שווק לי ואשווק לך (על רוחניות בהמון שקלים)

האמת שסתם נקלעתי לזה (אלא מה ? :)) כי הייתי צריכה לקנות איזה שמן חודשי, ואלה שאני
קונה מהם לא היו במקום הרגיל, אז הזמינוני לבוא ליריד, תכמנים שכמותם.

מה שרציתי לומר לכם הוא: רוחניות זה לא מה שהיה פעם.
כנראה שעידן הבחורים הגבוהים והמלחששים, עטויי המשקפיים והשיער הסבוך עבר מן
העולם, הבנות השבריריות עם הלוק החולמני והדיבור המתנצל גם הוא נעשה נדיר במקומות
מעין אלו. חיפשתי חיפשתי אך לשווא.

היכן שלא הסתכלתי, יורטו לעברי פליירים, חלקם אפילו בצורת מטוס שטס היישר אל בין עיניי
("העין השלישית" ברוחניקית, ובינתיים קיבלתי טיפולון דוגמית חינם של מטוס אל בין העיניים,
אז מה אני מתלוננת ? תראי שכבר מחר כאב הגב התחתון יעבור לך והכל בזכותייייייייייייייייי, הקופה שם).

הגעתי אל התכמנים המתוקים, קניתי את השמן החודשי שלי, והחלטתי שאם אני כבר כאן,
אני אשתלב ואנסה ליהנות, ולקחת הכל בבידור ובקלות.

נחתתי בהרצאה על תיקשור, ישבתי בקלילות, ובמוחי רצים 800 דברים במקביל,
כנראה בגלל הקפה החזק והלא-רוחניקי בעליל שבדיוק קניתי מאיזה דוכן מהיר ועצבני במיוחד ("התור מכאן, לא מכאן", "למה כל כך יקר?" וכדומה).

קפה משפיע עליי כמו סם ממריץ, ומרגע שהתיישבתי בהרצאה שאמורה להרגיע,
הפכתי לפקעת עצבים חולת ADD שמתה רק לקפץ, לשיר ואפילו לצרוח.
המרצה הדומיננטית הגיעה, בלוק מגדת עתידות אבל מאשדוד, עם שיער צבוע לבלונד קופצני,
ואמרה מיידית שהיא רואה מאות הילות של כל יושבי החדר ושזה לא קל לה.

להתחלה פולנית מזו לא יכולה הייתי לייחל אפילו בחלומותיי הורודים.
המרצה רואה הילות, עד כאן מברוק עליה, אבל זה: לא קל לה !!!!!!!!!
מיד חשתי אשמה כדבעי, אני יושבת לי כאן בחוצפתי, תופסת מקום שלם ועוד מקום שלם
תופסת ההילה החוצפנית והלא שקטה שלי, רוויית הקפאין, אני מאד לא מקלה על המרצה,
והיא עוד צריכה לנסות להרגיעני במדיטציה, והכל בחינם !!!

עצמתי עיניים ובמצב של קריז מתקדם מהקפאין ניסיתי לעקוב אחר הוראות המדיטציה
של בנזוגה, שלווּ במוזיקת רקע שלווה להתפקע, בקולו המורה לך באיטיות גוברת והולכת להירגע,
ובמבטה הצולב של המתקשרת.
כשכבר הצליחו להתנסח במוחי הקודח כחמישה מאמרים שיווקיים שאני צריכה לכתוב בו זמנית (אל תשאלו בכלל…),
והבעה מרוצה כנראה ניכרה בעיני העצומות, חצתה המתקשרת את כל החדר לרוחבו, הגיעה עד אליי, כשהיא לוחשת באוזניי : "ההילה שלך חסומה, קחי נשימה עמוקה !! ותבקשי מ*הם* שיעזרו לך להתמקד !!!" פקדה, בעודה מניחה את כף ידי השמאלית על הציצי השמאלי, כלומר על הלב.
(נשבעת !!!)

"הפרעת לי למאמר !!!" צרחתי פנימית, מקווה שהיא לא תקרא את מחשבותיי,
ומפוחדת, ניסיתי להיראות שלווה חיצונית ולצוות על ההילה הסוררת להתחזות להילה רגועה והרמונית,
לפחות עד לסיום מדיטציית האימה שקוראת כנראה גם מחשבות.
המשך המדיטציה עבר בשלום, רק שלרעיונות האדירים שצצו במוחי ונקטעו באלימות, כבר אין
תקומה.

לאחר החוויה הקשה, החלטתי להתמקד בדוכנים ולעזוב הרצאות.
בדוכנים לפחות לא מתיימרים להיות חביבים אליך, ומטרתם גלויה: למכור.

הגעתי לדוכן שמצא חן בעיני, דוכן ספרים, והחלטתי לדבר על ספר אחד אלטרנטיבי-בודהיסטי
שתרגמתי לעברית פעם, ועל שני ספרי ילדים שכתבתי. האיש היה רחוק מרוחניות, ומסתבר
שהוא איש השיווק שלהם. דיברנו כדבר אדם לאדם וזו היתה הקלה ניכרת.
הנחמד הוא שבעודי חושבת שאני משווקת לו את ספרי או את התרגום שכתבתי,
שיווק הוא לי מבלי שהרגשתי שני ספרי תזונה נכונה, ספרון כיס אחד ושתי סימניות עיצוביות.
יצאתי בתחושת סיפוק תמוהה,
כשהבחור עוד מהלל ומשבח את היכולת השיווקית שלי (!!), אומר עד כמה אני יודעת להציג את עצמי, לחייך ולעשות רושם רציני ….

השיא קרה בדוכן אחד תמים שמוכר סכו"ם מעץ, כוסות לא מפלסטיק, ידידותיות לסביבה, עשויות
אורז, שהמוכרת הרגועה טענה שאין צורך למחזרן כי הן………… נעלמות תוך חודשיים.
פניי ממש אורו ואמרתי לה שעל שיטת מיחזור כה יעילה מעולם עוד לא שמעתי,
ורק אני מקווה שהכוסות לא נעלמות תוך כדי השתייה, כי זה יכול להיות מביך, או לחילופין
מבריק ולקוח מעולם האגדות.
היא התלהבה מהדימיון ושאלה מה אני כותבת, וככה התנהלנו במן מחול ספונטאני
של מוכרת למוכרת ומשווקת למשווקת, כשבכל רגע, משתנה תפקידה של האחת או השנייה, עד שלאחר
כמה דקות של תחלופי עמדה כאלה, החל לשרור בלבול מוחלט בדוכן, ואף אחת לא הבינה יותר
מה היא עושה שם ותחת איזו הגדרה היא עומדת שם ומדברת.

נפרדנו כידידות כשבאמתחתי 20 כוסות אורז נעלמות-מעצמן, 40 סכיני עץ ועוד 20 מזלגות,
זורחת מאושר שאינו מזיק לסביבה.

לאחר אי אלו העברות אנרגיה כאלו, שעיקרן התמצה בהוצאת שטרות מארנקי והעברתם אל ארנקו
של הרוחניק-העסקי-חד-המבט-וצלול-הקול, הרגשתי שמיציתי את היריד ושחבל למשוך את
השיא יותר ממה שצריך.

בצעדים קלילים ממזומנים אך עשירים בחוויות עסקיות, חזרתי ברגל אל ביתי.