לא הייתי כמה ימים בבלוגיה, והנה אני נכנסת, וסערות ומשברים והילולה.
בלוגייה יקרה של אמנים, סערה בכוס תה צמחים משובחת ?
אבל לא,
מה שאני רואה לנגד עיני, הוא קודם כל שני אנשים פגועים מאד, יודית ואיה.
וזה הדבר הראשון שצריך להתייחס אליו בעיני.
לפני שממהרים לנסות "להרגיע".
מה הדבר שהכי מרגיז אדם או ילד כשהוא מרוגז פגוע ועצבני ?
נכון, "תירגע ומיד". הכי מרגיז בעולם, הכי לא צודק.
דבר שני שאולי היה צריך להיות ראשון,
יעלה שלנו עייפה, ואני יכולה להבין אותה לגמרי.
יעלה, מותר לך לנוח מכל השטויות שלנו כאן ו"לעשות לביתך" או עדיף: לעצמך ולחייך.
מקווים שתחזרי, כי היית מעולה ונהדרת.
ורק חגגנו שנה לתינוק המגודל שלנו :))
דבר שלישי, יש כאן טרול אחד או שניים שהם מומחים עולמיים בלאתר נקודות חיכוך
ולהפכן לזירות קרב.
אני מכירה את הצרה מקרוב מפורום שהייתי כותבת בו באופן צפוף לפני כמה שנים.
אני זוכרת כמה לילות שאני לא ישנתי בהם, בגלל הטרולים המטורפים שהשתוללו שם.
נכון שאנחנו במחשב כרגע ובמובן הזה המדיה וירטואלית.
בכל מובן אחר לא.
אנחנו כאן באותו משחק החיים הרגיל שלנו, אין כאן פחות אמיתיות,
לפעמים דווקא הרבה יותר.
כשכותבים לפעמים אפשר להביע דברים בצורה הרבה יותר ישירה מאשר פנים אל פנים.
לפעמים.
גם ככה החיים הם בעצם משחק הדמייה (בעיני), חלום, אבל חלום מאד מאד רציני, עם מהלכים
ותוצאות.
למה שלא ניקח משבר ונהפכו להזדמנות ?
גם המשבר הכי קטן.
לא שאני מומחית הכי גדולה, יש לי נטייה אנושית להיכנס למדמנה.
מה ההזדמנות, אתם שואלים (מי מכם שהגיע לקרוא עד כאן) ?
הזדמנות לאמפטיה, לכמה צדדים שאנחנו רק מסוגלים, הזדמנות לשים עצמנו
במקומו של האדם השני,
הזדמנות לתת אהבה ממקום אמיתי.
הלוואי.
את צודקת מאוד רונית . ניסיתי לומר דברים ברוח זו ולא כ"כ הצלחתי. טוב שאמרת.
את הראשונה בעיני שמקיימת את זה, מיכל,
ותמיד, כמו שהכרתי אותך עד עכשיו.
כתבתי את זה ברוח התגובות שלך לאנשים, בין השאר.
אני טובה בלעשות את זה כשאני לא מעורבת רגשית או פגועה בעצמי.
תודה. ברור – כשאדם פגוע איך הוא יקיים את זה? הוא זקוק לנו לכולנו שנעזור לו.
אני באמת לא חושבת שאנשים הגיבו ממקום רע, אלא ממקום מופתע בעיקר. ומזה שלא נעים וזה באמת לא נעים.
לאנשים בבלוגייה הזו יש קצת נטייה להיבהל מעימותים, וכשצץ עימות הכי קטן, הם נוטים מאד לרצות "לפייס", "להחליק", להיות חביבים ומתוקים ונעימים ולהשיב לעזאזל כבר את השקט על כנו. בעיני הקטע הזה הוא תוקפנות לא פחותה מתוקפנות אגריסיבית. כשאדם פגוע, צריך לתת לזה מקום ולא להטמין את הראש בחול ולנסות להרגיע אותו, וזה דפוס שחוזר כאן על עצמו אצל לפחות עשר-עשרים אנשים שאני מכירה מכאן. בגדול. בואו נאהב גם במובן הזה. לימוד.
amen sister!
נותר כנראה רק להתפלל, שירי ….
לא נראה שלדברים האלה יש ציבור מאזינים גדול.