בננות - בלוגים / / משהו על משבר כהזדמנות
אני והעיר הקדושה
  • רונית בר-לביא

    חוזה השכירות שלי מצביע על כך שאני מתגוררת כרגע בירושלים. זה אומר שחם לי בקיץ אבל נסבל, שאני מוצאת את עצמי חלק ממיעוט קיצוני ומסוכן שהולך ונכחד בעיר הזו, שאני מעדיפה שקט כפרי ופסטורלי על פני צפיפות ורעש של עיר, שאין לי יותר מושג ממקומות חדשים לבילוי בעיר הזו, כי הפסקתי לחלוטין לצאת בה, ושבאופן כללי אני עדיין מעדיפה כאן על פני שם, אולי כי שם יותר פיח ויותר לחות ויותר רעש וצפיפות ולחץ, ונכון שגם הרבה יותר בנים שהם סינגלים ושווים לכאורה וכל זה, אבל כשיש הרבה ממילא לא מוצאים, אז מה רע לי פה בינתיים עם כל הנזירים המורמוניים,  הנוצרים-אוהדי-ישראל, המשיחיים למיניהם מכל קצוות תבל, ונציגי העיתונות-העוכרת-ישראל מכל אירופה רבתי ?? אחרי הכל, כשאת יורדת לך בכפכפים לקנות לחמנייה ושוקו בפיצוציה בתל אביב, איזה מיזוג אתני  כבר נכון לך ? מקסימום פועל רומני דלוח לרפואה. אבל בירושלים, כל גיחת סרק לרחוב מניבה מיזוג גלויות שלם שמהווה עילה לועידת פסגה אזורית לפחות. אז מי אני שאוותר על כובד אחריות שכזה, שלא להזכיר, על ההנאה המשונה שבזכות לגור במקום הדומה ביותר לעזה, בתחומי הקו הירוק ?? ובכן, לא אני. לא ולא. על כך ועוד, בטורים הבאים.

משהו על משבר כהזדמנות

 

לא הייתי כמה ימים בבלוגיה, והנה אני נכנסת, וסערות ומשברים והילולה.

בלוגייה יקרה של אמנים, סערה בכוס תה צמחים משובחת ?

אבל לא,
מה שאני רואה לנגד עיני, הוא קודם כל שני אנשים פגועים מאד, יודית ואיה.
וזה הדבר הראשון שצריך להתייחס אליו בעיני.

לפני שממהרים לנסות "להרגיע".
מה הדבר שהכי מרגיז אדם או ילד כשהוא מרוגז פגוע ועצבני ?
נכון, "תירגע ומיד". הכי מרגיז בעולם, הכי לא צודק.

דבר שני שאולי היה צריך להיות ראשון, 
יעלה שלנו עייפה, ואני יכולה להבין אותה לגמרי.
יעלה, מותר לך לנוח מכל השטויות שלנו כאן ו"לעשות לביתך" או עדיף: לעצמך ולחייך.
מקווים שתחזרי, כי היית מעולה ונהדרת.
ורק חגגנו שנה לתינוק המגודל שלנו :))

דבר שלישי, יש כאן טרול אחד או שניים שהם מומחים עולמיים בלאתר נקודות חיכוך
ולהפכן לזירות קרב.
אני מכירה את הצרה מקרוב מפורום שהייתי כותבת בו באופן צפוף לפני כמה שנים.
אני זוכרת כמה לילות שאני לא ישנתי בהם, בגלל הטרולים המטורפים שהשתוללו שם.

נכון שאנחנו במחשב כרגע ובמובן הזה המדיה וירטואלית.
בכל מובן אחר לא.
אנחנו כאן באותו משחק החיים הרגיל שלנו, אין כאן פחות אמיתיות,
לפעמים דווקא הרבה יותר.
כשכותבים לפעמים אפשר להביע דברים בצורה הרבה יותר ישירה מאשר פנים אל פנים.
לפעמים.

גם ככה החיים הם בעצם משחק הדמייה (בעיני), חלום, אבל חלום מאד מאד רציני, עם מהלכים
ותוצאות.

למה שלא ניקח משבר ונהפכו להזדמנות ?

גם המשבר הכי קטן.

לא שאני מומחית הכי גדולה, יש לי נטייה אנושית להיכנס למדמנה.

מה ההזדמנות, אתם שואלים (מי מכם שהגיע לקרוא עד כאן) ?
הזדמנות לאמפטיה, לכמה צדדים שאנחנו רק מסוגלים, הזדמנות לשים עצמנו
במקומו של האדם השני,
הזדמנות לתת אהבה ממקום אמיתי.

הלוואי.

 

6 תגובות

  1. מיכל ברגמן

    את צודקת מאוד רונית . ניסיתי לומר דברים ברוח זו ולא כ"כ הצלחתי. טוב שאמרת.

    • רונית בר-לביא

      את הראשונה בעיני שמקיימת את זה, מיכל,
      ותמיד, כמו שהכרתי אותך עד עכשיו.

      כתבתי את זה ברוח התגובות שלך לאנשים, בין השאר.

      אני טובה בלעשות את זה כשאני לא מעורבת רגשית או פגועה בעצמי.

      • מיכל ברגמן

        תודה. ברור – כשאדם פגוע איך הוא יקיים את זה? הוא זקוק לנו לכולנו שנעזור לו.
        אני באמת לא חושבת שאנשים הגיבו ממקום רע, אלא ממקום מופתע בעיקר. ומזה שלא נעים וזה באמת לא נעים.

        • רונית בר-לביא

          לאנשים בבלוגייה הזו יש קצת נטייה להיבהל מעימותים, וכשצץ עימות הכי קטן, הם נוטים מאד לרצות "לפייס", "להחליק", להיות חביבים ומתוקים ונעימים ולהשיב לעזאזל כבר את השקט על כנו. בעיני הקטע הזה הוא תוקפנות לא פחותה מתוקפנות אגריסיבית. כשאדם פגוע, צריך לתת לזה מקום ולא להטמין את הראש בחול ולנסות להרגיע אותו, וזה דפוס שחוזר כאן על עצמו אצל לפחות עשר-עשרים אנשים שאני מכירה מכאן. בגדול. בואו נאהב גם במובן הזה. לימוד.

  2. amen sister!

    • רונית בר-לביא

      נותר כנראה רק להתפלל, שירי ….

      לא נראה שלדברים האלה יש ציבור מאזינים גדול.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונית בר-לביא