נטע אלקיים אמנית
"כלנית"
אני ובני יושבים על המדרגות במרכז. הוא מביט בי במבט מקומט ושואל אותי עוד פעם את אותה שאלה ידועה.
"את אוהבת אותי, אורה?"
"בני, תעשה טובה שים איזה משהו שקט במערכת".
הוא נכנס לקרוון, שם דיסק של מריה קארי ומגביר לשיא הווליום. חוזר להתיישב לידי ושותק.
אתמול בלילה הייתי איתו במיון, איזה כמה ערסים מטומטמים ניסו והצליחו קצת לדקור אותו. זה היה נורא. הוא דימם מהאוזן בטירוף וכל זה בגלל איזה מישהו שניסה להתחיל איתי…
האמת, ריחמתי עליו קצת, אבל בתכל"ס זה החמיא לי.
השמש מזה נעימה ואני נותנת לה חופשי להזיע לי את הנשמה, עד שאני מתייבשת ואז נכנסת פנימה להרביץ 2 כוסות מים קרים.
"את אוהבת אותי, אורה?"
"בני, תעשה טובה שים איזה משהו שקט במערכת".
הוא נכנס לקרוון, שם דיסק של מריה קארי ומגביר לשיא הווליום. חוזר להתיישב לידי ושותק.
אתמול בלילה הייתי איתו במיון, איזה כמה ערסים מטומטמים ניסו והצליחו קצת לדקור אותו. זה היה נורא. הוא דימם מהאוזן בטירוף וכל זה בגלל איזה מישהו שניסה להתחיל איתי…
האמת, ריחמתי עליו קצת, אבל בתכל"ס זה החמיא לי.
השמש מזה נעימה ואני נותנת לה חופשי להזיע לי את הנשמה, עד שאני מתייבשת ואז נכנסת פנימה להרביץ 2 כוסות מים קרים.
אני חוזרת ומוצאת את בני שוכב בלי החולצה על הבלטות הצוננות של שביל-הכניסה המוצל ומעשן את המוסטנג שלו.
אני בוהה בו קצת לפני ההתיישבות. הוא נראה לי תמים כזה, לא יודעת, כאילו אין לו מושג בכלום. אבל אז מהר אני נזכרת איך שהוא נמרח על הילה בפעם שעברה שיצאנו ל"פקטור", לא יאומן, אני מתחילה להיות בעצבים רק מלהיזכר בזה, מה הוא רוצה ממני בכלל? בשביל מה הוא היה צריך לשחק אתמול ת"גיבור"?
אני מתיישבת בחזרה. הפעם בכעס.
"מה הקטע ש"ך, בני? תגיד לי ת"אמת, מה? מה?"
"נו אז את אוהבת אותי או לא? מה החלטת, אורה?" הוא שואל אותי כאילו אני לא קיימת בכלל.
"בני !! בני !! " אני שומעת את אמא שלו קוראת לו מהקרוון לבוא לאכול.
"אמא שלך קוראת קוראת לך בני" אני אומרת.
הוא בכלל לא מתייחס, רק מסתכל בי במבט האלק-מאוהב שלו.
"בני באלוהים אני יעיף לך סטירה, אמא"שך קוראת לך!"
הוא קם. יורד אחורה במדרגות בלי להפנות אליי את הגב וככה הוא הולך כאילו אני הכותל-המערבי עד שהוא מגיע לקרוון שלו, מעיף לי נשיקה באוויר ונכנס.
אני חושבת על המיון של אתמול, ועוברת בי צמרמורת… מה זה שקשקתי כשהוא נכנס פנימה… הרגשתי כמו אחות שבאה לאשפז את אח שלה, דאגתי לו רצח.
אני מתיישבת בחזרה. הפעם בכעס.
"מה הקטע ש"ך, בני? תגיד לי ת"אמת, מה? מה?"
"נו אז את אוהבת אותי או לא? מה החלטת, אורה?" הוא שואל אותי כאילו אני לא קיימת בכלל.
"בני !! בני !! " אני שומעת את אמא שלו קוראת לו מהקרוון לבוא לאכול.
"אמא שלך קוראת קוראת לך בני" אני אומרת.
הוא בכלל לא מתייחס, רק מסתכל בי במבט האלק-מאוהב שלו.
"בני באלוהים אני יעיף לך סטירה, אמא"שך קוראת לך!"
הוא קם. יורד אחורה במדרגות בלי להפנות אליי את הגב וככה הוא הולך כאילו אני הכותל-המערבי עד שהוא מגיע לקרוון שלו, מעיף לי נשיקה באוויר ונכנס.
אני חושבת על המיון של אתמול, ועוברת בי צמרמורת… מה זה שקשקתי כשהוא נכנס פנימה… הרגשתי כמו אחות שבאה לאשפז את אח שלה, דאגתי לו רצח.
כאילו הייתה לי אחריות עליו. אכלתי סרטים על איך עכשיו אני מסבירה את הסיפור לאמא שלו…
הוא היה מסטול ומסריח מבירה וזיעה מעורבבת בדם-קרוש כשחזרנו למרכז לפנות-בוקר, השומר פתח עלינו עיניים אבל לא הזיז לי, הוא לא היה מהעדה.
הוא היה מסטול ומסריח מבירה וזיעה מעורבבת בדם-קרוש כשחזרנו למרכז לפנות-בוקר, השומר פתח עלינו עיניים אבל לא הזיז לי, הוא לא היה מהעדה.
בני נשען עליי כל הדרך לקרוון ועד שסיימתי ללוות אותו, הוא לא הפסיק ללחוש לי באוזן איך שהריח שלי לא עוזב אותו מהפעם האחרונה שלנו ביחד. שיגע אותי ממש.
באותו רגע הכי הצטערתי בעולם על שנסחפתי איתו…לא הייתי צריכה אבל מה יכולתי לעשות? הייתי משועממת ונכנס לי ג"וק לראש.
בדיוק התפטרתי מהמילצור והצהרתי שהיום שאני שותה בירות כמו כל הגברים המובטלים במרכז…חשבתי קלי-קלות, קטן עליי, לקחתי לי סתם את בעלה של וואנשת שיושב כל היום על המדרגות של הקרוון ועל כל בירה שלו שתיתי אחת. קיצר…השאר כבר ידוע.
בפעם הרביעית שהתייבשתי ונכנסתי למים קרים שמעתי את אמא שלי מבקשת ממני להביא לה לשתות. אני עושה לה כוס תה, מפזרת שכבת סוכר עבה על פרוסת לחם טרי, ומגישה לה למזרון.
"אורה, מתי חזרת אתמול?"
"לא משנה, אמא, תנוחי תנוחי, הרופא אמר שאסור לך לדאוג, נכון? את סתם דואגת, נו…הסתובבתי עם בני בחוץ" אני אומרת.
בדיוק התפטרתי מהמילצור והצהרתי שהיום שאני שותה בירות כמו כל הגברים המובטלים במרכז…חשבתי קלי-קלות, קטן עליי, לקחתי לי סתם את בעלה של וואנשת שיושב כל היום על המדרגות של הקרוון ועל כל בירה שלו שתיתי אחת. קיצר…השאר כבר ידוע.
בפעם הרביעית שהתייבשתי ונכנסתי למים קרים שמעתי את אמא שלי מבקשת ממני להביא לה לשתות. אני עושה לה כוס תה, מפזרת שכבת סוכר עבה על פרוסת לחם טרי, ומגישה לה למזרון.
"אורה, מתי חזרת אתמול?"
"לא משנה, אמא, תנוחי תנוחי, הרופא אמר שאסור לך לדאוג, נכון? את סתם דואגת, נו…הסתובבתי עם בני בחוץ" אני אומרת.
מקווה שיש לה איזה קטיעה בזמן והיא עדיין חושבת שאני ובני משחקים בגן-שעשועים במרכז. ככה זה. אני אומרת לה "בני" היא רגועה והולכת לישון. אמא שלי אוהבת את בני. "הבן שלי, אתה" היא אומרת לו כל הזמן, והוא מביט בה תמיד במבט רציני כזה ומרגיש כמו איזה אבא שלי…
אבל אני, מכל הצרות שיכולות לקרות לי בחיים (ואת רובן כבר עברתי, אני מקווה) זה שאני אתחתן עם בני.
כבר יש קרוון פנוי על שמנו. "רק תתחתנו" אומר הרב של העדה.
אבל בני הוא אח שלי… אני כמעט בוכה בצעקות מבפנים.
הקטע הכי מטומטם זה שכל האדמה הקדושה הזאת בין הקרוונים שלנו התמלאה השבוע חרציות צהובות בכמויות מסחריות, זה מטומטם כי כששלחו לי את הצו-גיוס השבוע קלטתי בפעם הראשונה את הכתובת שלי: מרכז-קליטה "כלנית".
אבל אני, מכל הצרות שיכולות לקרות לי בחיים (ואת רובן כבר עברתי, אני מקווה) זה שאני אתחתן עם בני.
כבר יש קרוון פנוי על שמנו. "רק תתחתנו" אומר הרב של העדה.
אבל בני הוא אח שלי… אני כמעט בוכה בצעקות מבפנים.
הקטע הכי מטומטם זה שכל האדמה הקדושה הזאת בין הקרוונים שלנו התמלאה השבוע חרציות צהובות בכמויות מסחריות, זה מטומטם כי כששלחו לי את הצו-גיוס השבוע קלטתי בפעם הראשונה את הכתובת שלי: מרכז-קליטה "כלנית".
לפחות היו בודקים איזה פרח גדל פה בשטח לפני שמחליטים לתת שמות…
אתמול בא איזה צלם-טבע והתחיל לדפוק תמונות לילדים בין כל הפרחים, אבל בתכל"ס נראה לי הוא בא רק לצלם את הפרחים ולא היה לו נעים.
נטע, נכנסתי ונפגעתי, קראתי את כל הפוסטים שלך, אוהבת תכתיבה שלך, הצלחת ליצור אוירה דמויות אמינות והצלחת לגרום לי לקרוא עד הסוף, כתוב בלי להזיע, קולח זורם ובעיקר מענין !{השם בני בעייתי בהתחלה חשבתי שזה הבן שלי… }
נטע, נשמע כמו קטע מסיפור רחב יותר. האווירה והשפה משכנעים, אבל נראה שיש פה מין סיפור פרברים עם מתח מיוחד משלו: איך הוא "אח שלה"?
היי חני ואמיר
ראשית, ברוכה הבאה ותודה על תגובתך, אני שמחה שאהבת והיה לך מעניין. אני לא יודעת איך מנקדים פה, כי השם בני מבחינתי חייב להישאר, בני ואורה הם זוג שפגשתי באמת אבל כל הסיפור הזה עליהם מצוץ מהאצבע שלי.
אמיר, הנקודה היא שאורה ובני גדלו באותו מרכז-קליטה מגיל אפס, כל מה שהיא מכירה זה הוא, לא היה גבר אחר בחייה ולכן הוא אבוד מבחינתה הוא יותר אח שלה מאשר גבר להינשא לו.
אתה הולך רחוק עם סיפור-הפרברים אבל בהחלט זה מצית לי את הדמיון
לו רק יכולתי לכתוב מיוזיקל שלם על מרכז-הקליטה הזה שגרתי לידו 4 שנים, אחח איזה אייטמים הייתי מוציאה משם
החרציות זה כלום, במציאות צבעו שם את כל הקרוונים בכחול-לבן עצבני עם מגן-דוד ענק תקוע בין שתי החלונות.
קדימה… סיפור הפרברים!
אותנטי ורגיש וכתוב שסוחף לקרוא.
פה ושם לדעתי יש השתדלות יתר בשפה שתתאים למקום, כמו "לדפוק מים קרים" (דופקים בירות לא מים בשפה שכזו).
נהינתי וכדאי לפתח המשך.
וואי תודה איציק
אני אתקן את ה"לדפוק" צודק
אתה לא הראשון שדורש המשך…
לא יודעת, לכתוב עוד פרק בסיפור-הפרברים הזה? נראה…לא מבטיחה
בגדול אני מרגישה קצת רע עם זה, לא בא לי להפוך את מרכז-הקליטה למקום מגניב. האמת היא שעצם קיומו מזעזע אותי…אולי בפרק הבא אורה תכסח את השומר תוציא את כל המובטלים לחסום את הכביש? אבל מה זה יעזור…
במציאות מרכז-הקליטה נקרא "נורית" והוא ממוקם בב"ש בקצה העיר בסמוך לכביש-מהיר, רק בתקופה שגרתי לידו נהרגו 3 ילדים אתיופים בתאונות…
ועם כל האותנטיות בחיים אני לא אצליח להבין מה זה לחיות מגיל 0 במרכז-קליטה בזמן שכל הסביבה מתפתחת וגדלה ומתקדמת ואתה תקוע בפנים כמו לא שייך…
וזה הקטע, שבו החיוך שלי הפך לצחוק:
"הוא היה מסטול ומסריח מבירה וזיעה מעורבבת בדם-קרוש כשחזרנו למרכז לפנות-בוקר, השומר פתח עלינו עיניים אבל לא הזיז לי, הוא לא היה מהעדה".
איך שזה נכון! את, אני מניח, מציירת באופן משכנע את סביבת נתיבות (או כל מקום אחר ב"דרום הפרוע"), אבל לי זה מוכר מאד מהקריות. השפה שלהם הורסת, וגם הדרך שבה הם הוגים "כלנית".
:)))
נטע, הסיפור לוכד הוויה ישראלית פריפריאלית בדיוק משכנע. ומשלב השפה נברר בקפידה. והצחקת אותי.
"בני, בני ילד רע ,למה אתה מרגיז את אורה, תזהר ממני, אל תביא לה תג"ננה אח שלי" – יפה ואותנטי עם נימה ארונית
שחר-מריו, תודה נשמה
(עם דגש על השין)
זה מעניין שהשתמשת במילה "מציירת", בבסיס שלי (היומיומי והפרנסתי) אני ציירת. אבל לפעמים זה לא מספיק לי הצבעים כנראה אז טוב שהבלוג-כן-ציור הזה קיים…:)
חוצמיזה תודה לכולם על התגובות
המשך יבוא…
עבדתי עם אתיופים וה מאד זה. הלהט שלהם והכנות המוחלטת.
היו כאלה שסיפרו לי שהם מתגעגעים למרכז הקליטה, אז לכי ותשפטי ילדות של מישהו.
רק טוב.