מסע הריחות או בעקבות הזמן האבוד

פעם, לפני כעשר שנים, כשגרתי עוד בירושלים, הלכתי לשיעורי יוגה אצל דורון. אני זוכר שבאיזה תרגול זוגות, עבדתי עם מישהי שאיני זוכר את שמה, אבל היה לה ריח מוכר של משהו שלא ידעתי לקרוא לו בשם. וכך בכל פעם שתרגלתי איתה נזרקתי מחדש לילדותי. ריחות שעיצבו את עולמי היו חודרים לאפי מהזכרון. והייתי מחפש בזכרון ריח תואם. ללא הועיל. משום מה בסוף כל הטיולים האלה במחוזות הילדות שזורמים בדמי,  הגעתי למרפסת של דודתי, דימנטה, עליה השלום, ברחוב השומר בהדר, בחיפה. המרפסת הזו היתה צרה וארוכה. היא הקיפה את הבית כולו ולאורכה היו מסודרים עציצים העשויים מפחים גדולים של חמוצים וגבינה בולגרית ובתוכם אדמה הדוקה מידי וצמחים כמו נענע, רודה, גרניום ואולי צמחים נוספים שאיני זוכר, אבל ליבי נוטה להשלים: לואיזה ומרווה ומליסה. האלפבית של הריחות באפי, הורכב קודם כל מנענע ורודה  ואחר כך מכל שאר הריחות. אבל הריח שלה לא היה של שני אלה וגם לא של שאר צמחי התבלין. אז למה הוא משך אותי אל המרפסת הזו? ואולי לפני כן מהי המרפסת הזו?
הבית הזה נבנה ע"י סבי מכלוף  וסבתי חנה, בשנות השלושים של המאה העשרים והם גרו בו עד יומם האחרון. דודתי, דימנטה, גרה בו גם היא עד יומה האחרון. במרפסת המוארכת הזו ישבו בזמנם סבי וסבתי, אותם לא פגשתי מעודי ומשם , כך אני מדמה לעצמי, הסתכלו על העולם משתנה. את האשכנזים מגיעים מאירופה, את המאורעות, שבהם בני תרבותם, חבריהם הערבים, הפכו לאויבים, את בניהם שהצטרפו להגנה ולפלמ"ח, את הבשורה על רצח בנם יוסף בבתי הזיקוק וגם את מדינת ישראל קמה. את תרבותם הערבית שהלכה והפכה ללא לגיטימית ואחר כך את שארית הפליטה שהגיעה מאירופה שאחרי השואה ויהודי ארצות ערב שעלו מהמגרב ומצרים ומעיראק ואיראן ותימן. 
העולם כולו השתנה למול עיניהם מבעד למרפסת זו, אבל את אחד השינויים החשובים בחיי הם כבר לא הספיקו לראות. הם לא ראו את אמי. שניהם נפטרו מבלי לראות את אבי נישא לאמי. הם גם לא ראו את אחי ואותי מובאים לבית מבית החולים, כשנולדנו. אמי ואבי בוודאי הילכו על המרפסת הזו אנה ואנה כדי להרדים אותנו כל אחד מאיתנו, בתורו, בפער של שנה ועשרה חודשים. 
זו גם המרפסת הזכורה לי מילדותי. כשגרנו כבר בנוה שאנן בחיפה, ובאנו לבקר אצל דימנטה, ישבנו בה בערבי הקיץ ואכלנו אבטיח קר והרגשנו הכי מאושרים. בחופשים היינו משחקים בה סטנגה בכדור עם בנות דודותי שגרו בקומה למטה והיינו סופרים מכוניות שהיו משתרכות בפקקים משוק תלפיות לכיוון העיר התחתית. וכשהיינו משחקים למטה, ברחוב, היו מורידים לנו ממנה חבל ובסופו סל שאליו היינו צריכים להכניס את המצרכים, שקנינו לפי הרשימה שהיתה בתוכו, אצל חיים או נפתלי, שני הזבנים בחנויות המכולת, ברחוב. השעמום עוד לא הפך אז לבן בית במשפחה הישראלית וכל הפעילויות האלה נראו לנו נהדרות וכיפיות במיוחד. רחוב השומר נראה לנו אז כמו ארץ הפלאות והבית הזה כמו ארמון.
וכך בשיעורי היוגה במקום להודו הייתי מגיע לרחוב השומר בחיפה. מתלטף בין ריחות ילדותי ומחפש את פשר הריח. באופן רגיל הייתי מגיע אל הנענע והרודה ותמיד מגיע למסקנה שזה לא בדיוק זה. ואז יום אחד, בעודה משמשת לי משקל מלמעלה כשאני שכוב על הקרקע על גבי, ומתרכז בנשימה עמוקה. מכניס את האוויר לאט פנימה דרך האף ומוציא החוצה מהפה. והריח הנידף ממנה אל אפי הנפער לקראתו משטה בי וטורד את ילדותי מרבצה. ואני עוצם את עיני ומתרכז בנשימות ולפתע אני קופץ וכמעט מעיף אותה מעלי. ריחה הוא הריח של הנענע היבשה, שהיינו מייבשים דווקא בבית הורי, ושמים בשקית בד כדי לעשות תה. ריח ילדותי האבודה.

למי שלא יודע מהי רודה הנה לינק:
http://www.gamnon.net/AG-NewHerbal/Herbs20-Reish/Heb-Spices-Reish-Rue.htm