלך מסיבת פיג'מות.
לעניינך אני אעלה ככה על הדרך שאלה שמטרידה אותי ואולי המקום הזה שבו את נמצאת יאפשר לך לענות עליה.
אז ככה, אם את כותבת זאת הצלחה. אם את אוהבת את מה שאת כותבת זאת הצלחה אדירה, אם אנשים קוראים את מה שאת כותבת זאת עוד הצלחה ואם הם אוהבים אז את בפסגה…עכשיו בבקשה אני להבין…
למה כל הבלאגן הזה של להוציא מזה ספר שכרוך בהוצאות?
בשביל הפרסום? האינטרנט מאפשר את זה בחינם. בשביל הכסף? אם את לא הסופרת של הארי פוטר אז זה בטח יכסה את ההוצאה או אפילו לא. ויש לי חברה שכתבה והוציאה ספר מדהים ועכשיו במקום כתב יד אחד יש ממנו אלף עותקים וחמישים ממנו קנינו אנחנו משפחה וחברים.
לא רוצה לייאש אותך אבל אני באמת סקרנית לתשובה.
סיגל, לא רציתי לעשות לזה פומבי,
אז תסלחי/ו לי אם אמחק בסוף את הענף הזה.
אני מניחה שהרצון להוציא את הדברים בספר (ואגב, כתבתי גם שני ספרי ילדים לפני שנה וחצי והם שוכבים במגירתי),
הוא לא בדיוק בשביל האינדיקציה של "הצלחה", אלא יותר רצון לראות את הדברים מודפסים וערוכים ומאויירים, מן לידה מוחשית יותר של יצירה.
ואני בשום אופן לא רוצה להתפרסם, זה מפחיד אותי ולא בשבילי, אלא יותר להפיק תוצר יותר מוחשי, ושיקראו אותו אנשים בשקט בבית ..
את לא היית רוצה ?
ובואי נחזיר את השאלה אלייך:
למה את כותבת בבלוגייה ?
סיגל יקרה, גם אני חייבת להתחפף מהמחשב, אבל רק להגיד שאני לא מסכימה איתך. לספר יש חיים אחרים מקטעים על המחשב. ותמיד אפשר לתת אותו מתנה. ותמיד אפשר לחזור ולעלעל בפרקים אהובים… ולשכב איתו במיטה… כל מיני.
בקיצור, רוניתי, אני בעד ספר. לכי על זה. נשמח להעביר ביקורת אם תרצי.
מכיוון שהחלטתי לתרגם שיר במקום ללכת לראות סרט אז בין לבין אני מציצה ושמחתי על תשובתך כי זו חדשה בנוף התשובות שקיבלתי עד כה .ולכן אני מצטרפת לאיריס: לכי על זה לגמרי.
ולשאלתך ללמה אני כותבת כאן שהיא השאלה העוקבת ללמה אין לי בלוג, אז נדמה לי שאין לי בלוג כי אני לא חושבת שאני מעוצבת מספיק בשביל לקבל תגובות, לא אם אתייחס לכתיבתי כאל יצירה, שאז בהכירי את עצמי כל הצעת עריכה תגרום לי לשנות את מה שכתבתי, ואאבד את ביטחוני בי לחלוטין.
לפעמים אני כותבת לעצמי ומנסה לעלות ברמה באופן השוואתי למה שאני קוראת כאן בבלוג, ואז חוזרת ובוחנת את עצמי, עד שמגיע לתוצאה שמניחה את דעתי או לחלופין עד שמתיאשת מעצמי לפרק זמן לא ידוע.
וחסרה בי תשוקה להיות כזאת שכותבת ושואלת "נו מה דעתכם על מה שכתבתי" ואין לי אמון מספיק באף אדם שיגיד לי על משהו שזה יפה, כי מיד אני בטוחה שאומרים לי סתם.
אז למה אני מגיבה בכל זאת? כי אני באמת נהנית מהתקשורת הבינאישית הנקיה שכאן. כל שאר התקשורות ברשת או במציאות שאני מכירה הם נסיונות ציד או דיג שכבר מזמן איבדו חן בעיניי, וכאן אני מרגישה מקום נעים כמו חיק.
ואם תמחקי אז תמחקי…התרגלתי אלייך:)
רונה, זה מבריק !!
לא רק מפיל מצחוק, אלא גם אנין.
הייייייייייי איפה לילך איפה?
הי סיגל,
הורדתי אתמול, זה היה פוסט מהסוג הזמני ..
מצטערת על המחיקות לאחרונה, זה לא משהו אישי .. 🙂
אפילו שאנחנו גלויים כאן, ואולי דווקא בגלל, צריך לפעמים להפעיל צנזורה על עצמנו.
טוב שהתבגרתי טרם הגעתי לבלוגיה.
אותך ליעל:)
ואגב:
לילך ממש לא ילדה.
חשבתי שהשיר היה שקוף לחלוטין ואז התברר שלא …
אבל זהו, יותר אני לא מדברת.
טוב.
אבל היא נשמעה מאוד ילדותית.
וזהו. יותר אני לא מדברת גם.
ההההייי תודה.
ומה אנין ?